פרדוקס הפעילות הגופנית

בדיוק עם הנץ החמה הוביל מוואסד את קבוצתנו – דייב רייקלֵן מאוניברסיטת אריזונה, ילד בן 12 מבני ההדזה ששמו נֶזֶ’ה, ואני – אל מחוץ למחנה. דייב ואני היינו כמעט חסרי תועלת במבצע הזה. מוואסד הזמין אותנו להצטרף כמחווה חברית וכדי שנעזור לשאת את החיה השחוטה בחזרה למחנה אם יצלחו מאמצי החיפוש. כאנתרופולוגים שחוקרים אקולוגיה ואבולוציה אנושית שמחנו על ההזדמנות להשתרך אחריהם, שכן מיומנויות המעקב של אנשי ההדזה הן אגדתיות. זה היה בוודאי טוב יותר מבזבוז של יום ארוך במחנה עם הציוד המדעי שלנו.

לאחר שעה של הליכה מאומצת בדרך־לא־דרך, בתוך ים זהוב של עשב בגובה החזה, מנוקד בעצי שיטה קוצניים פורחים, הגענו לחלקה שבה נפגע הג’ירף. ניווט זה לעצמו היה מסובך למדי. זה היה כאילו מישהו הוביל אתכם אל מרכזו של שדה חיטה ששטחו 4000 דונם כדי להראות לכם היכן שמט בעבר קיסם, ואז הוא מרים אותו באגביות. מאז, שעה אחר שעה, אנו עוקבים אחרי החיה הפצועה כשהשמש האכזרית קופחת על ראשינו, הולכים כל הזמן בעקבות סימנים קלושים.

ועדיין אין ג’ירף. לפחות היו לי מים. בדיוק בצהרי היום ישבנו לנוח בצל כמה שיחים. מוואסד ניסה לשער לאן היה יכול היצור הפצוע לפנות. נשארו לי כמעט ארבעה ליטרים מים, שהיו בהם די, לפי חישובי, לעבור את החום של אחר הצהריים. מוואסד, כדרך אנשי ההדזה, לא הביא עמו מים כלל. כשהתארגנו להתחיל שוב בחיפוש הצעתי למוואסד מים. הוא צידד אלי מבט, חייך ובלגימה אחת שתה את כל תכולת הבקבוק. כשסיים, הושיט לי את הבקבוק הריק כלאחר יד.

זו הייתה קַרמָה. דייב, אני ובריאן ווּד, אנתרופולוג באוניברסיטת ייל, התגוררנו בחודש האחרון עם אנשי ההדזה וניהלנו את המדידות הישירות הראשונות של הוצאת אנרגיה באוכלוסייה של ציידים־לקטים. גייסנו כ-25 נשים וגברים מן השבט, ובהם מוואסד, וביקשנו מהם לשתות מים מועשרים בשני איזוטופים נדירים, דאוטוריום וחמצן 18, מבקבוקים קטנים ויקרים להחריד. ניתוח ריכוז האיזוטופים האלה בדגימות שתן של כל משתתף יאפשר לנו לחשב את שיעור הייצור היומי של פחמן דו־חמצני בכל גוף ולפיו את הוצאת האנרגיה היומית. גישה זו, המכונה שיטת המים המסומנים בסימון כפול, היא האמינה ביותר במדעי בריאות הציבור למדידת ניצול קלוריות בחיי יום־יום. השיטה ישירה, בטוחה ומדויקת, אבל דורשת שכל אחד מן המשתתפים ישתה את כל המים המעושרים עד הטיפה האחרונה. עלה לנו במאמצים רבים להבהיר להם שאסור להם לירוק ועליהם לסיים את כל המנה בשלמותה. נראה שמוואסד הפנים היטב את המסר.

ואולם, ללא קשר להומור הערמומי של מוואסד, עמיתי ואני למדנו רבות בעבודתנו עם אנשי ההדזה על שרפת הקלוריות בגוף האדם. בצירוף ממצאים של חוקרים שבחנו אוכלוסיות אחרות, הגענו לכמה תובנות מפתיעות על חילוף החומרים בגוף האדם. הנתונים שלנו מורים על כך שבניגוד לסברה הרווחת, בני אדם נוטים לנצל אותו מספר קלוריות בלי קשר לרמת הפעילות הגופנית שלהם. ועדיין, התפתחנו במהלך האבולוציה לנצל הרבה יותר קלוריות מאשר פרימטים אחרים הקרובים לנו. התוצאות האלה עוזרות להסביר שתי חידות שלכאורה נבדלות זו מזו, אך למעשה הן קשורות זו בזו: האחת, מדוע פעילות גופנית אינה עוזרת בדרך כלל לירידה במשקל, והשנייה, כיצד הופיעו התכונות האנושיות הייחודיות.

כלכלת הקלוריות

חוקרים המתעניינים באבולוציה האנושית ובאיכות הסביבה מתמקדים לרוב בהוצאת אנרגיה משום שאנרגיה חיונית לכל תהליך ביולוגי. אפשר ללמוד הרבה על כל מין ממדידת חילוף החומרים שלו: חיים הם בעיקרם תחבולה שנועדה להפוך אנרגיה לצאצאים. כל תכונה שלנו היצור החי מכווננת באמצעות הברירה הטבעית כדי להפיק את מרב ההחזר האבולוציוני על כל קלוריה שהושקעה. באופן אידאלי, האוכלוסייה הנחקרת חיה באותה סביבה שבה המין התפתח במקור, כשאותם לחצים סביבתיים שעיצבו את הביולוגיה שלו עדיין פועלים. קשה להשיג תנאים כאלה עם בני אדם משום שרוב האנשים התנתקו מן המשימה היומית של השגת מזון בנוף פראי. בשני מיליוני השנים האחרונות בקירוב, חיו בני אדם ואבותיהם הקדמונים והתפתחו כציידים־לקטים. החקלאות החלה רק לפני כ-10,000 שנה; ערים מתועשות וטכנולוגיה מודרנית קיימות רק כמה דורות. אוכלוסיות כמו ההדזה, אחת מן האוכלוסיות האחרונות של ציידים־לקטים ששרדו בעולם, משמשות מפתח להבנת האבולוציה והתפקוד של גופנו לפני הופעת הפרות, המכוניות והמחשבים.

חיי ההדזה מצריכים פעילות גופנית. בכל בוקר עוזבות הנשים בקבוצות קטנות את בקתות העשב שבמחנה. כמה מהן נושאות על גבן תינוקות עטופים והן תרות אחר גרגרי יער או דברי מזון אכילים אחרים. פקעות בר הן מרכיב מרכזי בתזונת ההדזה, ונשים יכולות לבלות שעות בחפירה כדי להוציא אותן מן הקרקע הסלעית באמצעות מקלות. גברים גומאים קילומטרים בכל יום במהלך ציד בעזרת קשת וחצים עבודת ידיהם. כשהציד אינו זמין, הם משתמשים בגרזנים פשוטים כדי לקצץ ענפי עצים, המצויים לעתים בצמרת, בגובה של עד 12 מטר, כדי לרדות דבש בר. אפילו הילדים משתתפים בפעילות. הם גוררים דליי מים בחזרה מבור המים הקרוב ביותר, שיכול להימצא במרחק של עד שני קילומטרים או יותר מן המחנה. בשעות בין הערביים, האנשים עושים את דרכם בחזרה למחנה, יושבים על האדמה ומשוחחים סביב מדורות בישול קטנות, חולקים את חוויות היום ומשגיחים על הילדים. וכך עוברים הימים בעונות היבשות והרטובות במשך אלפי שנים.

אבל שִכחו כל רעיון רומנטי על גן עדן אבוד. ציד וליקוט הם מלאכות מחושבות ומסוכנות, זה משחק בסיכון גבוה שבו המטבע הוא קלוריות וכישלון פירושו מוות. אנשים כמו מוואסד מנצלים מאות קלוריות ביום בציד ובמעקב, הימור שהם מקווים שישתלם בדמות בשר ציד. ידע גורלי כאן ממש כמו כושר גופני. בשעה שטורפים אחרים מסתמכים על מהירותם ועל כוחם כדי להשיג את הטרף, על בני אדם לחשב את צעדיהם, להביא בחשבון את דרך ההתנהגות של הטרף ולסרוק את הנוף כדי למצוא סימנים לציד. ועדיין גברי ההדזה יוצאים לציד של טרף גדול כמו ג’ירף רק פעם בחודש. הם היו גוועים ברעב לולא נשות ההדזה היו מיישמות אסטרטגיה משלימה וגם מורכבת, בהשתמשן בידע האנציקלופדי שלהן על חיי הצמחים המקומיים, כדי להביא הביתה שלל מדי יום. חיפוש מזון בדרך מורכבת כזאת, המבוססת על שיתוף, הוא שעשה את בני האדם מוצלחים באופן יוצא דופן והוא הליבה של מה שעשה אותנו ייחודיים כל כך.

חוקרי בריאות הציבור והאבולוציה האנושית הניחו זמן רב שאבותינו הציידים־לקטים ניצלו יותר קלוריות מאשר אנשים שחיים כיום בערים ובעיירות. אי אפשר לדמיין מצב אחר, בהתחשב במידת המאמץ שמשקיעים אנשים כמו ההדזה. רבים בבריאות הציבור הרחיקו לכת וטענו שהמגפה העולמית של השמנת־יתר בעולם המפותח נובעת מן הירידה הזאת בהוצאת האנרגיה היומית, כשכל הקלוריות שלא נוצלו מצטברות אט־אט כשומן. אחד המניעים שלנו למדידת קצב חילוף החומרים בהדזה היה לקבוע את מידת הירידה באנרגיה ולראות כמה אנו המערביים לוקים בחסר בהוצאת האנרגיה היומית. כששבתי לביתי בארה”ב לאחר עונה חמה ומאובקת בשטח, ארזתי באהבה את בקבוקוני השתן של אנשי ההדזה בקרח יבש ושלחתי אותם לקולג’ ביילור לרפואה, אחת המעבדות הטובות ביותר בארה”ב למים בסימון כפול, ודִמיינתי את סכום הקלוריות האדיר שהם יגלו.

ואולם, דבר מצחיק קרה בדרך לספקטרומטר המסות הקובע את יחס האיזוטופים. כשניתוח התוצאות חזר מביילור, נראו אנשי ההדזה כמו כל אחד אחר. הגברים אכלו וניצלו כ-2,600 קלוריות ביום והנשים כ-1,900 קלוריות ביום, ממש כמו מבוגרים בארה”ב ובאירופה. בחנו את הנתונים בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת כשאנו מביאים בחשבון את גודל הגוף, אחוז השומן, גיל ומין. לא מצאנו שום הבדל. איך זה ייתכן? מה החמצנו? במה עוד טעינו בהבנת הביולוגיה של האדם והאבולוציה?

שקרים שסיפרו לי מדי התאוצה

נראה לנו ברור כל כך ומובן מאליו שאנשים שעושים פעילות גופנית מנצלים יותר קלוריות עד שקיבלנו את הפרדיגמה הזאת ללא עוררין ובלי ראיות ניסוייות. אבל משנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, עם גילוי שיטת המים בסימון כפול, אִתגרו הנתונים הניסוייים לעתים קרובות את הסברה הרווחת בתחומי הרפואה והתזונה. תוצאות ההדזה, מוזרות ככל שיהיו, אינן בגדר רעם ביום בהיר אלא יותר טיפת הגשם הקרה הראשונה שניגרה על הצוואר לאחר שענני הגשם הצטברו במשך שנים בלי שאיש שם לב.

המחקרים המוקדמים ביותר במים בסימון כפול בקרב חוואים מסורתיים בגואטמלה, בגמביה ובבוליביה הראו שהוצאת האנרגיה שלהם דמתה בדרך כלל לזו של עירוניים. במחקר שפורסם ב-2008, עשתה איימי לוק, חוקרת בריאות הציבור באוניברסיטת לוֹיוֹלה בשיקגו, צעד נוסף קדימה והשוותה בין הוצאת האנרגיה והפעילות הגופנית של נשים כפריות מניגריה ובין האנרגיה והפעילות של נשים אפרו-אמריקניות בשיקגו. במחקר שלה כמו במקרה של אנשי ההדזה לא נמצא שום הבדל בין האוכלוסיות, על אף השוני הגדול ברמות הפעילות שלהן. בעקבות מחקר זה, לָרָה דוגס, אף היא מלויולה, יחד עם לוק ואחרים ניתחו נתונים מ-98 מחקרים שנערכו בכל העולם והראו שאנשים בארצות המפותחות, שפונקו בכל אמצעי הנוחות המודרניים, מוציאים אותה כמות אנרגיה כמו אנשים בארצות פחות מפותחות שחייהם כרוכים בפעילות גבוהה הרבה יותר.

בני אדם אינם הגזע היחיד שבו שיעור הוצאת האנרגיה קבוע. בעקבות המחקר על אנשי ההדזה, הובלתי ניסוי משותף למדידת הוצאת האנרגיה היומית בקרב פרימטים, קבוצת היונקים שכוללת קופים, קופי אדם, לֶמורים ובני אדם. מצאנו שפרימטים בשבי שחיים במעבדות או בגני חיות מנצלים בכל יום אותו מספר קלוריות כמו פרימטים בטבע, על אף ההבדלים הברורים בפעילות הגופנית. ב-2013 הראו חוקרים אוסטרלים שבחרנו כבשים וקנגורואים, שהוצאת האנרגיה שלהם דומה, בין שהם בכלובים ובין שהם רועים בחופשיות באחו. וב-2015 דיווח צוות סיני על הוצאת אנרגיה דומה אצל פַּנדות בגני חיות ובטבע.

כדי לקבל תמונה מפורטת יותר באמצעות השוואה בין אנשים יחידים במקום השוואת ממוצעים של אוכלוסיות, הצטרפתי ללוק ולאנשי צוותה, ובכללם דוגס, כדי לבחון פעילות והוצאת אנרגיה במחקר קליני גדול, רב־שנתי, המכונה METS. יותר מ-300 משתתפים ענדו צמידי כושר במשך 24 שעות ביממה, כשהוצאת האנרגיה היומית שלהם נמדדת באמצעות מים בסימון כפול. מצאנו שהקשר בין הפעילות הגופנית, שנרשמה בצמידים, לבין חילוף החומרים היה חלש מאוד. בממוצע, “בטטות כורסה” נטו להוציא ביום כ-200 קלוריות פחות מבעלי פעילות גופנית מתונה: סוג האנשים שעושים כמה תרגילים בשבוע ומקפידים לעלות במדרגות. מה שחשוב יותר, הוצאת האנרגיה הייתה קבועה ברמות הפעילות הגבוהות יותר: האנשים הפעילים ביותר מנצלים אותו מספר קלוריות כמו אנשים העוסקים בפעילות מתונה. אותה תופעה שגרמה להוצאת אנרגיה דומה של אנשי ההדזה ושל אוכלוסיות אחרות התגלתה גם בקרב פרטים במחקר.

כיצד הגוף מסתגל לרמות גבוהות של פעילות תוך שמירה על הוצאת אנרגיה קבועה? איך יכולים אנשי ההדזה להוציא מאות קלוריות בפעילות יומית ובכל זאת לנצל אותו מספר קלוריות ביום כמו אנשים בארה”ב ובאירופה שמבלים את רוב זמנם בישיבה? עדיין איננו יודעים בוודאות מה הסיבה לכך, אך המחיר של הפעילות כשהיא לעצמה אינו משתנה: אנחנו יודעים לדוגמה שאנשי הדזה מבוגרים מנצלים את אותו מספר קלוריות בהליכה של קילומטר וחצי כמו שעושים המערביים. ייתכן שאנשים פעילים מאוד משנים את התנהגותם בדרכים מתוחכמות שחוסכות אנרגיה, כמו לשבת במקום לעמוד ולישון טוב יותר. אבל ניתוח של נתוני ה-METS מלמד אותנו שעל אף ששינויים אלה עשויים לתרום, אין די בהם להסביר את היציבות שנמדדת בשיעור הוצאת האנרגיה היומית.

אפשרות מעניינת נוספת היא שהגוף מפנה מקום לעלות האנרגטית של הפעילות הגופנית המוגברת על ידי הפחתת מספר הקלוריות המוקצות למטלות רבות של הגוף, שאינן גלויות לעין אך צורכות את רוב התקציב היומי: עבודות התחזוקה שעושים התאים והאיברים כדי להחזיק אותנו בחיים.

חיסכון באנרגיה בתהליכים אלה יכול לפנות מקום בהקצבת האנרגיה היומית ולאפשר לנו להוציא יותר אנרגיה על פעילות גופנית בלי להגדיל את סך הוצאת הקלוריות היומי. לדוגמה, התעמלות מפחיתה לעתים קרובות פעילות דלקתית של מערכת החיסון, וכן את רמות הורמוני הרבייה, כמו אסטרוגן. בחיות מעבדה, העלאת רמת הפעילות לא משפיעה על הוצאת האנרגיה היומית, אך גורמת לירידה במספר מחזורי הביוץ שלהן ומאטה את תהליך תיקון הרקמות. פעילות קיצונית עלולה להוביל בעלי חיים לאכול את צאצאיהם היונקים. נראה שבני אדם ויצורים אחרים פיתחו כמה אסטרטגיות כדי לשמור על יציבות הוצאת האנרגיה היומית.

כל העובדות האלה מורות על כך שהשמנת־יתר היא מחלה שנובעת מזללנות ולא מעצלות. אנשים מעלים במשקל כשמספר הקלוריות שהם אוכלים עולה על מספר הקלוריות שהם מוציאים. היות שהוצאת האנרגיה היומית לא השתנתה בכל ההיסטוריה האנושית, הרי העבריין העיקרי במגפת השמנת היתר המודרנית הוא מספר הקלוריות שאנו צורכים. אלה אינן אמורות להיות חדשות מרעישות. אִמרה ישנה הרווחת בבריאות הציבור היא ש”אי אפשר לרוץ מהר יותר מתזונה רעה,” ומומחים יודעים מניסיון אישי ומנתונים רבים שהליכה לחדר הכושר כדי לרדת במשקל מתסכלת באי יעילותה. אבל התגליות החדשות עוזרות להסביר מדוע התעמלות היא כלי כה עלוב להורדה במשקל. זה לא שלא עבדנו קשה די הצורך. גופנו זמם נגדנו מן ההתחלה.

אבל עדיין עלינו להתעמל. מאמר זה אינו יכול לשמש אתכם כפתק מאימא כדי להשתחרר משיעורי התעמלות. להתעמלות יש מגוון יתרונות מתועדים היטב, מחיזוק הלב ומערכת החיסון עד שיפור פעילות המוח והזדקנות בריאה יותר. למעשה, אני חושד שהסתגלות חילוף החומרים לפעילות היא אחת הסיבות שהתעמלות שומרת על בריאותנו, על ידי הסטת האנרגיה מפעילויות כמו דלקת, שהופכות הרסניות אם הן נמשכות זמן רב מדי. למשל, דלקת כרונית נקשרת למחלות של הלב וכלי הדם ולהפרעות אוטואימוניות.

המזון שאנו אוכלים משפיע בפירוש על הבריאות שלנו, ופעילות גופנית המשולבת בשינויים בתזונה יכולה לעזור בהרחקת קילוגרמים מיותרים כשמגיעים למשקל בריא, אבל העובדות מלמדות שהטוב ביותר הוא לראות בתזונה ובהתעמלות כלים שונים בעלי חוזק שונה. התעמלו כדי להישאר בריאים וחיוניים והתמקדו בתזונה כדי לשמור על משקלכם.

תקציבי אנרגיה ואבולוציה

אף שהמדע העכשווי העוסק בהסתגלות חילוף החומרים עוזר להבהיר את היחסים בין התעמלות להשמנת־יתר, החוקרים נותרו עדיין עם שאלות קיומיות גדולות יותר. אם הוצאת האנרגיה היומית קבועה, כיצד יכלו בני האדם להתפתח ולהיות שונים באופן קיצוני כל כך מקרובינו קופי האדם. שום דבר בחיים לא ניתן בחינם. המשאבים מוגבלים, והשקעת יותר משאבים באפיק אחד משמעותה מן הסתם להשקיע פחות באחרים. אין זה צירוף מקרים שארנבות מתרבות בקצב מדהים, אבל מתות צעירות; כל האנרגיה שמושקעת בצאצאים פירושה פחות אנרגיה המושקעת בתחזוקת הגוף ובאריכות חיים. טירנוזאורוס רקס שילם על ראשו הגדול ועתיר השיניים המסוכנות ועל גפיו האחוריות מלאות העוצמה במחיר זרועותיו הקדמיות החלשלושות. אפילו דינוזאורים אינם מושלמים.

בני האדם זלזלו בעקרונות האבולוציה הבסיסיים של צנע. מוחותינו גדולים כל כך, עד שבשעה שאתם יושבים וקוראים את המאמר הזה, החמצן מכל שאיפה רביעית נחוץ רק להזנת המוח. ועדיין, לבני אדם יש תינוקות גדולים יותר, הם מתרבים לעתים קרובות יותר, ופעילים פעילות גופנית יותר מכל קרובינו קופי האדם. מחנות ההדזה מלאים ילדים צוהלים בריאים ומשתובבים ובנשים וגברים בריאים בשנות ה-60 וה-70 שלהם. הפזרנות האנרגטית שלנו מציגה חידה אבולוציונית. בני אדם דומים כל כך לקופי אדם אחרים מבחינה גנטית וביולוגית עד שחוקרים הניחו זמן רב שגם חילוף החומרים שלנו דומה. אבל אם שיעור הוצאת האנרגיה שלנו נשמר, כפי שלמדנו ממחקר ההדזה וממחקרים אחרים, איך יכול חילוף חומרים נוקשה כזה לעבד את כל הקלוריות הנחוצות כדי לתמוך בתכונות היקרות של האדם?

כתוצאה מן המחקר ההשוואתי הרחב על הוצאת אנרגיה בפרימטים, עמיתי ואני התחלנו לתהות אם מכלול התכונות היקרות מבחינה אנרגטית שאפשרו לאדם להתפתח הוא תוצאה של שינוי אבולוציוני רחב היקף בפיזיולוגיה של חילוף החומרים. מצאנו באותו מחקר שפרימטים מנצלים רק מחצית מכמות האנרגיה שמוציאים יונקים אחרים. קצב חילוף החומרים המופחת מתאים לקצב האִטי של הגידול והרבייה שלהם. אבל ייתכן שבאופן הפוך קצב הרבייה המהיר יותר ותכונות יקרות אחרות באדם קשורות לאבולוציה של עלייה בקצב חילוף החומרים. כל מה שהיה נחוץ כדי לבדוק רעיון זה הוא להשיג קבוצה של שימפנזים משתוללים, בונובואים ערמומיים, אורנגאוטנים עצלים וגורילות שובבות שישתו בזהירות מים עם סימון כפול בלי לירוק ויספקו כמה דגימות שתן. במפגן כוח מדעי, יצאו עמיתַי סטיב רוז ומרי בראון, שניהם מגן החיות לינקולן פארק בשיקגו, למשימה ועבדו עם מטפלים וּוטרינרים ביותר מתריסר גני חיות ברחבי ארה”ב. הבדיקה ארכה כשנתיים, והם צברו די נתונים על הוצאת האנרגיה בקופי אדם גדולים כדי לספק השוואה מוצקה בינם לבין בני אדם.

כצפוי, בני אדם מנצלים יותר קלוריות ביום מכל אחד מקרובינו קופי האדם. גם לאחר שמביאים בחשבון את השפעות גודל הגוף, רמת הפעילות וגורמים אחרים, בני אדם צורכים ומוציאים כ-400 קלוריות יותר ביום משימפנזים ומבונובואים. ההבדלים בין בני אדם לגורילות ואורנגאוטנים גדולים יותר. קלוריות עודפות אלה מייצגות את העבודה הנוספת שגופנו עושה. הן תומכות במוח הגדול, בהולדת יותר תינוקות ובאחזקת הגוף לתקופת חיים ארוכה יותר. לא רק שאנחנו אוכלים יותר מכל שאר קופי האדם (ואנחנו אכן אוכלים יותר); וכמו שכולנו יודעים היטב, התוצאה של צבירת עודף קלוריות בגוף שאינו מצויד בכלים להשתמש בהן היא השמנת־יתר. הגופים שלנו, עד לרמת התא היחיד, התפתחו לנצל אנרגיה מהר יותר ולעשות יותר מאשר קרובינו קופי האדם. האבולוציה של בני האדם אינה לגמרי נטולת פשרות: מערכת העיכול שלנו קטנה ויקרה פחות מזו של קופי האדם האחרים שצריכים מעיים רחבים ויקרים מבחינה אנרגטית לעכל את הסיבים בתזונה המבוססת על צמחים. אבל השינויים הגורליים שעושים אותנו בני אדם הם תוצאה של שינוי אבולוציוני בחילוף החומרים שלנו.

גורלות משותפים

בנקודת זמן כלשהי אחר הצהריים, נטה מסלולנו לכיוון המחנה ומוואסד הסתכל קדימה במקום לחפש על האדמה. הגענו הביתה בלי ג’ירף. כאן טמונה הסכנה הבסיסית באסטרטגיה צורכת האנרגיה של האדם: שיבה הביתה בידיים ריקות היא גם סבירה יותר וגם בעלת תוצאות משמעותיות יותר. רבים מדברי המזון עתירי האנרגיה שאנו צריכים כדי לתדלק את חילוף החומרים המהיר יותר שלנו נדירים בטבע מעצם מהותם, ובכך מגדילים את מחיר האנרגיה הדרושה למציאת מזון ומגבירים את סכנת הרעב הן לגברים ולנשים שיוצאים לחפש מזון והן לילדים שנשארים במחנה.

לשמחתו של מוואסד, פיתחו בני האדם כמה תכסיסים כדי להרחיק מהם את הרעב. אנחנו המין היחיד שלמד לבשל, מה שמגדיל את הערך הקלורי של מזונות רבים ועושה אותם נוחים יותר לעיכול. שליטתנו באש הופכת ירקות שורש בלתי אכילים לפצצות עמילן מזינות. התפתחנו גם להיות שמנים. את כל זה אנחנו יודעים היטב ממשבר השמנת היתר במערב, אבל אפילו המבוגרים בהדזה, כחושים בכל קנה מידה אנושי, נושאים פי שניים שומן יותר משימפנזים בטלנים בגני חיות. הנטייה שלנו לאגור שומנים, בעייתית ככל שתהיה בעידן המודרני, התפתחה כנראה בד בבד עם חילוף החומרים המהיר יותר כמחסן אנרגטי שמאפשר לשרוד בזמנים קשים.

כשהשמש שקעה, כבדה וכתומה, ממש מעל העצים, חזרנו למחנה, דייב ואני לאוהלים שלנו ומוואסד ונֶזֶ’ה לבקתות המשפחתיות שלהם כשכל אחד מאִתנו שמח לחזור הביתה. על אף הג’ירף האבוד, איש לא היה רעב באותו ערב. במקום זאת, בצניעות גמורה, השתמש המחנה בנשק המשוכלל ורב העוצמה ביותר של המין שלנו למלחמה ברעב: שיתוף. שיתוף מזון הוא תכונה כה בסיסית בחוויה האנושית, החוט המקשר בין ברביקיו, יום הולדת ובר מצווה, שאמנם אנחנו מקבלים כמובן מאליו, אבל הוא ייחודי וחלק הכרחי במורשת האבולוציונית שלנו. קופי אדם אחרים אינם חולקים ומשתפים.

לבד מכל הדרישות התזונתיות והעיסוק התמידי בהשמנה, ייתכן שההשפעה העמוקה ביותר של הגדלת הוצאת האנרגיה היא הצורך האנושי הזה לעבוד יחד. התפתחות חילוף חומרים מהיר קושרת יחד את הגורלות שלנו, ודורשת מאִתנו לשתף פעולה או למות. כשישבתי עם דייב ובריאן ותיארנו את ימי ההרפתקאות שלנו על שימורי סרדינים וצ’יפסים הבנתי שלא הייתי רוצה סידור אחר. אין ג’ירף, אין בעיות.