מחיר הזיהום

היום, כשמחירי הנפט והגז נמוכים, הגיע הזמן להטיל מִסים על דלקים מחצביים

עורכי המהדורה הבין-לאומית של סיינטיפיק אמריקן

בקולומביה הבריטית זיהום האוויר פוחֵת והכלכלה צומחת. בפרובינציה הזאת של קנדה הוטל ב-2008 מס על המשתמשים בדלק מחצבי, החל מחברות המספקות שירות לציבור ועד נהגי מכוניות פרטיות. מאז צמחה הכלכלה שלה בכ-2% בממוצע בשנה, על אף מיתון לאומי גדול במהלך 2009, יותר מכל פרובינציה אחרת בקנדה. השימוש בבנזין, בפחם ובדלקים אחרים המבוססים על פחמן ירד במהלך התקופה ב-16% תוך צמצום פליטת גזי חממה מזהמים. המס המוטל היום הוא 30 דולר קנדי לטונה. בתמורה, חברות ואנשים פרטיים מקבלים הקלות במס הכנסה ובתחומי מס נוספים.

קולומביה הבריטית העתיקה את הרעיון הזה משכנתה, יצרנית הנפט אלברטה. הגיעה השעה שגם ארה”ב תחקה את שתי הפרובינציות הקנדיות האלה ותגבה מחיר על זיהום פחמן. מחירי הפחם, הגז והנפט כה נמוכים כעת, עד שגם בתוספת מס, עלויות הדלק יישארו נמוכות ממה ששילמו תושבי ארה”ב והחברות המסחריות שלה רק לפני שנים אחדות.

מדובר בכלכלת שוק בסיסית: קִבעו ערך כספי לשימוש בשמים, ואנשים יחדלו לראות בהם מזבלה חינמית. לרעיון הזה יש שורשים עמוקים. הכלכלן ארתור פּיגוֹ הציע ב-1920 שאם יאלצו את המזהמים לשלם בעבור האוויר שהם מנצלים לרעה, הם ימעטו לעשות בו שימוש כבד, כפי שגרמה הטלת המס על אלכוהול וטבק. שנים לאחר מכן, הכלכלן המנוח, רונלד קואז, חתן פרס נובל בכלכלה לשנת 1991, עידן את הרעיון של פּיגוֹ. הוא הציע שממשלות ימכרו לחברות או לאנשים פרטיים זכויות חוקיות לזהם, וכך ליצור שוק זיהום. כל אחד יוכל להתחרות על רכישת ההקצאות האלה, והתחרות תעלה את מחירו של האוויר המזוהם. הרעיון של קואז שכנע אפילו את מילטון פרידמן, סמל השמרנות הכלכלית, שמסחר, רכישה ומכירה של זכויות זיהום הם דרך הגיונית להתמודד עם אסונות סביבתיים.
אחר כך, השתמשה ארה”ב במנגנון שוק כזה כדי להילחם בבעיית זיהום מסוימת: גשם חומצי. בשנות ה-90 הטיל הממשל של ג’ורג’ בוש האב מכסה כוללת על כמות הגז גופרית דו-חמצנית, שהמולקולות שלו אחראיות ליצירת המשקעים המזיקים, שהיה מותר לתחנות הכוח בארה”ב לפלוט מארובותיהן. נתחים מן הכמות הזאת חולקו בין המזהמים. בעלי תחנות הכוח היו יכולים להסתפק בכמות שאושרה להם באמצעות התקנת טכנולוגיות לניקוי הפליטות שלהם או לעבור לדלק פחות מזהם. או שהם היו יכולים להוציא את הכסף להגדלת המכסה שלהם באמצעות רכישת זכויות מגורמים מזהמים אחרים שכבר קיצצו בפליטות שלהם.

במטרה להתמודד עם בעיה אחרת, פליטת פחמן דו-חמצני, החילו תשע מדינות בצפון-מזרח ארה”ב תכנית דומה של סחר במכסות על תחנות כוח. קליפורניה הגדילה לעשות וכללה בתכנית שלה גם כלי רכב, כפי שעשה האיחוד האירופי. אבל ניסיונות להרחיב את התכנית ברמה הלאומית בארה”ב כשלו. המתנגדים ראו בתכנית מס סמוי שהטלתו על חברות תגרום לאיבוד מקומות עבודה.

גישה ישירה יותר, הטלת מס פחמן, עשויה להניב יתרונות ישירים לבעלי עסקים בלי להעלות את עול המס הכולל המוטל עליהם. בקולומביה הבריטית, למשל, מס הפחמן מחליף מסים אחרים. למשל, מס בשיעור של 25 דולר לטונה שיוטל על השימוש בפחם, בגז ובנפט עשוי לגייס יותר מ-100 מיליארד דולר שיוכלו להתקזז עם מסים המוטלים על שכר העובדים, להגדיל את נקודות הזיכוי, לממן מחקר חדשני, לממן שיפורים בתשתית או לשמש בשילוב של האפשרויות האלה. מסיבה זו זכתה ההצעה לתמיכה של כלכלנים מזרמים שונים, ובהם נ’ גרגורי מַנקיב, ששימש כיועץ לנשיא הרפובליקני ג’ורג’ ו’ בוש, ולורנס סַמֶרס, שייעץ לנשיא הדמוקרטי ברק אובמה. המס גם לא יכאיב לצרכנים. בקולומביה הבריטית, המס המוטל כיום בתחנות הדלק מעלה את מחירו של ליטר בנזין בכ-7 סנטים קנדיים בלבד.

ואם המילה “מס” עדיין מפחידה את הפוליטיקאים יתר על המידה, יש גם דרך אחרת, עקיפה יותר, לייסד שוק פחמן הגון: להפסיק להוציא את כספי משלם המסים על סובסידיות לדלק מחצבי. על פי קרן המטבע הבין-לאומית, הממשלות ברחבי העולם מוציאות יותר מחצי טריליון דולר כדי להוזיל את הפחם, הגז והנפט, הן בעבור החברות המחפשות אותם והן בעבור הצרכנים השורפים אותם. ה”מתנות” האלה גורמות לדלק המחצבי להיראות זול באופן שקרי. כל גישה שתפסיק את הסתרת המחיר האמִתי, אם באמצעות מסים או מכסות ואם באמצעות רפורמה בסובסידיות, תועיל לניקיון האוויר.