ידענים: ניסויים בבעלי חיים

מאת 17 בנובמבר 2006 24 תגובות

ניסויים בבעלי-חיים מסייעים להבנת עולם החי, לשמירה על בריאות האדם ולהבטחת רווחתו. בלי ניסויים בבע"ח, לא היו ברשותנו תרופות רבות המצילות חיים, אמצעי מניעה לנשים ועוד

ניסויים בבעלי-חיים תרמו בעבר, וממשיכים לתרום כיום, תרומה חיונית להבנת עולם החי, לשמירה על בריאות האדם ולהבטחת רווחתו. האדם כיצור חי הוא חלק מעולם החי ומושפע מן החוקים והכוחות הפועלים בו, לטוב ולרע. הבנת החוקים והכוחות הללו עד לפרטי-פרטיהם הכרחית לשם שמירת קיומם של בני-האדם, אספקת מזונם, הגנה עליהם מפני מחלות ומפגעים אחרים, ריפוים או הקלת סבל הנגרם להם, והבטחת איכות חייהם.

עצמו-נא עיניכם ותארו לעצמכם עולם שבו חוקי התורשה, תפקוד חומצות הגרעין, פעולת ההורמונים ונזקי רעלים ורעלנים עדיין לא נתגלו. כל אלה והישגים רבים אחרים של מחקר ביולוגי "בסיסי", שבתחילה לא הבטיחו תועלת רפואית, סופם שתרמו, ויתרמו עוד בעתיד, לבריאות האדם ולהצלת חיים. ללא מידע בסיסי מסוג זה, תוחלת החיים היתה כמחצית מזו שתושבי העולם המפותח התרגלו אליה. בני-האדם ללא חיסונים היו חשופים למגפות המפילות חללים ונפגעים (כמו פוליו, "שיתוק ילדים") באלפים.
תארו לעצמכם את מצב הנשים ללא אמצעי מניעה יעילים ועולם שבו אחד מתוך שישה זוגות הוא עקר, וטיפולי הפוריות הזמינים כיום עדיין אינם ידועים. כל ההישגים הללו, ורבים אחרים, שכל אחד מכם יכול להוסיף ממידע אישי, הושגו בזכות מחקר ביו-רפואי. אחד מהאמצעים החשובים במחקר הזה, אך לא היחיד, הוא ניסויים בבעלי-חיים. מתוך סך המחקר הביו-רפואי כיום, רק כשליש נעשה בבעלי-חיים, כשליש בתרביות רקמה ותאים של בעלי-חיים ובני-אדם וכשליש – מחקר קליני בבני-אדם. לכל אחת מהגישות הללו תרומה חיונית למחקר, והמומחים שוקדים, כמיטב יכולתם, על בחירת האמצעי המתאים ביותר לשם השגת המטרות בכל מקרה ומקרה.

ההבנה כחלק ממציאת התרופה
במאה ה-19, רוב המחלות האנושות היו תוצאת זיהום חיידקי או נגיפי. אולם הרופאים, באותה העת, סברו כי הן נובעות מפגעים פנימיים שמקורם בחולה. הגילוי שגורמי מחלות חיצוניים אחראים למחלות הזיהומיות תחילתו בעבודתו של לואי פסטר, כימאי צרפתי, שהבחין כי זיהום חיידקי גורם לקלקול תהליך התסיסה בהכנת יין או בירה. בהמשך גילה פסטר כי מעי תרנגולות שנפגעו מכולרה הכילו מיקרואורגניזמים, שפסטר הצליח לגדלם בתרבית ובודד מהם את גורם המחלה. הדבקת תרנגולות בריאות בחיידק מהתרביות הללו הוכיחה כי אכן בודד גורם המחלה.
יתרה מזו, פסטר הבחין כי חיידקים אלה מאבדים במשך הזמן את היכולת לגרום למחלה, ובכך נסללה הדרך לחיסון כנגד מחלות זיהומיות. בהמשך פותחו חיסונים כנגד קרמת (דיפטריה), צפדת (טטנוס), כלבת, שעלת, שחפת, שיתוק ילדים ועוד. עבודות מחקר לפיתוח חיסונים נמשכות גם בימינו אלה. מאמץ רב מוקדש לפיתוח חיסון כנגד AIDS וכנגד מלריה. הרופאים נתקלים בזני מיקרואורגניזמים שהפכו לעמידים, או במחלות זיהומיות ה"מופיעות" ומאיימות על בריאות האדם ובעלי-החיים. פיתוח החיסונים הקיימים התבסס על ניסויים בבעלי-חיים, ואלה יידרשו גם בעתיד. גם פיתוח התרופות הידועות למחלות זיהומיות, כמו הסולפה ומיני האנטיביוטיקה, התבסס בחלקו על ניסויים בבעלי-חיים.
מחקר בבעלי-חיים תרם תרומות חיוניות גם בשטחי רפואה רבים אחרים. ניתוחי מעקפים, השתלת שסתומי לב, שהפכו לשגרה, והשתלות לב – כל אלה הם תוצאה של שנות מחקר מרובות שהחלו ושוכללו בבעלי-חיים ממינים שונים. הוא הדין בדיאליזה ובהשתלות כליה המצילות חיי חולים במחלות שונות כמו אי-ספיקת כליות, דימום רב, סוכרת או הרעלה. ראוי לציין כי תרופה החיונית לדיאליזה, הֶפארין, מקורה ברקמות בעלי-חיים, ובטיחותה חייבת להיבדק בחיות ניסוי. השתלות כליה או איברים כמו לב, ריאה וכבד הציבו בפני הרפואה סיבוכים אפשריים ואתגרים שהיה הכרח למצוא להם מענה הולם. מחקרים כאלה אינם ניתנים לביצוע בתרביות תאים בלבד, וגם אילו נמצאו חולים נואשים שהיו מוכנים לשמש כ"שפני ניסוי", המחויבויות האתיות של הרופאים והחוקים במדינות התרבות היו מונעים את ביצועם. ניסויים בחתולים סייעו למציאת שיטות לתפירת כלי הדם של השתל לאלה של המושתל באופן שיעמדו בלחץ העורקי וימנעו דליפת דם. מחקר נרחב בבעלי-חיים ממינים שונים אִפשר פיתוח שיטות לדיכוי התגובה החיסונית ומניעת הדחייה של השתל.

ניסויים בבעלי-חיים מהווים שלב חיוני בפיתוח כל תרופה חדשה, ובהן תרופות חדשות כמו הֶרצפטין – לסרטן השד, או אווסטין – לסרטן המעי הגס, שמספרן עולה מדי שנה בדיוני סל התרופות. שוועת החולים הנזקקים להן ובני משפחותיהם, לכלול אותן בסל התרופות, מעידה עד כמה פיתוח תרופות חדשות הוא הכרחי. אי-אפשר לדרוש תרופות מתקדמות ולהתברך בהן, אך בו-בזמן לשלול מן החוקרים את אחד הכלים החשובים ביותר לפיתוחן.

בפתיחה זו הזכרנו רק מעט מן הפיתוחים הרפואיים שהתאפשרו בזכות ניסויים בבעלי-חיים. בפרקים הבאים נסקור את האתיקה של המחקר בבעלי-חיים, תוך הדגשת הגישה של ההלכה היהודית וחוקי מדינת ישראל; נתאר את תהליכי האישור והבקרה על הניסויים במדינת ישראל ונשווה אותם למקובל בארצות התרבות; נסקור את העמדות של הקבוצות המבקשות להגביל ניסויים בבעלי-חיים או לאסרם כליל, והדרכים שקבוצות אלה נוקטות להשגת מטרותיהן; ולבסוף, נענה על כמה מטיעוני קבוצות אלה.
אתיקה של ניסויים בבעלי-חיים
בחברה שרובה המוחלט אוכל בשר, ההתנגדות לניסויים בבע"ח, שהביאו לתוצאות ברוכות ברווחה ובבריאותם של בני האדם ובע"ח אחרים, נראית מוזרה ושלא במקומה. כ-0.03% מבע"ח משמשים למחקר, לעומת 96.5% שמומתים למאכל

הטענה כי האתיקה של מחקר בבעלי-חיים חייבת להיות נידונה כחלק מן הגישה הכוללת של החברה כלפי בעלי-החיים מקובלת על כולנו. בחברה שבה רוב-רובה של האוכלוסייה אוכלת בשר, כל התנגדות לניסויים בבעלי-חיים, שהניבה תוצאות ברוכות לרווחת ובריאות האדם ובעלי-החיים, נראית שלא במקומה ומוזרה. זאת ועוד, השימוש בבעלי-חיים למחקר זניח כמותית (כ- 0.03%) בהשוואה להריגתם למזון (כ- 96.5%) או במקלטי חיות (כ-0.4%). עובדות אלה מעוררות שאלות ביחס לנימוקים האמיתיים ולסדר היום הפוליטי המסתתר מאחורי ההתנגדות, הלובשת לעתים ממדים מפלצתיים, השמצות ואיום על שלום החוקרים ומוסדות החינוך והמחקר.
שלוש הדתות המונותיאיסטיות הבחינו בבירור בין האדם ש"נברא בצלם" לבין שאר החיות שהאדם הופקד "לרדות" בהן. יש להדגיש כי דתות אלה הטילו על האדם מגבלות על הניצול של בעלי-החיים וחובות לשמירת רווחתם (על "צער בעלי-חיים" בהלכה היהודית נרחיב בהמשך). עם זאת, ברור כי כל שימוש בבעלי-חיים למזון או לצורכי האדם האחרים, קל וחומר לשם לימוד או רפואה, מותר לפי גישה זו.
הוגים מאז אפלטון ואריסטו, ובהם דקארט, שפינוזה וקאנט, הבחינו בין בעלי-חיים והאדם, וייחסו רק לבני-האדם מעמד מוסרי. בעת החדשה, ג'רמי בנתאם(Bentham, 1748-1832) ושופנהאואר הכלילו את בעלי-החיים בין בעלי המעמד המוסרי. בנתאם בגלל הייסורים שהחיה סובלת, ואילו שופנהאואר בגלל נטייתו לדתות הודו, שתובלה באנטישמיות ארסית.
באתיקה הנורמטיבית נמצא שתי קבוצות עיקריות של גישות בבסיס הדיון על היחס המוסרי הראוי לבעלי-חיים. קבוצה אחת הן הגישות הטֶלֶאוֹלוגיות (ביוונית, "טלוס" פירושו "תכלית"), השופטות את המוסריות של כל מעשה, או מערכת כללים, לפי תוצאותיו. אחת המרכזיות שבגישות הטליאולוגיות היא התועלתנות, המבוססת על הגותו של בנתאם. לפי התועלתנות, מעשים טובים מביאים אושר, הנאה, סיפוק ורווחה למרב האנשים, ואילו מעשים רעים הם אלה הגורמים להם פגיעה וסבל. מכיוון שבעלי-חיים הם בעלי תחושות כאב וסובלים, בנתאם נאבק כנגד התאכזרות לבעלי-חיים והכללתם בשיקולים מוסריים. יש להדגיש כי בשיטות אלה הדגש איננו על זכויות של בני-האדם או יצורים אחרים בעלי מעמד מוסרי, אלא על השפעת המעשים על כלל היצורים המושפעים מהם. לפיכך, שיקולים מסוג זה מאפשרים שימוש בבעלי-חיים על פי צרכים ונסיבות לטובת כלל בעלי המעמד המוסרי. בהתאם לגישה זו טען פיטר סינגר (Singer) בספרו Animal Liberation מ-1975 ( "שחרור בעלי-החיים", הוצאת אור עם, 1998), כי לבעלי-חיים המסוגלים להרגיש סבל והנאה יש זכות ליחס מוסרי. מכך הוא גזר, כי עלינו לכבד חיי בעלי-חיים כפי שאנו מכבדים חיי אדם בעלי אותה רמת תודעה. על פי כתביו של סינגר, הפליה לטובה של תינוק, אדם הסובל ממוגבלויות שכליות, תשוש נפש או הנמצא בתרדמת ("צמח") לעומת בעל-חיים באותו מצב תודעה היא הפליה המבוססת על דעה קדומה, speciesism (מיננות), שאינה טובה מהפליה על בסיס גזע, מין או העדפות מיניות.

תורות של מחויבויות

קבוצה שנייה של גישות של אתיקה נורמטיבית הן הגישות הדאוֹנטולוגיות (ביוונית, "דאון" פירושו "ראוי") או תורות של מחויבויות. תורות אלה קובעות את המעשים שאדם חייב לעשותם או שראוי כי הוא יעשם. עמנואל קאנט (1804-1724) ניסח את העיקרון המוסרי העליון: "עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד" (הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות, תרגום מ' שפי, מאגנס, תש"י). במילים אחרות, קאנט קובע שחובה לנהוג על פי כללים היכולים לשמש חוקים כלליים החלים על כל אדם. לפי גישה זו, רק מי שמסוגל להיות פועל (agent) מוסרי זכאי להתייחסות מוסרית (דיון על הפילוסופיה של קאנט ניתן למצוא במאמרו של זאב בכלר: "קאנט וקללת האפריורי", "גליליאו" 87). גישה זו מזכירה את אמירתו של הלל הזקן: "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד" (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, תלמוד בבלי, שבת ל"א, ע"א). למרות זאת, קאנט שלל התאכזרות לבעלי-חיים למען חינוך האדם.
מבין ההוגים הדאונטולוגים המודרניים, הדוחים את התביעה לזכויות בעלי-החיים, נזכיר את תורת הצדק של ג'ון רולס (Rawls) הקובעת את עקרונות הצדק על פי שיקולי הגינות, ושל פיטר קרוסרס (Carruthers)שלפיו המוסר הנו תוצאת הסכמה דמיונית בין יצורים תבוניים (שאליו עוד נחזור בהמשך).
שני הוגים הבולטים בהטפתם להרחבת מעמדם המוסרי של בעלי-חיים הם טום ריגן (Reagan), המייחס לבעלי-חיים זכויות וערך עצמיים, מעבר לשיקולים תועלתניים. את גישתו של קאנט, המייחס ערך לחיי כל אנוש, הוא מרחיב וקובע כי גם בעלי-חיים בעלי מודעות (ריגן אינו מפרט איזו מודעות) הם בעלי ערך עצמי, ואוסר להתייחס אליהם כאל אמצעים. מובן שבזאת ריגן שומט את יסוד ההדדיות המונח בבסיס תורת קאנט ובבסיס כל התורות המבססות את המוסר על הסכמה או חוזה דמיוני בין בני-האדם. בדומה לכך, המשפטן גארי פרנצ'יונה (Francione) טוען שיש להעלות את סטטוס החיות מחפצים השייכים לבעליהם ל"אישים" הראויים להתחשבות שווה בהתנגשות אינטרסים עם אנשים…

אחת הטענות שמעלים המצדדים בזכויות או בשחרור בעלי-חיים שוללת את ההבחנה בין אדם לבעלי-חיים על סמך ההבדלים המנטליים שביניהם (כמו מודעות עצמית ויכולת הכרה מוסרית), כי היחס לאנשים חסרי מודעות מלאה או חלקית צריך, אם כך, להיות שווה לזה של בעלי-חיים השווים להם מבחינת יכולותיהם. תינוקות, חולי נפש, פגועי תרדמת ("צמחים") ותשושי נפש משמשים, לדעתם, כסיבה מספקת להשוואת אדם ובהמה. לגביהם יחס עדיף לתינוקות האדם, לפגועי מוח, לחולי תרדמת ולתשושי נפש לעומת בעלי-חיים בעלי אותה רמת מודעות כמוה כהפליה גזעית ועל כן חובה לתת להם מעמד מוסרי זהה.

קרוסרס, המבסס את המוסר על עקרונות צדק חוזי בספרו מ-1992 The Animal Issue, הציע שתי דרכים לפתרון השאלה הזאת:
פתרון ראשון, טענת "המדרון החלקלק", מבוסס על המעבר הרציף בין תינוק לבוגר ורכישת מודעות עצמית הדרגתית. בדומה לכך, קיימות דרגות שונות, קשות להפרדה, של פגיעה ביכולת ובתודעה. קשה להבחין בין בוגר שאינו אינטליגנטי לבין פגוע נפש, בין זקן לבין תשוש נפש. רציפות זו מוליכה למסקנה כי עלינו להעניק אותן זכויות לכל בני אנוש, בהיותם בני אנוש. אם לא נעשה זאת, אנשים חסרי מצפון ינצלו פרצה זו לרעה, בהתאם למשוגותיהם.
לעומת זאת, ההבחנה בין אדם לבעלי-חיים כה ברורה, עד כי לא נשקפת סכנה כלשהי בהענקת מעמד מוסרי לתינוקות ופגועי נפש ושלילתו מבעלי-חיים. "קיימת סבירות נמוכה שתתקבל על הדעת הטענה כי מכיוון שלבעלי-חיים אין זכויות, יש לשלול אותן גם מתינוקות, ולכן גם אין להתנגד מוסרית להשמדת יהודים, צוענים, או בעלי 'סטיות' אחרים".

פתרון שני לשאלה מבוסס על שמירת יציבות חברתית. לתינוקות, לאנשים פגועים ולתשושי נפש יש הורים, צאצאים וקרובים אחרים שגורלם נוגע ללבם. אי לכך, כל מערכת כללים שתפגע בשלומם של הצעירים ביותר, הזקנים ביותר והפגועים נפשית עלולה להביא לפגיעה בשלום הציבור על-ידי אנשים שלא יוכלו להשלים עם כללים דרקוניים אלה. בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ' (ביחס ל"המתת חסד"): "אפשרות קיומנו האנושי בצוותא מותנית בכך שלא ניגע בהנחה של איסור נטילת חיי אדם" ("בין מדע לפילוסופיה", הוצאת אקדמון, תשמ"ז עמ' 289). בסיכום, לדעתו של קרוסרס אין לבעלי-חיים כשלעצמם כל מעמד מוסרי. עם זאת, אנו מחויבים לרווחת בעלי-החיים ומניעת סבל מהם מתוך התחשבות ברגשותיהם של חובבי בעלי-החיים וכדי לחנך את בני-האדם לחמלה ולמניעת אכזריות.

הוגים אחרים מדגישים כי ייחוס מעמד מוסרי לאדם מבוסס על פי התכונות של בני-האדם כסוג, ולא לפי התכונות האינדיבידואליות של כל אדם פרטי בשלב מסוים של חייו. לפיכך, תינוקות הם חלק מהחברה האנושית וזכותם לכל הזכויות הבסיסיות כבני-אדם. היעדר יכולות שכליות רלוונטי לזכויות מסוימות (כמו הזכות להחליט החלטות לגבי עצמם או זכות בחירה) אך אינו פוגע בזכויותיהם הבסיסיות כבני-אדם (C. Cohen, New England Journal of Medicine 315: 866, 1986; N. Levy, Journal of Applied Philosophy, 21:213, 2004).
מאמרים נוספים בנושא:פיתוח בטכניון: בעלי חיים ידמו מערכות אנושיות לצורך ניסויים

באנר ננו ישראל 2016

24 תגובות ל “מדוע מחקר בבעלי-חיים הוא הכרחי?”

  1. קרן

    שלום מר רועי צזנה !
    אני מאוד התרשמתי מהמאמר שכתבת. עד כה "חרשתי" על לא מעט מאמרים לפני עבודתי בנושא "בעד ניסויים בבעלי חיים" וברצוני להדגיש שאני מסכימה עימך ועם הטיעונים שלך בהחלט.
    הייתי רוצה לשוחח עימך או לקבל חומרים נוספים אשר יסיעו לי בעבודתי עלי להגישה בשבוע הבא.
    בתקווה רבה שתוכל להגיב בקרוב למייל שלי.
    תודה מראש
    קרן

הוספת תגובה

  • (will not be published)