‫זיכרון כל הדברים / ג’יימס ל’ מֶק’גוֹ ואורורה לה-פורט‬

יש אנשים שיכולים לזכור פרטים מאירועים שהתרחשו לפני עשרים שנה, כמעט כפי שהם זוכרים פרטי אירועים שהתרחשו אך אתמול

לקראת סוף האביב של שנת 2000 קיבל אחד מאִתנו (מֶק’גוֹ) הודעה בדואר האלקטרוני מאישה ושמה ג’יל פרייס שניסתה להתמודד עם מעמסה שהטיל עליה זיכרונה שלה. הנה קטעים מן ההודעה:

כשאני יושבת כאן ומנסה לחשוב כיצד להתחיל להסביר מדוע אני כותבת אליך… אני רק מקווה שתוכל לעזור לי באופן כלשהו. אני בת 34, ומאז שהייתי בת 11 יש לי יכולת מדהימה להיזכר בעבר שלי… אני יכולה לבחור כל תאריך, מאז 1974 ועד היום, ולומר לך באיזה יום בשבוע הוא חל, מה עשיתי באותו יום, ואם משהו בעל חשיבות גדולה… התרחש באותו יום, אני גם יכולה לתאר את האירוע. איני מסתכלת בשום לוח שנה לפני כן, ואיני מעיינת ביומנים האישיים שלי שאני מנהלת זה 24 שנים.

היינו ספקניים לגבי טענותיה של פרייס, אבל מסוקרנים דיינו כדי להזמין אותה למרכז המחקר שלנו באוניברסיטה של קליפורניה באירוויין, שבו אנו חוקרים את התהליכים הנוירוביולוגיים שביסוד הלמידה והזיכרון. כמה חודשים לאחר מכן, ב-24 ביוני, הגיעה פרייס לפגישה. זה היה בשבת. אנחנו יודעים בוודאות שזה היה התאריך, שכן הביקור שלה נרשם ביומן המעבדה. במהרה גילינו כי פרייס זוכרת עובדות כאלה ללא צורך ביומן או בלוח שנה.

בריאיון הראשון הזה היינו זהירים וחיפשנו אמצעים אובייקטיביים כדי להעריך את טענותיה. לא הייתה לנו שום דרך לבדוק בו בזמן את מה שסיפרה לנו לגבי העבר הפרטי שלה. עם זאת, יכולנו לשאול אותה לגבי אירועים ציבוריים שהתרחשו במהלך חייה. היה לנו עותק של ספר שפורסם זמן קצר קודם לכן, “המאה ה-20 – יום אחר יום”, מאת שרון לוקאס, ובו סקירה של אירועים חדשותיים שהתרחשו כל יום במשך המאה ה-20.

התחלנו באמצע שנות ה-70, אז הבחינה פרייס לראשונה בכך שהזיכרון שלה יוצא דופן. כששאלנו אותה מה קרה ב-16 באוגוסט 1977, היא ענתה במהירות שזה היה היום שבו מת אלוויס פרסלי. כששאלנו אותה לגבי ה-6 ביוני 1978, היא אמרה לנו שביום הזה עברה הצעת החוק ה-13 של מדינת קליפורניה שהגבילה את שיעורי מס הרכוש. ב25 במאי 1979 התרסק מטוס בשיקגו. ב-3 במאי 1991 הוקרן הפרק האחרון של סדרת הטלוויזיה דאלאס. וכך הלאה. פרייס ענתה נכון בכל פעם.

לאחר מכן, הצגנו לה סדרת שאלות בכיוון ההפוך וביקשנו ממנה לציין את התאריך שבו התרחש אירוע מסוים. מתי ירו בג’יי אר [הדמות הראשית ב”דאלאס”]? מתי הִכו שוטרים את רודני קינג? ושוב, פרייס ענתה מיד את התשובה הנכונה. במהלך הבדיקה שלנו היא זיהתה טעות בספר באשר לתאריך שבו פרץ משבר בני הערובה בשגרירות ארה”ב באירן ב-1979.

אף כי רוב התאריכים שבדקנו היו לגבי אירועים ציבוריים שסוקרו באופן נרחב בתקשורת, פרייס הצטיינה גם בזכירת מקרים משמעותיים פחות. היא זכרה במדויק שבינג קרוסבי מת בשעת משחק גולף בספרד, ב-14 באוקטובר 1977. כשנשאלה כיצד היא יודעת זאת, היא ענתה כי כשהייתה בת 11 היא שמעה את הידיעה על מותו ברדיו של המכונית, כשאמה הסיעה אותה למשחק כדורגל. באחד הראיונות תיארה פרייס כיצד היא זוכרת תאריכים באופן חזותי. “כשאני שומעת תאריך, אני רואה אותו, את היום, את החודש ואת השנה.”

בריאיון עוקב, במארס 2003, היא שלפה מן הזיכרון את התאריכים של כל 23 חגי הפסחא שעברו, הייתה לה רק טעות אחת, וסיפרה לנו מה עשתה בכל אחד מהתאריכים האלה – והיא, יש לציין, יהודייה. יכולנו לאמת רבות מטענותיה על ידי בדיקת היומן שלה, שבו כתבה בקביעות במשך שנים רבות. לגבי כמה מן הזיכרונות האישיים שלה, נעזרנו ברישומים שלנו, שבהם תיעדנו את בחינות הזיכרון שערכנו לה. בריאיון נוסף, היא זכרה נכונה את התאריכים של כל הראיונות הקודמים שערכנו אתה ואת פרטי השאלות ששאלנו אותה בדבר ההיזכרות שלה באירועי עבר.

לאחר שהשתכנענו שהיכולת של פרייס לזכור בדייקנות של יומן אירועים מן העבר היא יכולת של ממש, רצינו לדעת אם המיומנות הזאת כוללת גם היבטים אחרים של תהליך הזכירה. קבענו שאין לה “זיכרון צילומי” – כלומר, היא אינה זוכרת פְּרָטֵי פרטים הנוגעים לחיי היום-יום. היא מתקשה לזכור איזה מן המפתחות שלה מתאים לאיזה מנעול. היא עורכת רשימות של המטלות שעליה לבצע. כמו כן, היא אינה מצטיינת בשינון של עובדות.

עם זאת, ככל שהדבר נוגע לתאריכים, פרייס ניחנה ביכולת היזכרות מידית, והיא יכולה לציין באיזה יום בשבוע חל כל תאריך בחייה, מאז היותה בת 11. יכולת ההיזכרות שלה מצטיינת בזיכרונות מאורגנים בקפידה, נגישים בקלות ומדויקים, של רוב הימים בחייה, מאז גיל טרום ההתבגרות והלאה. עד לכניסתה של פרייס למעבדתנו לא נחקר מעולם הסוג המסוים הזה של זיכרון, שאנו מכנים זיכרון אוטוביוגרפי עילאי (highly superior autobiographical memory – HSAM). כיום, אנו חוקרים לעומק את השורשים הפסיכולוגיים והביולוגיים של סוג הזיכרון הזה, בתקווה שהבנת התהליכים האלה תספק לנו תובנה רחבה יותר לגבי התהליכים שבבסיס הזיכרון בכלל.

האם זיכרון עילאי הוא נפוץ?

במשך שנים אחדות אִזכרנו את שמה של ג’יל פרייס בראשי התיבות הבדויים A.J. כיוון שפרייס לא רצתה שיזהו אותה. לאחר שפרסמנו מאמר בדבר הזיכרון יוצא הדופן שלה, ב-2006, קיבלה העבודה שלנו תשומת לב ברחבי ארה”ב. לנושא הוענק פרסום נוסף כשהופענו ברשת הרדיו הציבורית של ארה”ב, ב-19 וב-20 באפריל 2006. פרייס, שנחבאה עד אז בין הצללים, החליטה להיחשף, וב- 2008, פרסמה ספר זיכרונות ושמו”האישה שאינה יכולה לשכוח”.

בעקבות הפרסום, פנו אלינו אנשים אחרים, שחשבו שיש להם, או שעשויות להיות להם, יכולות זיכרון דומות. לאחר שהעמדנו אותם למבחן בסדרת בדיקות קפדניות, זיהינו חמישה אנשים נוספים בעלי זיכרון אוטוביוגרפי עילאי. ב-19 בדצמבר 2010, הופיעו החמישה בתכנית הטלוויזיה האמריקנית 60 דקות. בתוך שעות ספורות לאחר השידור, קיבלנו עשרות הודעות בדואר האלקטרוני מאנשים שהיו יכולים להיות מועמדים למחקר, ובתוך ימים אחדים, הגיעו לתיבת הדואר הנכנס שלנו מאות הודעות כאלה. התקשרנו בטלפון לרבים מהם, ובדקנו אותם בסדרה של שאלות לגבי אירועים פוליטיים ואירועי ספורט, אנשים מפורסמים, חגים, התרסקויות של מטוסים ומקרים אחרים ראויים לציון.

כמו כן התחלנו בתהליכי בדיקה פורמליים יותר במרכז המחקר שלנו. גייסנו כמה עשרות נבדקי ביקורת, בגילאים דומים לקבוצת בעלי הזיכרון העילאי. בשתי הקבוצות כללנו גברים ונשים ביחס מספרי דומה. אחדים מבין הנבדקים שטענו לזיכרון יוצא דופן תפקדו בבחינות טוב פחות מנבדקי קבוצת הביקורת. למותר לציין שאין די בכך שמישהו סבור שהוא בעל זיכרון אוטוביוגרפי עילאי כדי להפוך אותו לכזה.

כ-40 נבדקים שתפקדו היטב בבחינה נבחנו, יחד עם קבוצת הביקורת, בחינה נוספת, שבה היה עליהם לזהות את היום בשבוע שבו חל כל אחד מעשרה תאריכים שנבחרו באקראי, ולציין אירועים חדשותיים שהתרחשו בתאריכים האלה או סמוך להם, וכן אירוע אישי שאירע להם בכל אחד מן התאריכים האלה. בתור קבוצה, המועמדים למחקר כבעלי זיכרון אוטוביוגרפי עילאי תפקדו במידה ניכרת טוב יותר מקבוצת הביקורת, בכל המרכיבים של הבחינה הזאת.

אחד-עשר מבין הנבדקים שהצטיינו בבחינה הגיעו אל המעבדה שלנו באוניברסיטת קליפורניה באירוויין לבחינות נוספות. בשלב הראשון, התבקשו לענות על שאלות בדבר חמש חוויות אישיות שיכולנו לְאַמֵת אותן: אירועים כמו היום הראשון שלהם באוניברסיטה ובבית הספר היסודי, חגיגת יום ההולדת ה-18 שלהם, הכתובת והתיאור של מקום המגורים הראשון שלהם לאחר שעזבו את הבית, והתאריך של בחינת הגמר האחרונה שלהם בקולג’. אחד-עשר המועמדים למחקר כבעלי זיכרון עילאי הראו ביצועים טובים במידה ניכרת מאלה של קבוצת הביקורת וגברו עליה בפער גדול. הציון הכולל שקיבלו בתשובה לשאלות האלה היה 85, לעומת ציון של 8 בלבד שקיבלה קבוצת הביקורת. הגענו למסקנה של-11 הנבדקים האלה, שגילם נע מ-27 עד 60, יש ללא ספק זיכרון אוטוביוגרפי עילאי.

כדי לחדד את ההבחנה בין הקבוצה הזאת לבין נבדקים אחרים, ערכנו להם כמה וכמה בחינות זיכרון במעבדת המחקר שלנו. נבדקים שזוהו כבעלי זיכרון עילאי תפקדו טוב יותר מקבוצת הביקורת בשתי בחינות בלבד מתוך שמונה: האחת, של התאמת שמות לפנים והאחרת, שבדקה יכולת היזכרות בעצמים חזותיים. עם זאת, בשתי הבחינות האלה, הציונים של שתי הקבוצות חפפו במידה ניכרת. כמה תכונות נוספות אפיינו את בעלי הזיכרון העילאי. מספר גדול מן הממוצע, חמישה מתוך האחד-עשר, היו איטרי יד ימינם (“שמאליים”). כמו כן, הם קיבלו ציון גבוה יותר, במידה ניכרת, בבדיקה של מאפייני אישיות כפייתית. גם בראיונות של אחד על אחד התגלו כמה התנהגויות כפייתיות, כמו אגירה של חפצים ומאמצים מוקצנים להימנע ממגע עם חפצים שעלולים להיות מזוהמים בחיידקים.

שאלה נוספת שעלתה בניסיון להבין את הזיכרון העילאי הייתה האם הבדלי הזיכרון האלה קשורים להבדלים במבנה המוח. סריקות MRI גילו שאזורים אחדים במוחם של זוכרי העל היו שונים מאלה של נבדקי קבוצת הביקורת. מצאנו הבדלי גודל וצורה באחדים מאזורי החומר האפור (רקמת מוח העשויה בעיקרה גופים של תאי עצב) ומאזורי החומר הלבן (רקמת מוח המורכבת רובה משלוחות דמויות תילים של תאי העצב, המכוסות מעטה מבודד של חומר לבן הקרוי מיאלין). המבנה של סיבי החומר הלבן אצל הזוכרים הראהעל יעילות גדולה יותר של העברת מידע בין אזורי המוח.

ממצאים של מעבדות אחרות החוקרות פגיעות מוח ושל מעבדות המשתמשות ב-MRI תפקודי (fMRI) ובטומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET) מורים על כך שאזורי המוח והמסלולים הסיביים הבולטים במוחם של בעלי הזיכרון האוטוביוגרפי העילאי מעורבים בזכירה של אירועי חיים (זיכרון אוטוביוגרפי). בקבוצת המחקר שלנו, המבנה של אחד המסלולים הסיביים, ה- uncinate fascicle, שמעביר מידע בין האונה הרקתית ובין האונה המצחית של קליפת המוח, נראה כבעל קשרים עצביים טובים יותר מאלה שנמצאו בקבוצת הביקורת. הממצא הזה מעורר מחשבות, כיוון שיש עדויות לכך שפגיעה באזור זה פוגמת בזיכרון האוטוביוגרפי.

תוצאות הדימות שלנו אינן מוכיחות דבר, כמובן. איננו יודעים אם ההבדלים האנטומיים האלה תורמים בדרך כלשהי ליכולת הזיכרון העילאית, או אם הם תולדה של השימוש הנרחב ביכולת הזאת. כדי לברר זאת, עלינו לקבוע אם יכולת הזיכרון האוטוביוגרפי העילאי מופיעה בילדות המוקדמת. אם למיומנות הזאת יש בסיס גנטי כלשהו, עם הזמן נוכל לגלות את הגנים המעורבים בכך. ואולם, עד כה אין בידינו שום עדות לשכיחות גבוהה יותר של היכולת הזאת בקרב קרוביהם של הנבדקים בעלי הזיכרון האוטוביוגרפי העילאי.

הפרופיל שמתגלה

הממצאים שלנו אפשרו לנו להסיק כמה מסקנות זמניות בדבר האנשים יוצאי הדופן האלה. ראשית, הנבדקים שזוהו כבעלי זיכרון אוטוביוגרפי עילאי אינם מפתחים זיכרון עילאי כזה רק מפני שבדרך כלשהי הם לומדים דברים בקלות מרובה. חברי הקבוצה הזאת מצטיינים ביכולתם לשמֵר את מה שלמדו. בעל זיכרון ממוצע יכול לזכור, למשך כמה ימים, פרטים רבים של מה שקרה, נאמר, ביום שלישי שעבר, אבל הזיכרון מתעמעם בתוך כשבוע. לא כך הוא הדבר בקבוצת בעלי הזיכרון העילאי: הזיכרונות שלהם נשמרים למשך זמן ארוך בהרבה.

שנית, אנחנו יודעים שמערכות הזיכרון של בעלי זיכרון עילאי אינן הקלטות מדויקות של קול ותמונה המתעדות כל אלפית שנייה בחייהם. זאת ועוד, הזיכרון שלהם אינו דומה לזה של “S”, גיבור ספרו של אלכסנדר לוריא “מוחו של אשף זיכרון: ספר קטן על זיכרון ענק”. הספר, שמצוטט בהרחבה מאז 1968, מביא תיאור מקרה של אחד ממטופליו של לוריא, שהיה יכול ללמוד בקלות ולשמֵר לאורך זמן כמות רבה של נתונים חסרי משמעות, באופן יחסי, כמו למשל, שורות וטורים של מספרים. הזיכרון האוטוביוגרפי העילאי גם אינו דומה לזיכרון של מומחים לנושא, המאמנים את עצמם, על ידי חזרות רבות ונעזרים באמצעים המסייעים לזכירה כדי לשנן מידע, כמו אלפי הספרות שאחרי הנקודה העשרונית במספר פַּיי.

הזיכרונות של בעלי הזיכרון העילאי מפורטים פחות מאלה של המטופל של לוריא, אבל הם מאורגנים היטב, במובן זה שהם מקושרים ליום ולתאריך מסוימים. אנחנו יודעים גם שהמיומנות הזאת מופיעה באופן טבעי וללא מאמץ לימודי. רבות מן השאלות שהשתמשנו בהן במבחנים עסקו בנושאים כמו מזג האוויר ביום מסוים, וסביר להניח שהנבדקים לא השקיעו זמן ומאמץ בשינון מידע כזה. כשנשאלו כיצד זכרו את המידע הזה, הייתה התשובה האופיינית של הנבדקים בקבוצה זו: “אני פשוט יודע את זה.” ואף כי הם נהנים לקשור תאריך לאירוע כשעשוע מחשבתי, לרוב יש להם עניין מועט, אם בכלל, באירועים שהתרחשו טרם לידתם.

בעלי הזיכרון האוטוביוגרפי העילאי מעריכים, בדרך כלל, את המיומנות המיוחדת הזאת שלהם. מבחינה זו הם אינם דומים כלל ועיקר לדמות האפונימית בסיפור הקצר מ-1962 של חוזה לואיס בורחס, Funes the Memorious. לאחר שפונֶס נפל מסוס הוא רכש את היכולת לשמֵר זיכרונות מפורטים של כל החוויות שחווה לאחר מכן; הוא היה יכול לשלוף מזיכרונו את מראהו של כל עלה על כל עץ שראה. זיכרונותיו עינו אותו, מה שהוביל אותו למחשבה שחייו אינם אלא ערֵמת אשפה. אף כי פרייס אמרה לנו כי זיכרונותיה היו לה למעמסה, רוב חבריה מתענגים על הנגישות הבלתי-אמצעית הזאת לעברם. רובם מנהלים חיים מקצועיים וחברתיים פעילים. אחדים מהם מככבים בתעשיית הבידור: לשחקנית מָנילוּ הֶנֶר ולמפיק הטלוויזיה והסטנדאפיסט רוברט פֶּטרֶלָה יש זיכרון כזה, וכן גם לכנר לואיס אוֹוֶן ולשחקן ושדרן הרדיו בראד וויליאמס.

היכולות יוצאות הדופן האלה אינן מעניקות כוחות על-אנושיים לאנשים הניחנים בהן ואינן מאפשרות להם להקדים את עמיתיהם במירוץ ההישגיות במקצוע שבחרו בו. לפטרֶלָה הייתה הזדמנות להשתמש במיומנות שלו כשכתב, סתם למען השעשוע, את “הספר של בוב”, שבו ציין את החוויה הטובה ביותר שחווה בכל יום בשנה, במהלך כל חייו הבוגרים. אבל הפרויקט הזה היה, כאמור, לשעשוע בלבד ולא היה לו ולא כלום עם הפקת תכנית טלוויזיה.

העבודה המחקרית שלנו בנושא מצטרפת למחקרים רבים על אנשים עם לקויות או יכולות פסיכולוגיות בלתי רגילות. הפסיכולוג הצרפתי ת’אוֹדוּל ריבּוֹ דיווח ב-1881, כי נזק מוחי פגע בזיכרונות חדשים, אבל לא בזיכרונות ישנים, שנותרו כפי שהיו. למחקרים האלה נמצא אישוש בעשורים האחרונים במחקריה של ברנדה מילנר מאוניברסיטת מקגיל. מילנר בדקה את המטופל המפורסם הנרי מוֹלֵיסוֹן, שהיה ידוע במשך שנים בראשי התיבות של שמו H.M.. מחקריה תרמו לתובנה לגבי המתרחש כשאדם אינו יכול לייצר זיכרונות אוטוביוגרפיים חדשים. לאחר שהוסר בניתוח חלק ממוחו, האזור הקדמי באונה הרקתית האמצעית, בשתי ההמיספרות, כדי לטפל באפילפסיה שבה לקה, מוֹלֵיסוֹן איבד, כמעט לגמרי, את היכולת ללמוד מידע אוטוביוגרפי חדש, על אף שהזיכרון שלו של חוויות קודמות שחווה כמעט לא נפגע, ואף לא הזיכרון ששומר את הידע הקשור במיומנויות מוטוריות, הידוע בשם זיכרון פרוצדורלי.

הממצאים האלה הביאו בהכרח למסקנה, שהייתה מהפכנית לזמנה, שמערכות מוחיות נפרדות אחראיות על סוגי זיכרון שונים, ובעקבותיה, עבר חֵקֶר הזיכרון שינוי דרמתי. התגלית החדשה, שיש אנשים שניחנו ביכולת לזכור במדויק ולאורך זמן הן חוויות אישיות והן אירועים ציבוריים חשובים פתחה פתח למחקרים העשויים, במשך הזמן, לספק תובנות חדשות בדבר הדרך שבה המוח מאחסן ושולף זיכרונות של אירועי עבר.

כמו שריר

עדויות נרחבות, החל במחקריו של הפסיכולוג הרמן אֶבּינגהאוס מ- 1885 בנושא הזיכרון האנושי, מראות ששינון של חומר שאנו מבקשים ללמוד מחזק את הזיכרון. מחקרים מאוחרים יותר שנערכו בידי הנרי ל’ רודיגר השלישי מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס וג’פרי ד’ קרפיק מאוניברסיטת פרדיו מצאו שדליית מידע מן הזיכרון, כלומר העלאת זיכרון לתודעה למשך דקות ספורות, עשויה לחזק את יכולת ההיזכרות.

ואולם, גם בעזרת אימון, בעלי זיכרון רגיל אינם צפויים להגיע ליכולות של הנבדקים שלנו בעלי הזיכרון האוטוביוגרפי העילאי. מֶק’גוֹ בילה שנים רבות במחקרים שמצאו כי כולנו זוכרים בעוצמה רבה יותר חוויות חשובות מבחינה רגשית. הממצא החדש והמסקרן הוא שבעלי הזיכרון האוטוביוגרפי העילאי מייצרים זיכרונות חזקים אפילו של אירועים חסרי משמעות באופן יחסי.

על אף הסיקור התקשורתי הנרחב, זיהינו רק כ-50 אנשים בעלי זיכרון כזה, מבין כמה מאות מועמדים אפשריים שהתקשרו אלינו. זהו חלק זעיר מן המספר הכולל של צופי טלוויזיה וקוראי עיתונים ששמעו על המחקר שלנו. אם היכולת הזאת מסייעת להתמודדות מוצלחת עם אתגרי החיים, מדוע היא נדירה כל כך? ייתכן שמדובר בשריד שנותר ממיומנות שהייתה חשובה בעבר והיום כמעט אבדה. לפני שהומצא מכבש הדפוס, המורשת התרבותית האנושית השתמרה רובה באמצעות סיפורים וידע שהועברו בעל פה מדור לדור. בעולם הטרום אורייני, זיכרון פלאי כזה היה מעניק לבעליו עמדה בכירה בקרב עמיתיו. הצורך ביכולת מנטלית מאורגנת כל כך הולך ופוחת, וייתכן כי עלייתם לבימה של מחשבים וטלפונים חכמים מייתרת אותה לגמרי.

ייתכן, ואולי אפילו קרוב לוודאי, שלהרבה מן הנבדקים שפסלנו בשלבים המוקדמים של המחקר בהנחה שהם אינם בעלי זיכרון אוטוביוגרפי עילאי, יש יכולת זיכרון מסוג אחר שעדיין לא זיהינו. אפשר שלאחדים מהם יש זיכרונות בהירים של עברם והם פשוט אינם טורחים לתארך אותם מבחינה מנטלית, כמו שעושים בעלי הזיכרון האוטוביוגרפי העילאי. ההשערות האלה עשויות להוליך לכיווני מחקר חדשים. במקום לדון בלקויות מנטליות, נוכל, אנו וחוקרים אחרים, לנצל את ההזדמנות שהוענקה לנו בהודעת דואר אלקטרוני אקראית מלפני 14 שנים כדי להיטיב להבין את הדרך שבה פועל המוח על ידי חֵקֶר האלופים האולימפיים של הזיכרון האנושי.

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באתר

לזכור ודבר לא לשכוח – ד”ר צבי פלטיאל, חבר ועדת העורכים של סיינטיפיק אמריקן ישראל, מעלה ביקורת על מקצת השיטות ששימשו את כותבי המאמר. אתם מוזמנים לעיין ולהעיר: www.sciam.co.il

לזכור ודבר לא לשכוח – קריאה בעין ביקורתית / צבי פלטיאל

היכולת לזכור שפע אירועים מן העבר הרחוק בצורה מפורטת, היא ללא ספק יכולת מופלאה. בצדק בחרו ג’יימס מקגאו ואורורה לה-פורט לחקור אותה. בתיאור המחקר שמובא במאמר בסיינטיפיק אמריקן משולבים סיפוריהם האישיים של חלק מן הנבדקים שנתגלו כבעלי כישורי זיכרון אוטוביוגרפי עילאי. מחקר שיגלה מה מאפשר לאדם לזכור בפירוט רב את אירועי העבר עשוי לתרום להבנת המוח האנושי. הוא עשוי גם להביא לשיפור מצבם של אלה ששפע הזיכרון מעיק עליהם, כמו גם של אלו שהזיכרון בוגד בהם לעתים קרובות.

במאמר מסבירים המדענים איך גילו את קבוצת “זוכרים העל”, ועד כמה שונים הם מאנשים רגילים דוגמת אלו שבקבוצת הביקורת. פער הזיכרון והיכולת לשחזר אירועי עבר בין אלו לאלו הוא אכן משמעותי ביותר. כשתיאור זה משולב בכתיבה מהוקצעת ומשכנעת, אכן נוצר רושם שיש קבוצה קטנה מאד (בשיעור של אחד למיליון) של אנשים בעלי תכונה מיוחדת שלא קיימת אצל שאר האנשים. אפשר לדמות את התיאור לאופן שבו מבדילים בין אנשים רגילים לבין שמאליים, או להבדיל חולי המופיליה. אצל אנשים שונים משתנה קצב קרישת הדם בתחום מסוים. ואולם דמם של חולי המופיליה לא נקרש כלל. בכך הם מהווים קבוצה הנבדלת באורח ברור ומובהק משאר האוכלוסייה. האם זה המצב של זוכרי-על?

עיון באיורים המתארים את שיטת איתורם של זוכרי-על ומיונם חושף תמונה שונה לגמרי. מן ההסבר אודות המיון עולה שהחוקרים החליטו על סף שרירותי בין זוכרי-על לבין שאר האוכלוסייה. זוכרי-על הם אם כן קבוצת האנשים בראש רצף של זוכרים. הם אותו אחד למיליון שזוכרים טוב ביותר. אפשר להשוות זאת לרצים הטובים בעולם, לשחיינים מצטיינים או לספורטאים בתחומים אחרים. תמיד קיים אותו אחד למיליון של הטובים ביותר. כדאי לחקור את כישוריהם ומה הביא אותם לכך, אך בהחלט לא נובע מכך שהם קבוצה נבדלת משאר האוכלוסייה בעלי תכונה ייחודית שאינה קיימת אצל זולתם.

ד”ר צבי פלטיאל הוא חבר בוועדת העורכים של סיינטיפיק אמריקן ישראל

עוד בנושא

The Mind of a Mnemonist: A Little Book about a Vast Memory. A. R. Luria. Basic Books, 1968.

Memory and Emotion: The Making of Lasting Memories. James L. McGaugh. Columbia University Press, 2003.

Behavioral and Neuroanatomical Investigation of Highly Superior Autobiographi­cal Memory (HSAM). Aurora K. R. LePort et al. in Neurobiology of Learning and Memory, Vol. 98, No. 1, pages 78-92; July 2012.

על המחברים

ג’יימס ל’ מֶק’גוֹ (McGaugh) הוא פרופסור חוקר המתמחה בנוירוביולוגיה של הלמידה והזיכרון באוניברסיטה של קליפורניה באירוויין. המחקרים שלו מתמקדים בקשר שבין הזיכרון לרגש.

אורורה לה-פורט (LePort) היא תלמידת מחקר בתחום מדעי המוח באוניברסיטה של קליפורניה באירוויין. היא חקרה את הפסיכולוגיה ואת הפיזיולוגיה של אנשים בעלי זיכרון עילאי.

בקיצור

לפני כ-14 שנים פנתה אלינו אישה שטענה שיש לה יכולת היזכרות בלתי רגילה בעבר הרחוק.

בעקבות פרסום המקרה, פנו אלינו מאות אנשים אחרים שטענו טענות דומות לגבי יכולת הזיכרון שלהם.

בבדיקות שערכנו,מצאנו שכמה עשרות מביניהם יכולים לתאר פרטים שאירעו בתאריך מסוים, עשרות שנים לאחריו.

מדענים העוסקים בחקר המוחחוקרים עתה את התהליכים הנוירוביולוגיים שבבסיס “הזיכרון האוטוביוגרפי העילאי.”

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל