ברשימה זו אבקש להראות כיצד כמעט נסחפה יהודה למרידה, שאחריתה מי ישורנה. ושוב חוזרת אותה פורמולה – מי מבין צאצאי החשמונאים שמחליט (למה? ככה!) למרוד, לא פחות ולא יותר מאשר, באימפריה הרומית הגדולה. ואיך אמר מי שאמר: “ככה לא בונים חומה!”
ברשימה זו אבקש להראות כיצד כמעט נסחפה יהודה למרידה, שאחריתה מי ישורנה. ושוב חוזרת אותה פורמולה – מי מבין צאצאי החשמונאים שמחליט (למה? ככה!) למרוד, לא פחות ולא יותר מאשר, באימפריה הרומית הגדולה. ואיך אמר מי שאמר: “ככה לא בונים חומה!”
בשנת 62 לפנה”ס פומפיאוס שב לרומא לאחר שהסדיר את כל ענייניה של האימפריה במזרח, כיאה לתואר שזכה ממנה, ועימו מספר שבויים, בני-ערובה – יהודה אריסטובולוס ומשפחתו, שכללה שני בנים, שאחד מהם בשם אלכסנדרוס שנמלט מן הרומאים בדרכו לרומא ואילו אחיו מתתיהו אנטיגונוס, הצעיר ממנו וכן שתי בנות הובאו אחר כבוד לרומא במשלחתו של פומפיאוס.
סקאורוס, מי שהופקד מטעמו של פומפיאוס על הפרובינקיה סוריה ובכללה על יהודה, יצא למלחמות כיבוש באזור פטרה, מטעמים כלכליים וגיאו-פוליטיים, נעזר בתמיכה לוגיסטית-גסטרונומית כוללת לצבאו בהנחיית יוחנן הורקנוס החשמונאי, גם כאן מטעמים פוליטיים אישיים ברורים.
האם ידעה יהודה שקט לאחר שלקקה זמן רב את פצעי מרדנותה המדממים? ממש לא. ומי התעורר כעת? הלוא הוא בנו-של-בנו-של-בנו-של …, ומדובר בבנו של יהודה אריסטובולוס, אלכסנדרוס, מי שנמלט מחזקת השבאות הרומית, כשבנימי-נימיו זרם שטף המרדנות האנטי-רומית, אותה כמו ינק מלשד עצמותיו של אביו, וזה מאביו וכן הלאה.
נראה לכאורה שהאמונה החזקה באל היא-היא שעמדה ביסוד רצון התנגדותם של רוב בני חשמונאי לרומאים, חרף העובדה שהם אמורים היו לדעת את הבדלי הכוחות בינם לבין הרומאים, ויתירה מזו, הם ידעו בסתר לבם, כך נדמה, איזה מחיר כבד עלול הציבור היהודי לשלם פרי גחמותיהם ותהום אמונתם. אלא מאי, היותם בנים למשפחה החשמונאית המתבוללת, המתיוונת, ולהוכחה, בין השאר תעיד עובדת שמותיהם המיוונים, מעט מקלקלת את ההנחה דלעיל, אלא אם כן הם הפרידו, מלאכותית-פרגמטית, בין מתתיהו והמקבים (יהודה, יהונתן, אלעזר ושמעון) לבין החשמונאים. בכל מקרה ננסה למצוא סיבה אחרת למרידתם.
הורקנוס, בנו של ינאי, כמובן לא יכול היה לו לאלכסנדרוס וזה האחרון כמו ביקש לנצל את המעין-פירצה בין עזיבת פומפיאוס לבין הירושה הזמנית של סקאורוס, כדי לחבל בהמשך השליטה הרומית. הוא ניסה, ראשית, לשקם את חומות ירושלים שהובקעו על ידי פומפיאוס בשעתו, ולמוטט תוך כדי כך את שלטונו של דודו יוחנן הורקנוס, אך נכשל בשלל ההתערבות הרומית במקום. או-אז, כמו יהודה המקבי ויהונתן אחיו הקטן, מול הסלאוקים, יצא לשוטט ברחבי יהודה על מנת לגייס תומכים לרעיונותיו המרדניים. הוא הצליח להקים מיליציה לוחמנית של רגלים ופרשים בת כמה אלפי איש וביצר שלושה מעוזים חשמונאים – את אלכסנדריון (סרטבא), את הורקניה שבצפון מדבר יהודה בין בית לחם לבין ים המלח ואת מכוור, מי שהקימה היה אלכסנדר ינאי ומיקומה – כשמונה ק”מ מזרחית לגדה המזרחית של ים המלח. מדובר מחד על נקודות הרחוקות ממרכזי השליטה הרומיים, ומאידך ניסיון פרובוקטיבי להתגרות ברומאים שבקשו להשתלט על המסחר הנבאטי, ואולי זו, כלכלית וקדם-פוליטית, היתה גם כוונתו, כפי שאנו למדים מתולדות המרדנות בכלל בהיסטוריה עד עצם ימינו אנו.
אלא שאתרע מזלו של אלכסנדרוס המרדן (ומדוע לא לקח זאת כלל בחשבון) ומולו התייצבו כוחות רומיים מיומנים בפיקודו של גביניוס, נציבה של סוריה בין השנים 57 ל-55 לפנה”ס. הללו הביסו את צבא המורדים והיכוהו שוק-על ירך.
אלכסנדרוס נכנע מיד וביקש, תמורת הסגרת כל המבצרים שחיזק, חנינה על כל מעשיו. לבקשתו זו הצטרפה בתחינה רבה אמו. בסופו של דבר מחלו לו הרומאים וגביניוס השיב את הורקנוס, דודו של אלכסנדרוס, לירושלים והפקיד בידיו את השמירה על בית המקדש וכנראה אישר לו את מעמד הכהונה הגדולה וכונן בעיר משטר אריסטוקרטי.
ובכך לא תמה הענישה הרומית – יהודה לשעבר התפצלה לחמש יחידות מנהליות, סנהדריות כפי שמכנה זאת יוסף בן מתתיהו מתוך הלקסיקון היווני. כשהגדולה ואולי היחידה שנשלטה על ידי היהודים היתה ירושלים.
הנה כי כן שילמה יהודה החשמונאית מחיר כבד חלף מרידותיה וטעמה את מרירותה של שיטת ההפרד-ומשול הרומית.
חלפו הצרות? לא-ולא! בשנת 56 לפנה”ס נמלט מרומא המורד אריסטובולוס ועשה דרכו ליהודה. ראשית תכניתו היתה לשקם את מצודת אלכסנדריון, שנהרסה לא מזמן. אליו הצטרפו מעריצים יהודים רבים, וכפי שיוסף בן מתתיהו מכנה אותם כמי “ששמחו תמיד למרידות” (קדמוניות היהודים יד, 92) או “כאלה הכמהים לתהפוכות” (מלחמות היהודים א’ ח’ 171). הרומאים שגרו אחריהם כוחות צבא, שהביסו, הניסו וטבחו רבים מהם. ומתוך כך נאלץ אריסטובולוס לסגת למבצר מכוור ועימו רק חלק קטן מלוחמיו, כאלף איש. מכוור נכנעה לאחר יומיים בלבד, ואריסטובולוס שנפצע קשה הובל אחר כבוד למחנה הרומי.
בכתיבתו הבליח יוסף בן מתתיהו פסקה מעניינת שהופיעה בספרו “מלחמות היהודים” ובמרומז, בעקיפין בחיבורו “קדמוניות היהודים”. בראשון מוגדר ומוכתר אריסטובולוס לא-פחות-ולא-יותר כ”מלך”, ובשני טורח יוסף בן מתתיהו לציין כי אריסטובולוס כיהן כמלך וככוהן גדול שלוש שנים ומחצה. נשמע מוזר לכאורה מאחר ששלומציון אלכסנדרה אמו יעדה את משרת הכהונה הגדולה ובעקיפין גם את המלוכה לאחיו הבכור יוחנן הורקנוס ולאריסטובולוס לא יעדה דבר “בשל מזגו החם” כעדות יוסף בן מתתיהו. אלא שבסופו של דבר נאלץ יוחנן הורקנוס לוותר על כתר מלכותו (כך על פי “מלחמות היהודים”) ואולי גם על כהונתו (כך על פי “קדמוניות היהודים”). היה זה לערך בשנת 59/60 לפנה”ס. בכל מקרה עד רגע עזיבת פומפיאוס את האזור לכיוון רומא כשעימו כלוא/שבוי אריסטובולוס, לא מוזכר אריסטובולוס כמלך.
זאת ועוד, פעמיים נמלטו משבי הרומאים, ובאותה תקופה ממש. בראשונה נמלט אלכסנדרוס עוד טרם הגיעו לרומא ובשניה אביו אריסטובולוס ועימו בנו אנטיגונוס. גם כאן מעין תעלומה, מכיוון שבנו לא נזכר בשעה שדווח כי האבא, אריסטובולוס, נמלט מרומא. בכל מקרה נראה מוזר לאור משמעת הנהלים הרומיים שהיתה הדוקה היטב. ואולי היתה כאן מין כוונת-מכוון. כלומר,
אם פסלנו את הגורם המרכזי למרידתם תלוי האמונה העזה באל, נאלץ לאתר שדות השפעה אחרים. האם היה זה חינוך פרו-מרדני, שחלקם ינק אותו בבחינת גרסא דינקותא, שהרי יוחנן הורקנוס היה שונה בתכלית השינוי מהרוח המטורזנת משהו של אחיו ויורשיו ממנו והלאה. ואולי-אולי, מבלי למעוד אל תוך פאראנויה קונספירטיבית רומית, הרומאים לא הקפידו במיוחד על מעצרם/מאסרם של צאצאי החשמונאים, כדי שבבוא העת יגיעו ליהודה, ינסו לעורר מרד וייענשו. מגמה זו תואמת את העיקרון הרומי המקודש של “עילה למלחמה” על מנת לקדש את הענישה הצבאית ולמזער עד כמה שאפשר את התנגדות העם לשלטונה של רומא.
נגמרו הצרות החשמונאיות? כלל וכלל לא. מחד, כשגביניוס היה בדרכו לתקוף את הפרתים בשנת 55 לפנה”ס, ומשם פנה לכיוון מצרים, כשהוא ניזון מסיוע לוגיסטי וגסטרונומי מהורקנוס ומאנטיפטרוס (אבי הורדוס) ואף צבאי בעקיפין מששדלו את הכוחות היהודים ששמרו על דרכי המעבר של פלוסיון בזרוע המזרחית של הדלתה הנילוסית לאפשר לגביניוס לעבור בבטחה במעבר. או-אז התעורר מרד חדש ביהודה ביוזמת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס. המורדים הובסו על ידי הצבא הרומי בסמוך להר תבור הגלילי ונפוצו ללכל עבר. אריסטובולוס הומת ברעל על ידי נאמניו של פומפיאוס ובנו אלכסנדרוס הומת אף הוא. הוא נידון למוות בגין המרדה בהוראתו המפורשת של פומפיאוס בבית משפט רומי באנטיוכיה וראשו נערף בגרזן כנהוג בגזר דין נגד מורדים מסוכנים. כל זאת התרחש בשנת 49 לפנה”ס. אחיו אנטיגונוס, אחותו אלכסנדרה ואחות נוספת ניתנו תחת חסותו של תלמי בן מנאיוס, שליטה של כלקיס.
בינתיים, לאחר שפומפיאוס נרצח במצרים, יצא בעקבותיו יוליוס קיסר, אלא שהוא הסתבך צבאית ופנה בקריאת עזרה. זו סופקה על ידי אנטיפטרוס, שהציל באופן אישי את יוליוס קיסר תוך כדי כך שחרף נפשו למענו. אנטיפטרוס זכה בשל כך בשבחים ובמעמד אישי גבוה. בהשתדלותו הוענקה-אושררה הכהונה הגדולה ליוחנן הורקנוס ובנוסף זכה זה בתואר אתנרכיס, כלומר לשליט העם.
נו חברים, למה גררו את יהודה ויהודיה, הצאצאים החשמונאים? הרי ממלכת ירושתם של ינאי ואלכסנדרה עשויה היתה ליהנות משנים ארוכות של שקט, צמיחה ושגשוג.
