ידענים: מדינה רדופת שדים | מדע ופוליטיקה

מאת 25 בינואר 2009 287 תגובות

דתות ומסורות רבות מדברות על הישארות הנפש ועל גלגול נשמות. האם הנפש באמת נשארת ומתגלגלת?

נשמתו של בודהא. איור אתר התמונות החופשיות סטוק אקסצ'יינג'

נשמתו של בודהא. איור אתר התמונות החופשיות סטוק אקסצ'יינג'

מתקשרים לסוגיהם טוענים שהם יוצרים קשר עם נשמות המתים וגובים כסף מאנשים שרוצים לקבל עצה או מידע מקרובים או רחוקים שעברו מן העולם. האם המתקשרים אכן מספקים את השירות אותו הם מתיימרים לספק? האם יש בכלל יסוד להנחה שבבסיס כל אלה – הנחה שעל פיה יש לנפש קיום נפרד מקיומו של הגוף?

רוב האנשים עמם אני משוחח על הנושא לראשונה – גם אלה שאינם מאמינים בקיומן של כל התופעות הנ"ל – אומרים שחוסר האמונה שלהם נובע פשוט מסקפטיות ומכך שאיש מעולם לא הראה להם עובדה שתשכנע אותם בנכונות הטענות. מעטים האנשים שעמדו על העובדה שכל הטענות הללו אינן עולות בקנה אחד עם מידע סותר שכבר ידוע להם עצמם.

כדי להתייחס לשאלת קיום הנשמה הנפרדת מן הגוף באופן רציני חייבים לנסות להגדיר מהו אותו דבר שאנו מכנים נשמה או לפחות לציין מספר תכונות של אותו דבר.
בואו ננסה לראות מהן אותן תכונות.

זיכרון:

רוב בני האדם יסכימו עם הטענה שלנשמה צריך להיות זיכרון. מבחינה סובייקטיבית, הזיכרון הוא הדבר היחיד שמקשר בין מי שהייתי אתמול לבין מי שאני היום. נדמה לי שהתבוננות פנימית תביא כל אדם למסקנה שמה שמגדיר אצלו מבחינה סובייקטיבית את רצף הקיום אינו אלא הזיכרון.

לא מפליאה גם העובדה שרוב העדויות לכאורה של גלגול נשמות או תקשור עם נשמות מבוססות על כך שהנשמה זוכרת משהו מן התקופה בה שכנה בגוף האדם המוכר לנו – אם זו שפה זרה שהאדם מכיר למרות שמעולם לא שמע אותה, אם זה מתקשר המגלה את מיקומו של חפץ שאיש מבין הנוכחים אינו יודע היכן הונח, ואם אלה אירועים שאיש מלבד המנוח לא יכול היה לדעת פרטים כה מדויקים אודותיהם.

אם נשלול את העובדה שהנשמה זוכרת נשמוט, למעשה, את הבסיס מתחת לכל אותן עדויות לכאורה. נראה לי גם, שבגלל הזיהוי הסובייקטיבי של רצף הקיום עם הזיכרון, לא יתעניין איש בקיומה של נשמה הנעדרת אותו. הרי ברור שהאטומים המרכיבים את גופנו ממשיכים להתגלגל בטבע ומתגלגלים בגופם של בעלי החיים שאוכלים אותו לאחר מותנו ואולי אף מגיעים במעלה שרשרת המזון לבני אדם אחרים אבל גלגול מסוג זה לא מעניין איש.

תכונות אופי:

למרות מרכזיותו של הזיכרון בהגדרת הנשמה אצל רוב בני האדם, יימצאו כאלה שיטענו שיש משמעות לנשמה שלמרות שאינה משמרת את הזיכרון, היא נושאת את תכונות האופי.
בהקשר זה יכולים לדבר על חביבות, על נרגנות, על יושר, על איפוק ועוד מאפיינים של התנהגותו של האדם.

יכולות וכישרונות:

יהיה גם מי שיאמר שיכולתו המופלאה של אדם זה או אחר בתחום מתמטיקה היא תוצאה של היותו גלגול של מתמטיקאי ידוע וכדומה.

אם כן – האם הגיוני שיש לנו נשמה המשמרת זיכרון או תכונות אופי או יכולות כלשהן גם בעת מות הגוף?

לדעתי יש בידינו כיום מידע רב המאפשר קביעה כמעט וודאית שהתשובה לכל השאלות הנ"ל היא שלילית. העדויות עליהן אני מבסס טענה זו הן רבות, למרבה הצער, והן עולות מקשיי תפקוד שאנו נתקלים בהם בעקבות תאונות, ניתוחים, מחלות, סמי הזיה ועוד.

אני מניח שכל מי שקורא מאמר זה כבר שמע על מחלת אלצהיימר. מחלה נוראית זו מפשיטה את האדם בזה אחר זה מזיכרונו, יכולותיו ותכונות האופי שלו. אבדן הזיכרון יכול להגיע עד כדי כך שלא יזהה את האנשים שהיוו את מרכז חייו הבריאים – את בני משפחתו הקרובים ביותר.
אבדן היכולות עלול להשאיר את האדם חסר אונים לחלוטין.
אדם טוב ונעים הליכות יכול להפוך לרגזן ותוקפני.

כל התופעות הללו מתרחשות כאשר האדם עודו בחיים – כלומר – כאשר מי שמאמין בקיום הנשמה שאינה תלויה בגוף – יאמר שנשמתו טרם פרחה.

כאמור – גם תאונות שונות יכולות להביא לידי אבדן זיכרון, אבדן ויכולות שונות, ושינוי אופי.
אבדן הזיכרון יכול להיות חלקי או מלא ויכולות מסוימות יכולות להעלם בשעה שאחרות נשמרות ללא פגע. היה לי שכן שבעקבות שבץ מוחי איבד כל יכולת לעשות חשבון (הוא לא היה מסוגל אפילו לחשב כמה הם 2 ועוד 2) מבלי שאיבד את היכולת לשוחח בהיגיון על כל נושא שבעולם.
איש משפחה שקול מתחשב ואוהב יכול להפוך למהמר פרוע וחסר התחשבות המאבד את כל קשריו המשפחתיים (בהקשר זה ידוע סיפורו העצוב של פיניאס גייג' ).

מסתבר, אם כן, שכל תכונה שאנו עשויים לזהות כתכונה של הנשמה, נעלמת כאשר יש פגיעה במוח, למרות שהנשמה לא עזבה את הגוף. האם אין פירוש הדבר שהתכונה, בעצם, אינה תכונה של הנשמה אלא של המוח?

אפשר לנסות להתחמק ממסקנה זו בכל מיני דרכים אבל התחמקויות אלו אינן נראות לי רציניות ולכן לא אלאה אתכם ואת עצמי בהעלאת דרכי ההתחמקות השונות והסיבות מדוע הן נראות לי מופרכות. אני די משוכנע שיהיה עלי להתמודד גם עם טענות מסוג זה בדיון שאולי יתפתח כאן כיוון שאנשים אינם נוטים לוותר בקלות על חיי העולם הבא – גם כאשר מוצגות בפניהם הוכחות משכנעות לכך שחיים כאלה אינם קיימים.

אתייחס כאן רק לדרך ההתחמקות הנפוצה ביותר המתבססת על הטענה שהזיכרון (למשל) מצוי בנשמה, אבל המוח נחוץ לשם "שליפתו" והבאתו לידי ביטוי. טענה זו מתעלמת מן העובדה שניתן "לקלקל" זיכרונות באופן בררני על ידי פגיעה בחלקים מתאימים של המוח. אז האם יש לכל זיכרון ביטוי ייחודי הן במוח והן בנשמה?

מעבר לכך שזה מבטא סוג של "בזבוז" שאין בשום מקום אחר בטבע, זה אומר גם שהמוח של המתקשר אינו מתאים לשליפת המידע מן הנפש המתוקשרת ושהמוח שבו הנשמה התגלגלה אינו מתאים אף הוא לקריאת הזיכרונות האצורים בה.

אני רוצה גם להזכיר לכל מי שחושב על הנושא ששיטת הקביעה של הגורמים האחראים לתכונות השונות המיוחסות לנשמה זהה בעיקרון לשיטה המשמשת פעמים רבות לזיהוי תפקידי הגנים. מה שנוהגים לא פעם לעשות זה "לקלקל" גן מסוים ולראות מהם הפגמים שנוצרים בעקבות הקלקול. הגן שקולקל מזוהה כך כאחד השותפים ביצירת התכונה שנפגמה.

האנלוגיה של "קלקולים" במוח היוצרים פגמים ב"נשמה" היא די ברורה ומי שיטען שהעובדה שפגמים במוח אינם מעידים על כך שהחלק שנפגם שותף ליצירת התכונה שאבדה, מומלץ לו לבדוק אם הטיעון שהוא מנסה להעלות אינו מתאים גם לפסילת הטענה שגן שנפגם שותף ביצירת התכונות המיוחסות לו.

הייתי רוצה להאיר כאן היבט נוסף של האמונה בהשארות הנפש – ההיבט המוסרי. דתות רבות מגייסות את חיי העולם הבא כהצדקה לפעילויות שונות ומשונות בעולם הזה. זו אחת השיטות שבה הן מעודדות אנשים לפעול באופן אותו הן בחרו לתאר כ"מוסרי". צריך להבין שהאמונה בהישארות הנפש אחרי מות הגוף היא הסיבה המרכזית לעובדה שאנשים מוכנים לזלזל בחיים היחידים שהוענקו להם ולאחרים – חיי העולם הזה. המחבלים המתאבדים מהווים את אחת הדוגמאות הבולטות לתופעה זו.

לתמונה ולרשיון שלה

287 תגובות ל “מה נשמה?”

  1. ניסים

    שמוליק
    על מה אתה מדבר? אני לא מבין את הרעיון של נשמה רואה. מה המקור לסיפור על המוות הקליני?

  2. שמוליק

    נקודת ההנחה שנשמה זה לא חומר. אבל עצם ההתקשרות לחומר מגבילה אותו. למשל – נשמה יכולה לראות למרחקים עצומים, 360 מעלות וכו. העין מגבילה אותה. אדם עיוור לא יכול לראות – למרות שהנשמה לא נפגעה. ברגע המוות היכולת חוזרת, כמו שתועד למשל במקרה של עיוורת מלידה שחוותה מוות קליני. אותו דבר באלצייהמר

  3. מיכאל רוטשילד

    ניסים:
    אחרי שכתב מה שכתב אתה מצפה ממנו להסביר משהו?
    הוא בסך הכל מדקלם משפטים חסרי פשר בדיוק כמו האורקל מדלפי.

  4. חגאי

    הנשמה היא מושלמת כי רשום וייפח באפיו נשמת חיים והבורא הוא מושלם וכול מה שהוא נותן מושלם.
    הגוף הוא חסר והוא זה שמגביל את הנשמה . הגוף הוא הלבוש של הנשמה .
    לנשמה יש את אותם מיספר איברים וגידים אבל מבחינה רוחנית והגוף עוטף אותם מבחינה גשמית .
    הגוף הוא חסר ומגביל את הנשמה למשל בן אדם עיוור ולא נשמה עיוורת .

  5. מיכאל רוטשילד

    יוסי:
    אני עומד מאחרי כל מילה שכתבתי בתגובה הקודמת שהיא קוהרנטית לחלוטין.
    הקשר לאב קדמון לנו ולעכברים מוסבר גם הוא היטב ואם תקרא שוב אני מניח שתבין.

  6. יוסי

    מיכאל – אני מצטער, אני חושב שאתה לא קונקרטי במיוחד בטענות שלך. אתה מדבר על "טיעונים הזויים" אבל לא ממש נותן הסבר על איזה טיעונים אתה מדבר.

    אתה משווה תבונה לשערות האדם, כאילו שערות יכולות לגדול בחלל ריק, וזה בעצם בדיחה עצובה כמו תבונה. וכול ההורדה הזו של היקום כלפי מטה – היקום הוא רק מעין משחק אטומים טיפשים שבמקרה מביאים לתופעות ביולוגיות וכימיות כאלו ואחרות. נגד כל זה יוצא ווטס, כיוון שהגישה הזו, מביאה אותנו למלחמה בטבע, שהוא בית הגידול שלנו, ולזלזול בעצמנו כבני-אדם, כי אנחנו מרגישים שאנו סתם מקריות בתוך הטבע הטיפש הזה, ולכן אנו מנוכרים כלפיו.

    שוב, ווטס לא מדבר על שום אלוהים ושום דוקטרינה דתית מהמאה המינוס 20 אלא רק על מה שיש. ומה שיש זה תבונה בבני-אדם(!) לכן הוא מגיע למסקנה שהתבונה הזו היא סימפטום של הטבע. האם זה טיעון הזוי? אם כן, מה הטיעון הנגדי שלך?

    אנא נסה להיות קוהרנטי כי אני באמת לא מבין מה הקשר לאב קדמון ועכברים.

  7. מיכאל רוטשילד

    יוסי:
    ווטס מדבר שטויות ודבריו שקולים, כפי שאמרתי, לטענה שהמהות היסודית של היקום היא גידול שערות כיוון שבכל הטיעונים ההזויים שלו יכולה המילה "שערות" להחליף את המילה "תודעה" או "תבונה" או מה שרק תרצה.
    זה אפילו לא מדגדג לנטורליזם.
    אגב, לא נראה לך קצת מגוחך לדבר על "האופנה" הרווחת כיום (כיום!) ולבוא אל המדענים בטענה שזו אופנה של המאה ה 19 (ועוד עם סימן קריאה!)?
    אם זו הגישה של המדע כיום – למה אתה מצפה שהמדענים ישנו אותה? לשטויות של המאה המינוס עשרים?
    אני מציע לך גם לעדכן את שיטת הנשימה שלך שכן אתה חייב להתבייש בכך שאתה נושם בדיוק כמו האב הקדמון המשותף לך ולעכברים(!). לא נראה לך שזה מביש?

  8. יוסי

    מיכאל,

    כל מה שווטס אומר הוא שניתן למצוא תבונה בבני-אדם. ולכן, אם ניתן למצוא תבונה בנו, כבני-אדם, התבונה הזו היא סימפטום לתבנית הדברים כולה, כלומר, למהות היסודית של הטבע. וזה בניגוד לאופנה הרווחת כיום בחוגים מדעיים שמבוססת בנאטורליזם המדעי של המאה ה-19(!) שהאנרגיה שנמצאת ביסודו של היקום היא טיפשה. אנרגיה עיוורת. כי לטענתו של ווטס טבע עיוור או טבע טיפש, לא יצמיח בני-אדם תבוניים.

    אני ממליץ לך להקשיב לעוד הרצאה שלו בנושא – טבע התודעה:

    http://www.youtube.com/watch?v=FTK4e7aa1cI

  9. מיכאל רוטשילד

    יוסי:
    לצערי נעדרתי הרבה זמן כי זמני מוקדש לאחרונה לנושאים אחרים.
    לא ברור לי מה אתה מנסה לומר ולדעתי – גם לך לא ברור.

    האדם מצמיח שערות, האדם הוא חלק מהטבע, לכן הטבע מצמיח שערות.
    זה אוסף טאוטולוגיות שאין בו שום תובנה.
    זה גם רחוק כמרחק מזרח ממערב מכוונתו של ווטס (כי לדבריו – בניגוד לדבריך – יש משמעות והבעיה עם המשמעות של דבריו היא שזו משמעות שגויה ושטותית)

  10. יוסי

    נקודה:
    אתה צודק. ביצעתי הנחה שאני תבוני. זה לא עובדה – זה פשוט נקודת ההתחלה היחידה שאני מסוגל להתחיל בה. כי אם אני מתחיל מההנחה "אני לא תבוני" אז לכל התובנות שלי אין שום משמעות מלכתחילה. אפילו להנחה שאני לא תבוני אין ביסוס – כי היא מגיעה ממשהו לא-תבוני. זו בעיה פילוסופית עמוקה שאין אפשרות יציאה ממנה מלבד ההנחה ההפוכה. וההנחה ההפוכה היא "אני תבוני".

    לא הזכרתי מתכנן. זוהי שוב הפרדה שטוענת שיש מתכנן תבוני שהוא לא הטבע אלא נפרד מהטבע. זה לא הטענה של ווטס. הטענה היא שהטבע הוא תבוני – וזה הכול. בני-אדם הם תבוניים, והם מאפיין של אותה סביבה תבונית. והסביבה הזו היא לא רק כדור-הארץ, אלא היקום כולו, כי כדור הארץ עצמו לא נפרד מגלקסיית השמש ושאר הגלקסיות.

הוספת תגובה

  • (will not be published)