שובה של האבולוציה – פרק מתוך הספר “למה האבולוציה נכונה” מאת ג’רי קווין

הספר יצא בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה-הס

אחרי שינה שנמשכה מאה מיליון מאות שנים, פקחנו סוף סוף את עינינו אל כוכב לכת נהדר ועתיר כל טוּב, זוהר בשלל צבעים, שופע חיים. בתוך עשורים נשוב ונעצום את עינינו. היש דרך נאצלת יותר, נאורה יותר, להעביר את זמננו הקצר באור השמש, מאשר במאמץ להבין את היקום ואיך אירע שהקצנו בו משנתנו? כך אני עונה כששואלים אותי – לעיתים קרובות להפתיע – למה אני טורח לקום בבוקר.
ריצ’רד דוקינס

לפני כמה שנים הוזמנתי על ידי קבוצת אנשי עסקים בפרבר זוהר של שיקגו להרצות על האבולוציה לעומת התכנון התבוני. עלי לומר לזכוּתם שהיתה להם די סקרנות אינטלקטואלית לרצות ללמוד משהו על ה”מחלוקת” לכאורה. הצגתי להם את הראיות לקיום האבולוציה, ואחר כך הסברתי מדוע התכנון התבוני הוא הסבר דתי לחיים, ולא הסבר מדעי. אחרי שסיימתי את דברי, ניגש אלי אחד המאזינים ואמר, “הראיות שלך לאבולוציה נשמעו לי משכנעות מאוד – אבל אני בכל זאת לא מאמין בה.”

המשפט הזה ממצה עמימות עמוקה ונפוצה מאוד, שרבים חשים בה ביחס לביולוגיה האבולוציונית. הראיות משכנעות, אבל הם לא משתכנעים. איך זה ייתכן? תחומי מדע אחרים לא סובלים מבעיות כאלה. איננו מטילים ספק בקיום של אלקטרונים או של חורים שחורים, למרות העובדה שתופעות אלה מרוחקות מן ההתנסות היומיומית מרחק גדול הרבה יותר בהשוואה לאבולוציה. אחרי הכול, אפשר לראות מאובנים בכל מוזיאון לתולדות הטבע, ואנחנו קוראים מדי יום על חיידקים או נגיפים שהתפתחה אצלם עמידות לתרופות. אז מה הבעיה עם האבולוציה?

הבעיה אינה מחסור בראיות. אם הגעתם בקריאת הספר עד כאן, אני מקווה שהשתכנעתם שהאבולוציה היא הרבה יותר מתיאוריה מדעית: היא עובדה מדעית. הסתכלנו בראיות מתחומים רבים – תיעוד מאובנים, ביוגיאוגרפיה, אמבּריולוגיה, מבנים שרידיים, מופעים של תכנון תת מיטבי וכן הלאה – וראינו שכל הראיות האלה מעידות ללא צל של ספק על כך שאורגניזמים עברו אבולוציה; ולא מדובר רק בשינויים קטנים, “מיקרוֹאבולוציוניים”: ראינו מינים חדשים בהתהוות, גם בזמן אמיתי וגם בתיעוד המאובנים, ומצאנו צורות מעבר בין קבוצות גדולות, כדוגמת הלווייתנים, לבין חיות יבשה. צפינו בברירה הטבעית בפעולה, ואין לנו שום סיבה לחשוב שהיא לא יכולה ליצור אורגניזמים ותווים מורכבים.

ראינו גם שהביולוגיה האבולוציונית יכולה להעמיד חיזויים הניתנים לבחינה, אם כי לא מדובר, כמובן, ביכולת לחזות איך יתפתח מין ביולוגי מסוים, שכן הדבר תלוי במספר אדיר של גורמים שאין ודאות לגביהם, כמו, למשל, אילו מוטציות יצוצו ואיך עשויות סביבות להשתנות בעתיד. אבל אנחנו יכולים לחזות איפה יימצאו מאובנים (למשל החיזוי של דרווין, שאבות האדם יימצאו באפריקה), אנחנו יכולים לחזות מתי (כלומר באיזה מועד בעבר) הופיעו אבות קדמונים משותפים (לדוגמה, גילוי ה”דָגְרֶגֶל”, דג עם ניצני רגליים בשלד, טיקְטאליק, בסלעים בני 370 מיליון שנה, המתואר בפרק 2), ואנחנו יכולים לחזות איך ייראו האבות הקדמונים האלה עוד לפני שאנחנו מוצאים אותם (אחד מהם הוא ה”חוליה החסרה” המרשימה בין נמלים לצרעות, המתוארת גם היא בפרק 2). מדענים חזו שימצאו מאובנים של חיות כיס באנטארקטיקה – ובאמת מצאו אותם. אפשר לחזות גם שאם נמצא מין של בעל חיים שהזכרים שלו צבעוניים מאוד והנקבות אינן כאלה, זה יהיה מין בעל דפוס הזדווגות פוליגיני (ריבוי נקבות לזכר אחד).

מדי יום ביומו נוספים למאגר הספרות המדעית מאות תצפיות וניסויים. לרבים מהם אין נגיעה של ממש לאבולוציה – אלה תצפיות וניסויים הנוגעים לפרטים של פיזיולוגיה, של ביוכימיה, של התפתחות עוּבּרית וכו’ – אבל לרבים יש נגיעה כזו. מתברר שכל עובדה שיש לה נגיעה כלשהי לאבולוציה מאשרת את נכונותה. כל מאובן שאנחנו מוצאים, כל מולקולת דנ”א שאנחנו מרציפים, כל מערכת איברים שאנחנו מנתחים – כולם תומכים ברעיון שלפיו המינים הביולוגיים מתפתחים באבולוציה מאבות קדמונים משותפים. אומנם קיים, באופן עקרוני, מספר אינסופי של תצפיות אפשריות שהיו עשויות להוכיח שהאבולוציה אינה נכונה, אבל עד עתה לא התגלתה אפילו תצפית אחת כזו.

אנחנו לא מוצאים מאובנים של יונקים בסלעים מעידן הפְּרֶה קַמְבְּרִיוֹן, גם לא מאובנים של בני אדם באותן שכבות שמוצאים בהן מאובני דינוזאורים, וגם לא שום מאובן אחר שאינו מתיישב עם סדר ההתפתחות האבולוציוני. הרצפת דנ”א תומכת בקשרים אבולוציוניים בין מינים, שהוסקו לראשונה מתוך תיעוד המאובנים. כמו שהברירה הטבעית חוזה, אנחנו לא מוצאים מינים בעלי אדפטציות המועילות רק למין אחר. אנחנו מוצאים גנים מתים ואיברים שרידיים שאי אפשר להבין אותם במסגרת רעיון “הבריאה המיוחדת” (special creation) – תמצית העמדה הבריאתנית – שלפיו כל מין של יצור חי נברא לעצמו במעשה בריאה נפרד ומיוחד, בלי קשר לכל מיני היצורים האחרים. אף על פי שיש לה מיליון סיכויים לִשגות, האבולוציה נמצאת נכונה בכל פעם מחדש. זה הדבר הקרוב ביותר לאמת מדעית שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו.
כשאנחנו אומרים ש”האבולוציה נכונה”, אנחנו מתכוונים לומר שהקביעות הכלליות החשובות ביותר של הדרוויניזם זכו לאימות. אורגניזמים עברו ועוברים אבולוציה, הדבר קרה וקורה בהדרגה, שושלות מסתעפות למינים שונים מתוך מוצא קדמון משותף, וברירה טבעית היא המנוע המרכזי להופעת אדפטציות. שום ביולוג רציני לא יטיל ספק בקביעות האלה. עם זאת, לא נובע מכך שהדרוויניזם מיצה את האמירה המדעית שלו עד תום, ושלא נותר עוד דבר להבין. המרחק מכך גדול. הביולוגיה האבולוציונית רוחשת שאלות ומחלוקות. איך בדיוק פועלת הברירה המינית? האם נקבות בוחרות בזכרים בעלי גנים טובים? מה היקף התפקיד שממלאת סחיפה גנטית (בניגוד לברירה טבעית או מינית) באבולוציה של רצפי דנ”א או של תווים של אורגניזמים? אילו הומינינים מאובנים קשורים בקו ישיר להומו ספיינס? מה חולל את “התפוצצות” החיים בתור הקַמְבְּרִיוֹן, שבו הופיעו צורות חיים חדשות רבות מאוד בטווח של מיליוני שנים מעטים?

מבקרי האבולוציה נאחזים במחלוקות האלה וטוענים כי עולה מהן שמשהו שגוי בתיאוריית האבולוציה עצמה. זו שטות גמורה. אין שום אי הסכמה בין ביולוגים רציניים ביחס לטענות העיקריות של תיאוריית האבולוציה, אלא רק לגבי הפרטים של אופן התרחשותה והתפקידים היחסיים שמנגנונים אבולוציוניים שונים ממלאים. ה”מחלוקות” לא רק שאינן פוגעות באמינות האבולוציה, אלא להפך, הן סימן היכר של תחום מחקר תוסס ומשגשג. אי ידיעה, ויכוח, ובחינה של תיאוריות חלופיות באמצעות תצפיות וניסויים הם שדוחפים את המדע קדימה. מדע בלי מחלוקת הוא מדע שאינו מתקדם.

בנקודה זו פשוט יכולתי לומר, “הצגתי את הראיות, והן מראות שהאבולוציה נכונה. מ.ש.ל.” אלא שאם אעשה זאת, לא אשלים את מלאכתי, משום שכמו איש העסקים שניגש אלי אחרי ההרצאה שלי, אנשים רבים דורשים יותר מראיות לפני שיסכימו לקבל את האבולוציה. בשביל אנשים כאלה, האבולוציה מעוררת שאלות עמוקות כל כך על תכלית, מוסר ומשמעות, עד שהם לא יכולים לקבל אותה, ואין זה חשוב כמה ראיות יעמדו לנגד עיניהם. לא העובדה שהתפתחנו מקופי אדם היא שמפריעה להם כל כך, אלא ההשלכות הרגשיות של ההתייצבות מול העובדה הזו. אם לא נתייחס לחששות האלה, לא נתקדם בהפיכת האבולוציה לאמת המוּכּרת באופן אוניברסלי. כפי שציין הפילוסוף האמריקאי מייקל רוּז (Ruse), “אף אחד לא שוכב ער בלילה מפני שהוא מודאג מפער בתיעוד המאובנים. אנשים רבים לא מצליחים להירדם מרוב דאגה בגלל הפלות וסמים והידרדרות המשפחה ונישואים הומוסקסואליים וכל שאר הדברים המנוגדים למה שמכונה ‘ערכי המוסר’.”
ננסי פירסי (Pearcy), פילוסופית אמריקאית שמרנית התומכת בפומבי בתכנון התבוני, ביטאה את הפחד הנפוץ הזה:

למה הציבור עוסק בלהט כזה בתיאוריה ביולוגית? מפני שאנשים חשים באופן אינטואיטיבי שעל כף המאזניים מונח משהו גדול הרבה יותר מתיאוריה מדעית. הם יודעים שכאשר מלמדים אבולוציה בטבע בשיעור מדע, ההשקפה הנטורליסטית של האתיקה תילמד בהמשך המסדרון, בכיתה הלומדת היסטוריה, בכיתה הלומדת סוציולוגיה, בשיעור על המשפחה ובכל שאר המקצועות בתוכנית הלימודים.

פירסי טוענת (ובריאתנים אמריקאים רבים מסכימים איתה) שכל מה שנחשב לרעות החולות של האבולוציה מקורו בשתי תמונות עולם שהן חלק מן המדע: נטורליזם ומטריאליזם. נטורליזם הוא ההשקפה שלפיה הדרך היחידה להבין את היקום היא באמצעות המדע.

מטריאליזם הוא הרעיון שלפיו המציאות היחידה הקיימת היא המציאות החומרית של היקום, ואילו כל שאר הדברים, לרבות מחשבות, רצון ורגשות, נובעים מהפעולה של חוקי הפיזיקה על החומר. המסר של האבולוציה, ושל כל המדע, הוא מסר של מטריאליזם נטורליסטי. הדרוויניזם אומר לנו שבני אדם, כמו כל המינים, הופיעו עקב פעולה של כוחות עיוורים, נטולי תכלית, שפעלו לאורך עידנים ארוכים לאין שיעור. ככל שיש בידנו לקבוע, הכוחות שהובילו לקיומם של שרכים, פטריות, לטאות וסנאים, הם שיצרו גם אותנו. נכון שהמדע לא יכול להוציא לחלוטין מכלל אפשרות את ההסבר העל טבעי. יש אפשרות – אם כי מאוד לא סבירה – שכל עולמנו נתון לשליטת שדונים. אבל פשוט אין צורך בהסברים על טבעיים כמו זה, כי הרי אנחנו מצליחים להבין את עולם הטבע בצורה טובה למדי על ידי שימוש בתבונה ובמטריאליזם. יותר מזה, הסברים על טבעיים משמעם תמיד שהגענו לסוף החקירה: כך רוצה אלוהים, וחסל. המדע, לעומת זאת, אף פעם אינו מרוצה: המחקרים שלנו להבנת היקום יימשכו עד שבני אדם ייכחדו.

אבל התפיסה של פירסי, שלפיה השיעורים בתיאוריה של האבולוציה יגלשו בסופו של דבר ללימודי האתיקה, ההיסטוריה ו”חיי המשפחה”, מעוררת בהלה מיותרת. איך אפשר לשאוב משמעות, תכלית או אתיקה מהאבולוציה? אי אפשר. האבולוציה היא רק תיאוריה של התהליכים והדפוסים האחראים להיווצרות המִגוון של צורות החיים, ולא סכֵמה פילוסופית גדולה על משמעות החיים. היא לא יכולה לומר לנו מה לעשות או איך לנהוג. זו הבעיה הגדולה בעבור מאמינים רבים, המבקשים למצוא בתיאוריה שעוסקת במוצאנו סיבה לקיום והצבעה על הדרך שראוי לנהוג בה.

רבים מאיתנו אכן זקוקים למשמעות, לתכלית ולהכוונה מוסרית בחיים. איך נמצא אותם, אם נראה באבולוציה את הסיפור האמיתי של מוצאנו? השאלה הזו היא מחוץ לתחומי המדע. אף על פי כן, האבולוציה יכולה לשפוך אור מסוים על השאלה אם המוסר שלנו מוגבל על ידי הגנים שלנו. אם גופנו הוא תוצר של אבולוציה, מה בדבר התנהגותנו? האם אנחנו נושאים את המטען הפסיכולוגי של מיליוני השנים שלנו בסוואנה האפריקאית? ואם כן, באיזו מידה אנחנו יכולים לגבור עליו?