שיר השרירים מ”ח – שיעור בריקוד

בתקופת הרנסאנס, בצפון איטליה ובמקומות אחרים, פילס לעצמו הריקוד נתיב מחוץ לתחומים המסורתיים של הדת, המשפחה, טקסי האירוסין והנישואין וכמובן מחוץ לחגים ובקהילה בכלל, והתמקם במישור החילוני, לבש צורה מאורגנת ויסודית-מקצועית, עד כדי הפיכתו למקצוע ממש, בעל תרומה מהותית אף לסביבה.

בתקופת הרנסאנס, בצפון איטליה ובמקומות אחרים, פילס לעצמו הריקוד נתיב מחוץ לתחומים המסורתיים של הדת, המשפחה, טקסי האירוסין והנישואין וכמובן מחוץ לחגים ובקהילה בכלל, והתמקם במישור החילוני, לבש צורה מאורגנת ויסודית-מקצועית, עד כדי הפיכתו למקצוע ממש, בעל תרומה מהותית אף לסביבה.

הפעילות הנ”ל בקהילה היהודית בצפון איטליה לא פעלה בחלל ריק. מצויים תחת ידינו כתבים איטלקיים בדבר אמנות המחול במחצית השניה של המאה ה-15 כהוכחה כך שאמנות החצר של הריקוד התפתחה בקרב חוגים שהסתופפו סביב נסיכי טוסקנה ולומברדיה, ואלה תרמו רבות לפיתוח אומנות ואמנות המחול בתקופה זו.
מדובר על אמנות ואומנות מורכבת, מעודנת וצרופה, השונה תכלית השינוי מריקודי הפולקלור, אלה שהיו מקובלים בכפרים הימי-ביניימיים.
שני אמני מחול ומורים למקצוע התפרסמו בצפון איטליה ושמם אנטוניו קורנאצאנו וג’ובאני אמברוסיו מהעיר פיזה. שניהם שרתו את משפחת ספורצה הידועה. כן נודע בתחום זה דומיניצ’ינו דה פיאצ’נזה, מי שיסד בית ספר למחול בצפון איטליה.

מנגד נודע בכיר מורי הריקוד בתקופת הרנסאנס באיטליה ושמו בנימין ג’וליילמו דה פיזארו, או בכינויו ג’וליילמו אבראו (ג’וליילמו היהודי). הלה כתב חיבור חשוב מאד על אודות תורת הריקוד בשם Trattato dell`Arte del Ballo (כלומר חיבור על אמנות הריקוד).
בנימין זה, מורה ואמן ריקוד וכן מלחין מנגינות ומקצבי ריקוד, זכה לתואר “מאייסטרו”, נהג לעבור ממקום למקום, כמוזמן לחצרות שליטים ובתי גבירים, להורות את תורתו, להדריך ולהציג מיכולותיו הכוריאוגרפיות. כך למשל הוזמן לפירנצה על-מנת לחבר עבור הדוכס השליט לורנצו דה-מדיצ’י (הלא הוא לורנצו “המפואר”, 1492-1469) מנגינות אחדות לריקוד. בנימין היה בין השאר המורה והמדריך האישי לאיזבלה ד’איסטה, מי שנשאה למרקיז פרנצ’סקו.
יהודי פירנצה, אגב, התפרסמו בשירה ובמחול, ובהיבט המקצועי, בעיקר בהשפעת הסביבה והאווירה החופשית בצפון איטליה.

בחיבורו, המשובץ ציורים והוראות פרקטיות לצד ההיבטים האידיאולוגיים, המוסיקליים והמקצביים, פיתח בנימין ג’וליילמו דה פיזארו גישה אידיאלית לאמנות הריקוד, תוך כדי מחאה חריפה כנגד אלה העוסקים בענף זה לשם סיפוק יצרי גוף ובוודאי שמתוך קלות-דעת ומימוש פעילות פולקלוריסטית. וכך כתב: “אמנות הריקוד מיועדת ללבבות נדיבים, האוהבים ומקירים אותה, ועבור בעלי רוח עדינה, שנחנו בנטיה שמיימית לגביה”.
גישת המחבר לא היתה בבחינת תורה תיאורטית, אלא מעשית, והוא מחייב כל רקדן לעמוד בשש דרישות, כשכולן יחדיו יוצרות הרמוניה דינמית, אמנותית ואומנותית.
הראשונה – misura הדורשת התמודדות עם זמן נתון, בזיקה למקצב כלי הנגינה. השניה – memoria שעניינה רציפות וסדר נכון של התנועות. השלישית – partire del terreno המחייבת את הרקדן לחלק ולמנן את המרחב בזירת הריקוד. הרביעית – aeire הקשה לביצוע ועניינו קלותת התנועה, ובעיקר מגוונת הפניות והמעברים. זו שמה דגש על תנועת אברי הגוף העיליים. החמישית – maniera החותרת לתיאום מלא בין הקודמת לבין עבודת הרגליים. הששית – movimento corporeo השמה דגש על חינניות התנועה וגיוונונה.

בהמשך מרחיב בנימין את הדיבור בנוגע להוראות המוסיקליות המלוות את הריקוד. והוא אינו פוסח על ההפרדה הכוריאוגרפית בין הגבר הרקדן לבין האשה הרקדנית.
בפרק אחר דן בנימין במיגוון התנועות: צעד בודד, כפול, חצי-סבוב, סיבוב שלם, הטיית גוף ועוד.

בנימין חיבר לפחות 11 סוגי ריקודים, ובן זמנו היהודי ג’וזפה אבראו יצר רק ריקוד אחד.

בימי הדוכס וינצ’נזו הראשון, כשבימיו החמירה הכנסיה במנטואה את יחסה ליהודי העיר, לא פסח הוא עצמו, קרוביו ופמלייתו על השתתפות בנשף שנערך בביתו של הרקדן היהודי והמוסיקאי המפורסם דאז יצחק מסאראן, ובכדי שלא להסתכסך יתר-על-המידה עם ראשות הכנסיה נערך הביקור המכובד בעילום שם.
בשנת 1576, בימי הדוכס ג’וליילמו, כשהתחוללה מגמת ריאקציה בקרב הכנסיה הקתולית, ולרגל ביקורו של האפיפיור גרגוריוס ה-13 במנטואה, התפרסם כרוז רשמי מטעם שלטונות העיר הדורש למנוע עיסוקם של יהודים מוסיקאים, נגנים ורקדנים בבתי נוצרים, אלא אם כן, ניתנה ליהודים היתר מפורש מאת הדוכס השליט. ודי להוציא מסקנה פשוטה העולה מהסיפא של הגזרה.

ובכן כיצד הושפעו הקהילות היהודיות מאוירה זו שהתנהלה באיטליה בעיקר?
ובכן, זה בא לידי ביטוי בהקשר לשמחות האירוסי והנישואין כמו “ריקוד המצווה” (Mitzva Tanz). על פי עדות מוונציה במאה ה-16, היה זה ריקוד קבוצתי, כשהגברים רוקדים עם הכלה והנשים עם החתן. ורבי משה זכות (1697-1620) מתיר ריקודי זוגות במנטואה בתנאי שהגברים ילבשו כסיות, ובמקרה אחר מספר דויד הראובני על נערות המרקדות לפני האורח.
בתחילת המאה ה-16 מדווח אחד מצאצאי רבי יהודה מינץ על היתר לריקודי זוגות בחג הפורים, ובתנאי שהגברים ילבשו מלבושים צנועים.

נסיים פרק זה, ולמעשה את הסדרה הארוכה כולה על הפעילות הגופנית בקרב יהודי ימי-הביניים והרנסאנס, באיזכור ריקודי החסידים.
החסידות היתה כידוע תנועה עממית, תורת חיים שנועדה להגיע לכל אחד ואחד מישראל. היא יצרה טיפוס של מאמין, שהרגש חשוב לו יותר מן החיצוניות, והדביקות וההתלהבות הדתית – יותר מעצם החקירה והלימוד. ואשר על כן הגיע הריקוד הדתי, בצירוף השירה והניגון למדרגה גבוהה מאוד בחסידות של הבעל שם-טוב (משנת 1740 ואילך). הבעל שם טוב, הוא הבעש”ט גרס כי רק על ידי התלהבות יגיע האדם למדרגת “עליית הנשמה” כאותו סיפוור על המנגן שהרקיד את החסידים עד לשיא התלהבותם.

החסידות מצאה ברבי נחמן מברסלאוו, נכדו של הבעש”ט, את הביטוי החזק והיפה ביותר של הריקוד, השירה והניגון. ולדבריו – ” … וכל שכן מי שיכול לרקד, שיהיה הריקוד מכוון ממש, כפי תנועת הניגון. כי יש תנועות בכל איבר ואיבר ששייך לתנועות הניגון, שאצל זאת התנועה צריכין לנענע בראשו או לכפוף עצמו וכיוצא בשאר איברים וברגליים שצריכין לעשות תנועה בגופו וברגליו, כפי תנועת הניגון מכוון ממש … וגם הריקוד מכוון ממש כפי נעימות הניגון ומשקל השיר, כי כולו אחד. כשזוכין לשמוע ניגון כזה עם שיר ודיבורים ועם ריקוד כזה, שכולם שייכים זה לזה בכיוון גדול ממש. כי דיבורים, דהיינו השיר והניגון והריקוד כולו אחד ממש. כשזוכין לשמוע זאת, אז מתבטלים ממש, בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא” (חיי מהר”ן, חלק ב’ ט’ עמ’ ב). כלומר השילוב הייחודי בין תנועות הריקוד, המקצב הניגון, המלים ומשקלן, ובהתלהבות הרבה, ממנף את האדם להתעלות רוחנית. כך על פי החסידות.

“שורש הברכה נמצא על ידי ריקודין”. כך אליבא דרבי נחמן מבסלאוו, והוא הוסיף עוד כי ההתלהבות של הריקוד היא בבחינת “אשה (השי”ן סגולית, היינו אש הקרבן) ריח ניחוח לה'” (במדבר כט, 13), ואף “בניגון של גויים יש ניצוצי אלוה”.ויש שהריקוד של הצדיק עצום-העיניים ושל החסידים הסובבים אותו מצטרפים לריקוד אחד קדוש בבחינת “השכינה רוקדת”. כך לטעמו (ש.א. הורודצקי, החסידות והחסידים, דביר, א’ עמ’ 54).