במחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה על ידי פרופ’ מיכה לשם לא נמצא קשר בין צריכת מלח לבין צמא או שתיית מים מוגברת”, בעלי פאבים יכולים להוריד את כמות המלח מחטיפי הבאר שלהם, מבלי לחשוש מירידה בכמות צריכת המשקאות”, אמר פרופ’ לשם
אכילת מזון מלוח לא בהכרח מגבירה את תחושת הצמא, כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה. “על פי התפיסה שצריכת מלח מגבירה את הצמא, נולדה גם ההנחה כי בעקבות כך יש חשש לצריכה מוגברת של משקאות ממותקים. אולם המחקר שלנו לא מצא שום תימוכין להנחה זו”, ציין פרופ’ מיכה לשם מהחוג לפסיכולוגיה, שערך את המחקר.
על פי התפיסה הרווחת, צריכה של מלח תגרום לנו לצמא ולשתייה מוגברת, כדי להחזיר את האיזון של מינראלים בגוף. לדבריו של פרופ’ לשם, הנחה נוספת שמתווספת להנחה הראשונה היא שבגלל תחושת הצמא הגדולה, ולאור ההעדפה של רבים מאיתנו לצרוך משקאות בעלי ערך קלורי רב – משקאות ממותקים או אלכוהוליים – צריכת מזון מלוח מביאה למעשה גם לעלייה בצריכת קלוריות ובאופן עקיף – להשמנה.
אולם לדבריו של פרופ’ לשם, למרות התחושה ש”ברור” שמלח מגביר שתייה, קשר זה לא נחקר בתנאים המדמים אכילת מזון עתיר מלח, כגון מתאבנים מלוחים. לפיכך, במחקר הנוכחי, בו השתתפו 58 סטודנטים, ביקש החוקר לבדוק את ההשפעה של מלח במזון מוצק. הנחקרים הגיעו אחת לכמה ימים, לאחר שעתיים שבהם לא אכלו או שתו דבר מלבד מים ולא עישנו. בכל יום הם טעמו אגוזים – פעם אחת אגוזים מסוכרים, פעם אחת מלוחים ופעם אחת ללא תוספת. הם דרגו את מידת הצמא שלהם ולאחר כשעתיים, בהם ענו על שאלונים שונים, הם גם קבלו בקבוקי מים, כשכל אחד יכל לשתות כמה שרצה.
הממצא המרכזי היה שמידת הצמא וכמות השתייה בפועל לאחר אכילת האגוזים המלוחים לא היו שונים מלאחר האגוזים המתוקים או הלא מלוחים. בכדי לבחון עוד יותר לעומק קשר אפשרי זה, בחרו החוקרים ב-10 הסטודנטים ו-10 הסטודנטיות שצרכו את כמויות המלח הגדולות ביותר (4.4 ג’ ו3.7 ג’ מלח בהתאמה) וביקשו לדעת האם בקרב קבוצה קטנה זו נמצא קשר לצמא ולשתייה, אולם גם כאן לא נמצא קשר כזה. כלומר, גם מי שצרך כמויות גדולות של מלח לא שתה בצורה חריגה אל מול האחרים.
מלבד ההשלכות המדעיות לגבי איזון המלחים והנוזלים בגופינו ובתזונה, סיכם פרופ’ לשם כי “על פי הממצאים, בעלי פאבים יכולים להוריד את כמות המלח מחטיפי הבאר שלהם, מבלי להתפשר על מכירת המשקאות ובריאות לקוחותיהם”.
8 תגובות
באמת? כדאי שהחוקרים יצפו בסרטון המראה כיצד צייד לקט גורם לבבון להראות לו היכן יש מאגר מים. טיפ: זה קשור כמובן למלח
בעבר לא הפסקתי לשתות אחרי שאכלתי דג שהיה מלוח מאוד…
יושי
הצבעתי על ההטעיה הספציפית בעניין המלח והרחבתי דברי על כל המנגנון של תבלינים או “מתאבנים” (שיטת תזונתית מוכרת של הגברת התאבון והצמאון באכילה או שתיה).
באופן ספציפי לגבי המלח, יש דרכים רבות לסלק את הרגשת מליחות יתר: למשל סילוק טעם מליחות על ידי אכילה ולא על ידי שתיה, כל אדם בוחר כיצד לסלק את הטעם בדרך שמתאימה לו יותר. ההעדפה לסלק טעם מלוח בשתיה היא משום ששתיה הכי קל להכין (אבל רבים יעדיפו אכילת מזון לצורך סילוק טען המלח , במיוחד אם המלח מוכנס כתבלין מעורר תיאבון למזון העיקרי).
באופן כוללני יותר (אמרתי בתגובה קודמת). המנגנון של סילוק טעמים קיים לא רק לגבי מלח אלא לגבי כמעט כל חומר שמוגדר בתור “תבלין”. לדוגמא: חומץ או “אבקת פלפל” או “שום”. אם התבלינים נאכלים בנפרד ממזון או שתיה הם משאירים טעם רע; הוספתם למזון נועדה לעורר רצון אכילה (כדי לסלק את הטעם הרע שהם יוצרים באמצעות בליעת המזון העיקרי). נסה לאכול רבע כפית “שום” בלי שום מזון או שתיה נילווים ותבין מייד עד כמה טעמו רע ומדוע הוא מעורר את הרצון לאכול כאשר הוא מוסף כתבלין. כך המצב לגבי כל התבלינים.
מיליארדי אנשים שמוסיפים תבלינים לצורך הגברת התיאבון שווים בעיני יותר מפסיכולוגים שבודקים 100 אנשים . סתם מחקר בולשיט.
הפסיכולוגים לא מבינים כלום בשתיה (כמו שאינם מבינים בעוד אלף תופעות אחרות אותן הם ”חוקרים”). ציינתי רק את עניין המלח כי כאן הם ניתפסו בבלוף “על חם”.
עוד דוגמאות. קוקה קולה מוסיפה חומצה זרחתית למשקה קוקה קולה, בדיוק אותו מנגנון של הגברת הצמאון על ידי סילוק הטעם הרע באמצעות השתיה. רוב המשקאות הקלים מוסיפים חמיצות למשקה כדי להמריץ שתיה לצורך סילוק טעם החמיצות (זה כולל את החמיצות של CO2 במשקאות מוגזים).
יושי
לא אמרתי לרגע שאני מקבל או לא מקבל את המחקר – הלנתי על זה שנאמר “פסיכולוגים לא מבינים כלום בשתיה”. בעינית\, ביטוי יהיר ולא לעניין.
אבל, במקרה הזה אני חושב שאתה טועה. אם הייתי טוען “א” גורר “ב”, והייתי מראה בניסוי שיש קורלציה בין “א” ל”ב” אז אתה בהחלט צודק שצריך להזהר במסקנות, ואתה צודק שרצוי שיהיה גם הסבר.
כאן – המצב שונה! מצאו שאין קורלציה בין “א” ל-“ב” 🙂 כלומר, אין כלל מה להסביר. הניסוי מפריך קורלציה, ולכן לדעתי, המסקנה יותר משכנעת.
ניסים, אל תקבל כל כך מהר מסקנות “מדעיות”, רק בגלל שנעשה מחקר “מסודר”.
המחקר המוצג במאמר זה הוא מאוד שטחי.
אינני מטיל ספק בנתונים שמצא המחקר, אלא בפרשנות שהוא נתן להם.
מחקר שרוצה לחקור תופעה בצורה רצינית ומעמיקה עורך מספר רב של ניסויים, מסוגים שונים, ומזויות שונות.
מחקרים המתבססים רק על סטטיסטיקה הם מאוד בעיתיים. הם מראים כביכול קשר בין שתי תופעות, אך לא אוספים שום נתון המסביר מהוא המנגנון שמאפשר קשר זה.
ללא הבנה של המנגנון העומד מאחורי תופעה, יש סיכוי מאוד גדול ששאלת הבוחן של המחקר תהיה מוטעית ומטעה.
דוגמא היפוטתית: נניח שאחרי אכילת מלוח למרבית האנשים יש צורך במעט מים כדי לשטוף את המליחות מהפה.
מספיק שאמדן הבוחן לתחושת צמא נבחר כ-“כמות המים ששתו הנבדקים” כדי לתת תוצאה מעוותת, היות ולא כמות המים היא שרלוונטית.
Safkan
על סמך מה קבעת את זה? שתייה הוא מושג של פסיכולוגיה, אז מי בדיוק אמור להבין בזה?
יש הרבה דברים שאנחנו בטוחים שהם נכונים, עד שעושים מחקר מסודר. למשל – רובינו חושבים שמלח מעלה לחץ דם….
פסיכולוגים לא מבינים כלום בשתיה. הם מומחים בשאלונים מסובכים שבעזרתם אפשר להוכיח שכל טענה מוזרה שלהם היא טענה נכונה.
כל מי שאוכל משהו מלוח מאוד זקוק לשתיה או לאכילה כדי לסלק את ההרגשה הרעה של מליחות גבוהה.
אפשר לסלק את ההרגשה הרעה של מליחות גם בעזרת אכילה לאחר החומר המלוח, (על זה מבוססת השיטה של מתאבנים). גם חומרים אחרים מחייבים שתיה או אכילה כדי לסלק את ההרגשה הרעה של אכילת חומרים “חריפים” או “מרים”, זו השיטה של הוספת תבלינים לאוכל.
תעשו מחקרים עד מחר, אני חייב לשתות אחרי דוריטוס