מחויבויות משפחתיות, ולאו דווקא אפליה, עשויות להסביר מדוע מספר הנשים הפונות לקריירה אקדמית במדע נמוך ממספר הגברים העושים כך
כמעט מחצית מבוגרי המתמטיקה בקולג’ים בארה”ב הן נשים והישגיהן בבחינות המשוות התקניות במקצוע זה אינם נופלים מאלה של הגברים. ועם זאת, רק 30% מתארי הדוקטור (Ph.D.) במתמטיקה, ואף פחות משיעור זה במדעי המחשב, בפיזיקה ובהנדסה, מוענקים לנשים מדי שנה. כמו כן, מספרם של הגברים הממשיכים במסלול תעסוקה אקדמי במדע ובמתמטיקה גדול לאין שיעור ממספרן של הנשים באוניברסיטות של ארה”ב. מדוע? במשך שנים רבות תלו החוקרים את האשמה באפליה מגדרית ובדעות קדומות. אבל מחקר חדש מרמז שהאשם העיקרי כיום הוא גורם הרבה פחות זדוני: אימהוּת.
קרדיט: מרטין בראוד, גטי אימג’ז
אין ויכוח שבמשך עשרות שנים נשים בתחומי המדע נאלצו להיאבק באפליה מגדרית. אבל ונדי ויליאמס וסטפן סֶסי, זוג פסיכולוגים, הנשואים זה לזה, מאוניברסיטת קורנל, סקרו לאחרונה את הספרות המחקרית כדי לבדוק אם מדעניות עדיין מתקשות למצוא משרה, לפרסם מאמרים או לזכות במענקי מחקר בהשוואה לעמיתיהן הגברים. הם לא מצאו עדות להטיה כזאת. “הבעיה היא שנשים אינן מגישות את מועמדותן למשרות, ולא שהן מופלות לרעה לאחר הגשת המועמדות,” מסבירה ויליאמס. היא ובעלה פרסמו מאמר ראשון בנושא ב-2011 ברשומות האקדמיה הלאומית למדעים של ארה”ב והמשיכו במאמר נוסף בגיליון מארס-אפריל 2012 של כתב העת אמריקן סיינטיסט.
דוח של האקדמיה האמריקנית למדעים, שוויליאמס וסֶסי מצטטים במאמריהם, קובע ש-27% מתארי הדוקטור במתמטיקה מוענקים לנשים, אבל רק 20% מן המועמדים למשרות אקדמיות במתמטיקה הן נשים. בכימיה הפער גדול אף יותר: 32% מתארי הדוקטור מוענקים לנשים אבל רק 18% מן הפונים למשרה במקצוע זה הן נשים.
מה שבולם אותן, אומרת ויליאמס, היא ההכרה שהן אינן מסוגלות להתמיד בלהטוטנות הנדרשת כדי לעמוד בדרישות הרבות של הקריירה האקדמית ובאותו זמן להקים משפחה. השנים העמוסות ביותר בחייה של חוקרת הן שנות ה-20 וה-30 לחייה, אותן שנים בדיוק שבהן השעון הביולוגי שלה מתקתק במלוא העוצמה. גברים יכולים לדחות קצת את הבאת הילדים לעולם וגם מסוגלים להתמודד ביתר קלות בדרישות הקריירה והמשפחה מפני שהנשים עדיין נושאות ברוב הנטל של גידול הילדים, אומר סֶסי. מחקר שערך לאחרונה אדם מלטיז, חוקר בתחום החינוך המדעי מאוניברסיטת אינדיאנה, מראה שהסיכוי שגבר יוליד ילדים במהלך התואר הראשון גבוה ב-5% עד 10% מזה של אישה.
אבל לא כולם סבורים שזהו כל הסיפור. “לאימהות ולמשפחה אכן יש השפעה על המסלול התעסוקתי במדע, אבל זה פשטני מדי, לדעתי,” אומרת שירלי מלקום, ראש המחלקה לחינוך למשאבי אדם באיגוד האמריקני לקידום המדע (AAAS). למדעניות מצליחות רבות יש משפחות.
ועם זאת, מלקום, ויליאמס וססי מסכימים שהאוניברסיטאות צריכות לאפשר לנשים לבחור במשרה חלקית או בעבודה בשעות גמישות בתקופה שבה הן מעוניינות להקים משפחה ו”לעצור את שעון הקביעות” כדי שיוכלו להתקדם לאט יותר. אוניברסיטאות רבות החלו לאפשר לתלמידי התארים המתקדמים לצאת לחופשות משפחתיות, להאריך את תקופת המלגה, ליהנות מהטבות בטיפולים רפואיים ולדחות מועדי הגשה בתקופת ההיריון. אסור שנשים יצטרכו לבחור בין הקריירה לבין המשפחה, אומרת מלקום. מוסדות חייבים “ליצור אקלים המאפשר להן לא להיות חייבות לעמוד לפני הבחירה הקשה והאיומה הזאת,” היא מסכמת.
8 תגובות
לצאת למילואים זאת בחירה? טוב זה חדש.
לגבי נשים ותקן מלא, מהניסיון שלי בהייטק (שנים רבות ותפקידים בכירים ואפילו הקמה של סטרטאפ ואקזיט) נשים מדלוורות בדיוק כמו גברים ולעיתים אפילו יותר – בפחות שעות.
גברים שמגיעים בעשר בבוקר (וגם נשים דרך אגב, ההתנהלות המתוארת כאן נכונה לאנשים בכלל) ויוצאים להפסקת סיגריות של חצי שעה מדי שעתיים, נותנים הרבה פחות תפוקה עד שש בערב מאשר אישה שממוקדת בעבודה משמונה בבוקר ועד שלוש וחצי כשהיא הולכת לקחת את הילדים. וזה מניסיון ומדידות.
אמהות נוטות להיות ממוקדות יותר ואפילו להשלים יותר עבודה מהבית ובסופי שבוע בגלל שהן רגישות לדעה שאתה מציג.
למדוד “דילוור” לפי מספר שעות שאדם נמצא בעבודה זו שיטה שפשטה את הרגל מזמן.
אין לי מושג אם זה נכון גם לחוקרים, אולי זה מאוד תלוי באיזה תחום. כמו שאמרתי קודם אישה בהריון שרוצה להיות רמטכ”ל צריכה להבין שיש מגבלות. מעבר לזה, עם קצת התאמות, והיום אפשר לעשות הרבה התאמות לעבודה מהבית בחלק מהזמן למשל, אמהות יכולות להסתדר מצויין ולתת את אותה תפוקה כמו לא-אמהות (גברים ונשים), אם לא יותר.
יש גם איזה מחקר שנעשה על חברות שנוהלו בידי נשים לעומת חברות שנוהלו בידי גברים, אלו שנוהלו על ידי נשים הציגו תוצאות טובות בהרבה לאורך זמן כי נשים נוטות להיות שקולות יותר ולקחת פחות סיכונים, אולי בגלל שהן נוטות יותר לשתף פעולה, ופחות לשחק באגו.
להגדיר אמהות כפסולות לעבודות שדורשות התמחות (מכל הסוגים) כי הן עסוקות בגידול ילדים, זה גרוע הרבה יותר מהנתון המגוחך שהביאו כאן על פגיעה בהתקדמות המדעית (יש לזה איזה ביסוס? כי זה נשמע כמו שוביניזם טהור). זה הפסד של אחוז לא קטן של תוצר לנפש. אם יהיה לי זמן אחפש את המחקרים הרלוונטיים.
אם יאפשרו לנשים לתפוס תקן של חוקר
ולעבוד ב”משרת אם” כלומר ב 80% משרה
במקום ה 160% משרה שחוקר נותן בדרך כלל
המשמעות היא שהאנושות תפסיד חצי מההתקדמות המדעית
וזה מחיר שהחברה לא צריכה ולא יכולה לעמוד בו.
אני דוגל בחופש בחירה
מי שרוצה גם לגדל ילדים וגם לזכות במשרה אקדמית
צריכה למצוא מישהו שיגדל את הילדים בשבילה
למשל בעלה, אמא שלה, מטפלת בשכר, רובוט חדשני
או כל פתרון אחר …
יתכן ולא הסברתי עצמי נכון.
אינני מציע פתרון של הגבלת שעות העבודה של כולם. נהפוך הוא, אני טוען שזה פיתרון גרוע מאוד ופסידו-ליבראלי אבל שהוא למעשה כוונתה הסופית של מלקום ודומיה (שאר הפסידו-ליברלים אטומי המוח והעיניים, ובאופן פרטני הפמניסטיות הקיצוניות שנוקטות בגישות אנטי הומניות להבנתי).
לדעתי אין להגביל את השוק החופשי מבחינה זו ואין לשנות את המצב הקיים.
מי שיכול לעמוד בדרישות התפקידים יעמוד (ואולי יצליח), ומי שלא יכול לעמוד בהם או לא רוצה, זה זכותו.
מנסיוני, אין היום הפלייה משמעותית בין נשים לגברים בתחומי ההייטק והאקדמיה (לפחות בתחומי המדעים המדוייקים וההנדסה. על הליצנים של “מדעי החברה והרוח” אני לא לוקח אחריות)
לכן להבנתי הטענה האחרונה שלך היא מוטעית מבחינת הטענה שמעסיקים נוטים להעניש נשים.
זה לא קשור לעובדה שאלו נשים. גם אם היה זה גבר הוא היה מקבל את אותו יחס ואפילו נוקשה יותר כי אין לו נסיבות מקילות סבירות.
מעסיקים (כמוני) מעוניינים בעובדים שמבצעים את המשימות ומספקים את התוצרת (להלן יקרא: לדלוור) אם עובד לא מדלוור בגלל המצב האישי שלו (אם הוא אשה שיוצאת לטפל בילדים ב-3 בצהריים או שירות מילואים או סתם מישהו שהוא סטלן או בטלן) אז זו בחירה שלו ויש לכך השלכות ישירות על קידומו ושכרו.
זו לא ענישה. זו פשוט הקבלה בין דילוור לבין התגמולים בעבודה.
יש משהו במה שאתה אומר אבל הפתרון שאתה מציע לא הגיוני.
הרבה יותר הגיוני לאפשר לנשים תנאי עבודה מקילים במקומות שבהם ניתן לעשות זאת. ברור שאם אישה בחרה להיות רמטכ”לית (נניח) יהיה קשה לאפשר לה שעות גמישות…
הרבה פעמים האפליה מתבטאת בכך שברגע שאישה רוצה להקים משפחה ולחלק את זמנה (בצורה פחות קיצונית ממנכ”לית יאהו) גם במחיר של ירידה בהיקף משרה ואולי אפילו מעבר למשרה שמאפשרת זאת, המחיר שהיא תשלם יגבה ברגע שתרצה לחזור לפעילות רגילה (לאחר שהילדים הגיעו לגיל שמאפשר זאת). מעסיקים נוטים “להעניש” נשים שבחרו באמהות על פני קריירה גם אם זה לתקופה קצרה, זה בדרך כלל מתבטא בסטטוס בקידום ובשכר.
pzero
אני חולק על דעתך ועל דעת מלקום.
מנסיוני, הצלחה בעולם האקדמי, כמו במקומות עבודה אחרים למשל בחברות היי-טק, בדרך כלל דורשת הרבה עבודה קשה והרבה שעות עבודה. חוקרים אקדמיים נשארים במעבדותיהם ומחקריהם לפעמים הרבה אחרי שעות העבודה הסטנדרטיות.
בדיוק בדומה למצב המקביל בחברות ההיי-טק כך גם בתעשייה: נשים עושות את ההחלטה להקטין את מספר שעות העבודה על מנת להות עם הילדים.
כל החופשות המשפחתיות או הארכת המלגות וחופשות ההריות הם זניחים לעומת הזמן שיש להשקיע בפועל.
כמו תמיד, יש נשים מבריקות ומוצלחות שמסוגלות לחלק את זמנן בין העבודה לילדים באופן שמאפשר להן חיי משפחה סבירים, אולם אלו מעטות מאוד וברוב המקרים זה פשוט לא מתאפשר.
ראה מקרה מנכלי”ת יאהו. מעט מאוד נשים היו מוכנות לכך.
הטענה כי מדובר על סיבות תרבותיות היא מוטעית ולא הומאנית להבנתי. המקור לדחף שלהן להיות עם הילדים הוא ביולוגי.
האפשרות היחידה להשוות את המצב היא להגביל את שעות העבודה של הגברים או הנשים חסרות הילדים על מנת שיהיו זהים לאלו של הנשים עם הילדים. זו ההשלכה הישירה של הדברים אליהם התייחסתי, ומכאן ניתן להבין את טענתי כי מדובר על טענות ונימוקים פסידו-ליבראליים.
חושב פתוח,
אם פספסת, הכוונה בפסקה הזאת הייתה לא להתעלם מהשוני בין גברים לנשים אלא דווקא לתת לו מקום ולהתאים את הדרישות האקדמיות כדי לאפשר אותו:
“אוניברסיטאות רבות החלו לאפשר לתלמידי התארים המתקדמים לצאת לחופשות משפחתיות, להאריך את תקופת המלגה, ליהנות מהטבות בטיפולים רפואיים ולדחות מועדי הגשה בתקופת ההיריון”.
“ליצור אקלים המאפשר להן לא להיות חייבות לעמוד לפני הבחירה הקשה והאיומה הזאת,” … חירטוט של פסידו-פמיניסטית פסידו-ליברלית שמגיבה כמו אוטומטון מתוכנת.
התפיסה הפמיניסטית הקיצונית שמחייבת זהות התנהגות ותכונות בין נשים לגברים היא פשוט ולא הומאנית היות ואיננה מוכנה להכיר בשוני המולד בין נשים לגברים ובהשבפעה של ההשוני בהורמונים ומבנה המוח ובהשפעה שלהם על הבחירות החופשיות שמבצעות אותן אקדמאיות.