מאז 1973 חלה תפנית חדה באוניברסיטאות המחקר של ישראל. ב-2005 רמת החיים היתה גבוהה ב-80% מזו של 1973, אך המספר היחסי של אנשי סגל ירד בכמחצית – ל-71 חוקרים בלבד לכל 100 אלף תושבים.
מאת דן בן דוד –
יש ארבעה תחומי מדע שבהם מוענק פרס נובל – פיסיקה, כימיה, רפואה וכלכלה. זכייה באחד מארבעת התחומים הללו נחשבת לפסגת ההישגים המדעיים.
כ-200 מדינות חברות באו”ם. רק אזרחיהן של 20 מהן זכו בפרס נובל בתחומי המדע בעשור הנוכחי. מתוכן, רק בארבע מדינות היו יותר חתני פרס נובל בתחומי המדע מאשר במדינת ישראל, שבה זכו חמישה אזרחים בפרס היוקרתי בעולם.
ואולם, כאשר משווים את מספר חתני פרס נובל בתחומי המדע בעשור הנוכחי לפי הקריטריון של אחוז מהאוכלוסייה – אין מדינה שאפילו מתקרבת לישראל. מספר הזוכים הישראלים לכל מיליון אזרחים גדול פי שלושה מאשר במדינות המדורגות אחרי ישראל.
החתנים הישראלים של היום הם פרי מערכת השכלה גבוהה של העבר הרחוק – ששייך לדור ששאף להיות אור לגויים. ב-1950 היו במדינת ישראל מיליון ורבע תושבים ו-138 חברי סגל בכיר בלבד. ב-1973 היו כאן כבר שבע אוניברסיטאות עם 4,389 חברי סגל בכיר – כלומר, 134 חוקרים לכל 100 אלף תושבים.
המדינה היתה עדיין ענייה יחסית ב-1973, עם תוצר לנפש של 4,587 שקלים בחודש (במחירי 2008), אך עם חזון גדול מממדיה. כדי להגשימו היתה החברה הישראלית מוכנה להקריב הרבה מאוד בתחומים אחרים. ההשקעות שנעשו אז הכינו את המדינה לתנופת ההיי-טק של שנות ה-80 וה-90. ההבנה שהיתה נחלת ההנהגה הישראלית כבר אז בתחילת הדרך – שמדינה כזאת, במקום כזה, תצטרך לא רק להגיע למעטפת הידע האנושית אלא גם לפרוץ אותה – הולידה השקעות שאת פירותיהן קוטפים חלוצי המדע בפרסי נובל היום.
אך מה יהיה בעתיד? מאז 1973 חלה תפנית חדה באוניברסיטאות המחקר של ישראל. ב-2005 רמת החיים היתה גבוהה ב-80% מזו של 1973, אך המספר היחסי של אנשי סגל ירד בכמחצית – ל-71 חוקרים בלבד לכל 100 אלף תושבים. בטכניון גדל מספר התקנים במהלך תקופה זו בחוקר אחד בלבד – בזמן שאוכלוסיית המדינה הוכפלה. בשתי ספינות הדגל של האקדמיה הישראלית, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב, שיעור החוקרים ב-2005 היה קטן ב-14% וב-21% מאשר ב-1973.
אין זה מקרי. סדר העדיפויות הלאומי השתנה מקצה אל קצה. אם ב-1978 ההוצאה הציבורית לסטודנט באוניברסיטאות היתה 61% מהתוצר לנפש – עד 2005 היא צנחה ל-29% בלבד מהתוצר לנפש – נמוך בכרבע מהממוצע של מדינות המערב חברות OECD. במעוז פרסי הנובל בכלכלה, אוניברסיטת שיקגו, נהוג לומר שאין ארוחות חינם. האבות המייסדים שלת ישראל ידעו זאת, ומהארוחה שהם הכינו אנו ניזונים היום. אך מה יהיה עם הדור הבא – זה שמקבל כבר שנים את החינוך הגרוע ביותר בעולם המערבי עוד לפני שהוא מגיע לאוניברסיטאות? מי ימציא את הפטנטים שיתחרו בכלכלות העשירות ובענקיות המתעוררות? מי ימציא את היתרונות הצבאיים המחפים על החסרונות המספריים? מי יהיו החוקרים שילמדו את המורים, המהנדסים והמדענים שיובילו את הדור הבא?
גילם של כמחצית מאנשי הסגל באוניברסיטאות היום הוא מעל 55. על פי החוק הם יצטרכו לפרוש בתוך עשור אחד. מי יחליפם?
פעם זו היתה מדינה ענייה עם חזון גדול.
הכותב הוא מנכ”ל מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית בישראל ופרופ` לכלכלה באוניברסיטת תל אביב
14 תגובות
לדעתי הזלזול המתמשך בחינוך הוא זה שיביא לחורבן מדינת ישראל.
כפי שזה נראה היום אנחנו לא כל כך רחוקים מהסוף.
אולי עשור או שניים, אולי פחות.
אני מאד מקווה שאני טועה…
אדי:
זה הכל אותו דבר.
אין כל טעם לבוא אל החומרנות בטענות.
אם אתה מעריך את מקצוע ההוראה ואת העוסקים בו אין כל סיבה שלא תשלם להם את המגיע להם.
לכן דיברתי באופן כללי על תקציבים למערכת החינוך (שהם בעיקר שכר למורים).
ודאי שיש הרבה מה לתקן במערכת החינוך.
ודאי שתרבות הטלויזיה והאינטרנט משפיעה על ההשקעה בלימודים מצד התלמידים – לרעה.
בכל אלה יש לטפל, אם רוצים להגיע להשגים בתחום החינוך.
אבל אני רוצה להוסיף אלמנט נוסף, שהוא לדעתי בעיית העומק בסוגית הכשלון החינוכי במדינה. הבעיה היא הסטאטוס של החינוך וסוכני החינוך בחברה, באופן נקודתי, ומערכת הערכים החומרנית המופרזת שהשתלטה על המדינה מהמחצית השניה של שנות ה -70 למאה הקודמת, באופן כללי. ויש קשר בין שני הדברים.
סולם הערכים החברתיים במדינה החל להשתנות המחצית השניה של שנות ה -70: החברה הישראלית החלה להעריך את עשיית הכסף ואת איש העסקים יותר ויותר, על חשבון היצירה תרבותית והמדע בפרט, האינטלקטואל והמדען. ה’אמת’ הערכית או המדעית, ה’אידיאל’ הערכי או המדעי -כבר לא חשובים כשלעצמם, והתשוקה אליהם נעלמה. המלומד הפך להיות דמות נלעגת, והמדען – לפיגורה תלושה, שעדיין לא תפסה את הפרנציפ החברתי החדש.
כך, הפקולטה היוקרתית ביותר בסוף שנות ה – 70 הפכה להיות הפקולטה למשפטים – כי אנשים ציפו לרכוש מקצוע נוצץ ומכניס. אחר כך, כשמספר עורכי הדין גאה והשוק הוצף – אנשים החלו להעדיף בהמוניהם מינהל עסקים – דרך ישירה לעשיית כסף. פחות ופחות אנשים מוכשרים חשבו ללמוד פיסיקה או כימיה, שלא לדבר על מתמטיקה או הוראה או אפילו פילוסופיה או ספרות. גם כאשר הזמנים השתנו -אנשים פנו ללמוד מחשבים – שוב מאותה סיבה של הסיכוי לעשות כסף – ולא מתמטיקה למשל.
אנשים הפסיקו ללמוד גם בתיכון כמו שצריך – כי אין סבה לעבוד קשה על התפתחות אישית אינטלקטואלית. ממילא אחרי הצבא (ואחרי המסע החובה לדרום אמריקה או להודו) נהיה איזה סלבריטי, ואם לא – נלמד מקצוע שעושה כסף, ולמה לבזבז אנרגיות על דברים לא מועילים… בינתיים העיקר הוא להעביר את הזמן ב’איזי’ נהנתני… זה הרי מה שאנו קולטים מהטלויזיה – החיים ה’כפיים’, החיים שאינם מחייבים אותנו להתעלות ולהשקעה.
כמובן שהתרבות החדשה הזו, חוץ מהאידיאולוגיה של חומרנות ופריקת עול של מחויבות להתעלות – מכניסה גם דפוסי התנהגות הרסניים לרפרטואר היומיומי של התלמיד. אז חוץ מזה שהוא משקיע כמות אדירה של זמן בטלויזיה ואינטרנט סתם, הוא גם מתעסק לעיתים – בשתיה, בילויים ואפילו בסמים. הראש נמצא במקומות כאלה – שקשה לצפות שהתלמיד יפנה מקום בראשו ללימודים וקשה להניח שיהיו לו רזרבות שאנרגיות להשקיע בהם.
לתרבות החדשה הזו היו סוכנים נאמנים – כלי התקשורת, בעיקר הטלויזיה – שהונהגו ע”י קבוצה מאוד מסוימת מבחינה סוציו אקונומית, תרבותית, ופוליטית.
באטמוספירה כזו של סגידה לעגל הסף והזהב, ובמציאות של אכול ושתה – אי אפשר לצפות לתלמידים משקיעים, למורים משקיעים ומאמינים ביעודם, ולתרבות מדרבנת.
לכן נראים התלמידים, (עם פה ושם יוצאים מן הכלל – שמלמדים על הכלל) ומערכת ההוראה כולה – כמו שהם נראים.
מיקי:
אל תיקחי את האשמת מערכת החינוך כעניין אישי.
אין ספק שיש אשם במערכת החינוך.
הרי ההבדלים בין הבתים השונים ויכולתם לחנך את הילדים ידועים ומערכת החינוך נבנתה בדיוק כדי למתן את השפעתו של אי השוויון בין המשפחות!
העניין הוא כמובן בכך שמערכת החינוך אינה יכולה לדאוג לעצמה אם אין לה גיבוי מספיק מן האזרחים ואם האזרחים אינם מבינים את חשיבות החינוך ומאפשרים לממשלה, למשל, לוותר על תקציביה לטובת מערכת האילוף החרדית – אין למערכת החינוך סיכוי.
בנוסף לכך – אם הדרישות מן התלמיד יורדות משנה לשנה בלחצם של אזרחים שרוצים שכל אחד יקבל תעודה – גם אם הם גורמים לכך שהתעודה לא תהיה שווה את הנייר שעליו היא כתובה – וכתוצאה מכך קמות מגמות "לימוד" משונות כמו מגמת כדור סל, מוצאים חומרי לימוד מן התכנית (כמו בעיות בנייה בגיאומטריה) ומוכנסות טכניקות התחמקות מלימודים כמן המיקוד – ההתדרדרות היא בלתי נמנעת.
מיקי,
צודקת בעניין החינוך מבית. זו נקודה קריטית. עם זאת, ואולי כתוצאה מכך, מערכת החינוך צריכה, אך מתקשה, לכוון את הילדים והנוער כיום לרצות ללמוד- לא לפטור את עצמה ורק לתת תמיכה לרוצים ללמוד, אלא לגרום לכך שמי שלא רוצה ללמוד ירצה ללמוד. לא כל בית הוא בית משפחה חם ואוהב, אמיד וערכי. לכן לא ניתן לצפות גם שההורים יעשו את עבודת החינוך לערכים ותרבות: אחת המטרות של מערכת החינוך כמסגרת לתלמיד היא להרים את אותם ילדים למשפחות וסביבות גידול לא בריאות אל מעבר למה שהללו מסוגלות או במלים אחרות לתת לאותם ילדים הזדמנות ליישר קו. אז שאו עיניכם למעלה ונסו להרים את הקו הזה שצריך להיות שם. זה קל לתת לקו הזה ליפול, וזה מה שקורה במשך השנים- הוא יורד ויורד.
לגבי המכתב, מסכים בהחלט- תליתי על המקרר כשהתפרסם:)
אני מורה. כמורה ומחנכת אני רואה הדברים בgצורה ישירה ואינני זקוקה למחקרים ומאמרים. ובמבט ישיר וכן ברצוני לומר כי מערכת החינוך עושה רבות לכל תלמיד הרוצה ללמוד. כל תלמיד הרוצה ללמוד מקבל ויקבל כמעט כל תמיכה. יש ליקויים במערכת החינוך אבל אין לתלות בה את כל האשם לכשלונות הדור הנוכחי. לדעתי יש לשים דגש על החינוך בבית. אני עדה למקרים רבים בהם ההורים מצפים כי המערכת תחנך הדור ולא כך הוא. על ההורים לחנך ילדיהם גם ללימודים וגם לתרבות. אשר לתלונות כלפי המערכת: תבן אין נותנים לעבדיך ולבנים אומרי לנו עשו – מחד מצפים כי המערכת תחנך הדור ומאידך לא מאפשרים אמצעי אכיפה והענשה. האם אותם כותבי המאמרים והחוקרים ניסו אי פעם לנזוף בתלמיד? או לסלקו מבית הספר עקב הפרות משמעת חמורות [ הפרות המפריעות לכתה שלמה ללמוד]? נסו והווכחו.
עמי:
הבעיה היא במערכת החינוך.
לא חל באנושות שום שינוי גנטי שגורם לילדים לבזבז זמן על טלוויזיה.
מה שגורם לכך זה החינוך שלהם – בבית ומחוץ לבית.
את העובדה שמערכת החינוך על הקרשים יודעים כולנו והיא כבר נידונה כאן רבות.
מאמר אחד לדוגמה:
https://www.hayadan.org.il/sylabuses-didnt-chage-for-tewnty-years-0802096/
מה החשיבות של פרס נובל? זהו פרס לא מדעי כלל.
מספיק לזכור שהרוצח ערפאת קיבל פרס נובל לשלום.
עמי צודק 100% וחוץ ממחשב יש גם טלביזיה רב ערוצית, שגם תורמת להסחת הדעת בשטויות, שלא הייתה פעם.
חחח איזה שטויות, ב73 רמת החיים הייתה הרבה יותר גבוה מהיום, היום אם שני בני הזוג לא יוצאים לעבוד בקושי אפשר לחיות.
צודק אך לא מהנימוקים שבכתבה. הדור הנוכחי מקבל תנאי לימוד מצויינם. בתי הספר של היום נותנים ומאפשרים כמעט לכל אחד למצות את יכולתו. מערכת החינוך של היום, עם כל הביקורת, היא מערכת טובה עשרות מונים מהמערכת של שנות השבעים. הבעיה היא בדור. הדור הנכחי מכור, ברובו , למחשב. אין לך צעיר שלא בוהה במסך המחשב שעות במשחקים, פטפוטים, ושאר ירקות. משחקי המחשב תופסים וממלאים את עולמו של הדור הנוכחי. אין קריאת ספרים אין הליכה לסיפריה אין הליכה לתנועות נוער ועוד. כאיש שנות השבעים אני אומר כי איננו צדיקים יותר מהדור הנוכחי, אלא שלנו לא היו הפיתויים שהמחשב מציע היום.הפתרון הוא בידי ההורים שחייבים להבין הבעיה ולהחזיר לעצמם את הסמכות להגביל ואף לשלול השימוש במחשב. ואין לתלות האשם בבורות הדור הנוכחי במערכת החינוך.ולכל המלעיזים- מחשב צריך ככלי עבודה והוא דבר נפלא אך לא בידי נוער.
כעשרים אחוז מזוכי פרס נובל הם יהודים. עם ישראל שבו חלק גדול מהיהודים זוכה בחלק קטן מהפרסים. אם החינוך בישראל היה זהה לניתן בגולה היו אמורים להיות לנו הרבה יותר פרסיי נובל.
מאז קום המדינה היו אמורים להיות לנו עשרות זוכיי פרס נובל ולא בודדים!
כאן רואים את הכשל הגדול
שבת שלום
יהודה סבדרמיש
תרשה לי להעיר: יש עבודות מצוינות שלא זכו בנובל ומנגד כאלו שלא ברור מה כל כך מיוחד בהן וכן זכו. הנובל הוא בפירוש איננו פסגת ההישגים במדע אלא הפרס המיוחצן ביותר.
עוד דבר: כמות אדירה של מדענים ישראלים עובדים בחו"ל. לכשיזכו בנובל, אם יזכו, לא נהסס לקחת על כך קרדיט, ולו חלקי. אבל הללו לא מופיעים אצלך בסטטיסטיקות.