ידענים: היסטוריה של עם ישראל

מאת 17 בדצמבר 2016 אין תגובות

לאחר חורבן הבית השני בשנת 70 לספ' שוב נתקלקלו היחסים בין ירושלים לאלכסנדריה, מה שמתבטא במעין מחיקת הנוכחות היהודית בעיר המרכזית הזו, וזאת, לטעמי, מן הסיבות הבאות: העדר תמיכה וסיוע כלשהו למרידה היהודית ברומאים, כפי שגם הופנה כלפי יהדות בבל

שרידי אמפיתאטרון רומי באלכסנדריה. מתוך ויקיפדיה

שרידי אמפיתאטרון רומי באלכסנדריה. מתוך ויקיפדיה

מערכת היחסים בין ירושלים היהודית בתקופה ההלניסטית לבין הקהילה היהודית באלכסנדריה היתה רופסת, אם בכלל קיימת באופן פיזי. ניתן אולי להבין זאת על רקע תהליך ההתיוונות המואץ יחסית שפקד את הקהילה היהודית באלכסנדריה ההלניסטית. יחסית לזו שביהודה. ואולי על רקע הכיבוש ההלניסטי- הפטולמאי (תלמי) של יהודה והשתלטותו הסופית משנת 312 לפנה"ס ועד שנת 200 לפנה"ס. ושמא על רקע קשריו ההדוקים של יוסף בן טוביה, בן אחותו של הכהן הגדול ביהודה, עם המלך המצרי תלמי השלישי, וכתוצאה מכך זכה האחרון בהתמנות לחוכר המסים העליון של סוריה ופויניקיה, ומתוך כך ביהודה. הוא צויד במשמר צבאי בן 2000 לוחמים כדי לגבות את המסים ללא התנגדות, ולא פעם נקשרו פעולותיו באלימות.

זאת ועוד, על אירוע מסויים לא יכולה היתה ההנהגה ביהודה לעבור בשתיקה, אם כי אין כלל עדויות על תגובה ירושלמית, ומדובר על ניסיון להקים מקדש במצרים בעיצומה של השליטה ההלניסטית, ובמקרה זה הסורית-סלאוקית, ועל כך פרסמתי בזמנו מאמר ב"הידען" (מקדש חוניו במצרים פרי מאבקים פוליטיים ואישיים, הידען, 13.1.2004) כאשר חוניו השלישי (ואולי הרביעי) מן הכהונה הגדולה שבירושלים נוטש את יהודה על רקע מאבקים קשים (אולי בשנת 162 לפנה"ס), שהרי ירושת הכהונה הגדולה עברה מבית צדוק לבית יהויריב/חשמון, וזוהי המהפכה או המרידה האמיתית של מתתיהו החשמונאי, והוא, חוניו, המניח, כך דומה שירושלים מתדרדרת אל תהום הנשיה ויש צורך לכונן מקדש, אפילו מחוץ לגבולות יהודה, יוצר קשר עם השליט המצרי ההלניסטי ומקבל אישור להקים מקדש ליהודי מצרים בליאונטופוליס (תל-אל-יהודייה). המקדש נבנה פיזית, כנראה בדמות המקדש בירושלים, ונחשפו שרידיו הארכיאולוגיים. אכן מדהים ומעלה את ההשערה כי בירושלים לא מחלו על כך, אם כי יוסף בן מתתיהו בחיבורו "מלחמות היהודים ברומאים" אינו מגדיר את הקמת המקדש במצרים כחילול המקדש בירושלים. ואף התלמוד הירושלמי מביט על העניין בשאט-נפש מוזרה, כמאמרו – "ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה ובשנה האחרונה אמר להן –בשנה זו אני מת. אמרו לו: למי נמנה אחריך? אמר להן הרי נחוניון בני לפניכם. הלכו ומינו את נחוניון וקינא בו שמעון אחיו. והלך והלבישו אונקלה (בגד עור) וחגרו צלצל (חגורה) .., אמר להן: לכשאשמש בכהונה גדולה אלבש … משם ברח להר המלך. משם ברח לאלכסנדריאה ועמד ובנה שם מזבח, וקרא עליו את הפסוק הזה: 'ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים' …" (תלמוד ירושלמי יומא פרק ו' דף מג עמ' ג'-ד').

בתקופת השלטון הרומי ביהודה נמצאו עדויות תנאיות ותלמודיות המתארות קשרים הדוקים יותר בין ירושלים לאלכסנדריה. זה התבטא בהעלאת מחצית השקל לבית המקדש, שיגור מתנות כהונה, עליה לרגל לירושלים. בהקשר אחרון זה אנו מוצאים בירושלים את "בית הכנסת של אלכסנדריים" ובהתנסחות חכמי הסנהדרין נמצא לא פעם הביטוי "אלכסנדריין" כלומר בני אלכסנדריה. יוסף בן מתתיהו מזכיר את העובדה שהורדוס מינה את שמעון בן בייתוס בן אלכסנדריה להיות כהן גדול ודלתות הנחושת בחזית המקדש הירושלמי נעשו בתרומתו של היהודי ניקנור מאלכסנדריה ובהשפעת אדריכלים אלכסנדרוניים והשער נקרא מכאן ואילך "שער ניקנור".

אלא שלאחר חורבן הבית השני בשנת 70 לספ' שוב נתקלקלו היחסים בין ירושלים לאלכסנדריה, מה שמתבטא במעין מחיקת הנוכחות היהודית בעיר המרכזית הזו, וזאת, לטעמי, מן הסיבות הבאות: העדר תמיכה וסיוע כלשהו למרידה היהודית ברומאים, כפי שגם הופנה כלפי יהדות בבל, אשר עד ראשית המאה השלישית לספ' כמעט ואין מדברים במקורות חז"ל אודותיה; קנאה מסויימת שעניינה חורבן ירושלים מול המשך מציאותה והתחזקותה של הקהילה היהודית באלכסנדריה; לאחר החורבן מתפתחת השלמה מאולצת עם השלטונות הרומיים מתוך עמדה פרגמטית ברורה, ומאידך נחשפות עדויות על קבוצות קנאיות שנמלטו מאימת השלטון הרומי ביהודה ועשו דרכן לפרובינקיה המצרית ולפרובינקיה קיריני אשר ממערבה, מה שעורר חשד כי הללו עלולות לקלקל את מירקם היחסים העדין והשביר בין יהודה ורומא; התפתחות המרכז ביבנה בהנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי עסק יותר בשיקום החברה ולא התפנה לפתח קשרים עם שתי התפוצות הגדולות – זו שבבבל וזו שבמצרים; בתקופת יורשו של ריב"ז ביבנה, קרי רבן גמליאל נתחזקו ונתעשתו הקשרים בין יהודה לתפוצות היהודיות, אך מעט מאוד עם בבל ואיפוס הקשר עם יהדות אלכסנדריה המצרית.

והנה פורץ מרד התפוצות הגדול בתקופתו של הקיסר הרומי טריאנוס (117-114 לספ'), כשמאחורי החזית המרדנית ניצבו אותן קבוצות קנאיות שנמלטו מיהודה בשלהי המרד הגדול, ועולה השאלה: מה היתה עמדת ההנהגה ביהודה כלפי הקהילה היהודית באלכסנדריה בתקופה זו?

על כך מעידים מקורות חז"ל, אשר לצערי לא פורשו כהלכה בידי כל החוקרים שהתעסקו בנושא מרד התפוצות הנ"ל. המקור המרכזי לענייננו הוא התלמוד הירושלמי, אשר משבח ומפאר את בית הכנסת היהודי באלכסנדריה בתקופה זו. משבח ומפאר? אולי לא?!

ניתיה ספרי ונחזיה: "תני, אמר רבי יודה (יהודה בר אילעי, בן הדור שלאחר מרד בן כוסבה): כל מי שלא ראה דיפלי איסטבא (השער הכפול) של (בית הכנסת של) (והוא כשער ניקנור בבית המקדש) אלכסנדריאה, לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסיליקי (אולם מוארך שתקרתו מקומרת והוא נשען על עמודים) (גם כאן הזיקה הארכיטקטונית למקדש ההירודיאני בירושלים ממש מדהימה) ואסטיו (סטואה – שדירת עמודים) לפנים מסטיו היתה פעמים היו בה כפליים כיוצאי מצרים. ושבעים קתדראות (מושבי כבוד) של זהב היו שם, מקובעות אבנים טובות ומרגליות, כנגד שבעים זקנים, וכל אחת ואחת היתה עומדת (מוערכת) בעשרים וחמש ריבוא דינרי זהב. ובימה של עץ באמצע, וחזן הכנסת עומד עליה. עמד אחד מהן לקראות בתורה, היה הממונה (האחראי על סדר התפילה ועל אחידותה) מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן, על כל ברכה וברכה שהיה מברך, היה הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן. אף על פי כן לא היו יושבין מעורבבין, אלא יושבין כל אומנות ואומנות בפני עצמה (בתוספתא ובתלמוד הבבלי ישנה תוספת: "אלא זהבים בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחים בפני עצמן ווגרדיים (אורגי צמר) וטרסיים (טווי פשתים) בפני עצמן"), שאם יבוא אכסנאי (בתלמוד הבבלי – עני) יהא מידבק (חובר) בבני אומנותו ומשם היתה פרנסתו יוצאה" (תלמוד ירושלמי סוכה פרק ה' נה עמ' א'-ב'. בתוספתא – סוכה ד' ו' ובתלמוד הבבלי – סוכה נא עמ' ב').

לפנינו תיאור מעניין, חסר תקדים על אודות בית הכנסת היהודי באלכסנדריה במאה השניה לספ', כשעושרו משקף את עושרה ורווחתה של הקהילה היהודית העירונית תחת השלטון הרומי. מעניין לציין את העובדה שבאירגון סדר הישיבה היו מקומות מוסדרים וקבועים לבני האגודות המקצועיות היהודיות (collegia בלטינית) – תופעה שאנו מוצאים את אישורה ואף בפירוט יתר כמו אצל פילון האלכסנדרוני ובבית הכנסת היהודי שבסארדיס באסיה הקטנה המערבית.

והיכן נבחין בדוקרנות סמויה, חבויה, כלפי בית הכנסת באלכסנדריה? בהקשר הכלכלי-התעסוקתי, כאילו משמשת התפילה וההתכנסות במבנה האלכסנדרוני כיסוי לעסקים כלכליים. גם ציון העושר הכלכלי של הקהילה האלכסנדרונית יש בו כדי למתוח ביקורת סמויה של יהודה כלפי יהודי מצרים.

הסמיכות הארכטקטונית למבנה המקדש בירושלים יכול רק להעיד שבדמותו, אולי, נבנה בית הכנסת היהודי באלכסנדריה. בין אם הבינו זאת חברי הסנהדרין ביהודה ובין אם התעלמו מכך, כל התיאור שופע הערצה מוגזמת משהו שנובעת מכיוון המרכז הארצישראלי.

אלא מאי? מאיגרא רמא לבירא עמיקתא –מיד בהמשך פוסק התלמוד לגבי בית הכנסת המפואר הנידון: "ומי החריבה? טרוגיונוס הרשע". טרוגיונוס זה אינו אלא שיבוש שמו של הקיסר הרומי טריאנוס שבתקופתו פרצו מרידות אנטי רומיות ברחבי האימפריה, ובכללן מהומות מאורגנות, מרדניות, של יהודים בשני מוקדים עיקריים: באלכסנדריה של מצרים ובעיר המרכזית של קיריני (הפרובינקיה הרומית שממערבה של מצרים), כשעל אודות המרידה היהודית בשתי הפרובינקיות יש בידינו תשתית עשירה של מימצאים ארכיאולוגיים מעניינים. את המרידה ארגנו קבוצות קנאיות שנמלטו בזמנו מיהודה בשלהי המרד הגדול, כשהם וצאצאיהם הטיפו למרידה כנגד האוכלוסיה המקומית ההלניסטית וממנה כלפי השלטון הרומי וסימניו. במרד זה, שהיה בעל עוצמות תיאולוגיות ומשיחיות אדירות, נפגעו מקדשים הלניסטיים מקומיים, ולא פלא שגם בית הכנסת היהודי באלכסנדריה ספג מהלומה קטלנית-סופנית. מה שמזכיר, על פי העדויות הדרמטיות והטרגיות של יוסף בן מתתיהו לגבי המקדש השני, כאשר ממש בתוכו התנהלו קרבות כנגד הרומאים, ומי שטימא את המקדש היו דוקא הקבוצות הקנאיות בירושלים, שניהלו ביניהן קרבות מרים וקשים על השליטה בירושלים (מה שמכנה בפי חז"ל בשם "שנאת חינם", שבעטיה, לטעמם של חכמי הסנהדרין, חרב המקדש).

היינו מסתפקים אולי בכך, אלא שהמשך המקורות דלעיל מעניין לא פחות והוא פותח צוהר מיוחד להבנת הטקסט הנידון. נקרא בבקשה: "תני רבי שמעון בן יוחי (כך במקור ללא א'): בשלושה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב לארץ מצרים (לאחר יציאת משה ואהרון) … ובשלושתן חזרו ובשלושתן נפלו. אחת בימי סנחריב מלך אשור … ואחת בימי יוחנן בן קרח. והיתה החרב אשר אתם יריאים ממני שם תשיג אתכם וגו'" (ירושלמי סוכה פרק ה' נה עמ' ב').

כלומר, כאן אנו מתחילים לחוש את נימת ההאשמה של הסנהדרין ביהודה על מסעי ההתיישבות של יהודים במצרים והשתקעותם – התבססותם שם, תחת הישארות ביהודה, כשהדבר בולט במיוחד לאחר שוך גלי המרד הגדול והתבהרות ממדי ההרס בעקבותיו. המרכז היהודי ביבנה חש עצמו ממועט יכולת וכוח בשעת תהליך ההשתקמות של העם והחברה, וציפה כי בני התפוצות ישובו לארצם-למולדתם. נוצרה תחושה של נתק בין יהודה למצרים, בין יבנה לאלכסנדריה, כאילו הקהילה היהודית באלכסנדריה הפגינה אדישות כלפי המרכז ביהודה. והנה נוחת במפתיע מרד התפוצות והמרכז ביהודה כמו מחפש סיבות לאובדנה של הקהילה היהודית במצרים.

 

עניין זה נפתח בקטע הבא, ממש בהמשך הטקסט שלעיל: "בימי טרוגיונוס הרשע נולד לו בן בתשעה באב והיו (היהודים) מתענין. מתה בתו בחנוכה והדליקו (היהודים) נירות". כלומר, היהודים, לכאורה, חפשו פרובוקציה, מין עילה להתגרות ברומאים, והתגובה הרומית היתה קשה, והיא מובאת באופן ציורי, פתטי משהו, בפי אשת הקיסר כדלקמן: "ושלחה אשתו (של הקיסר) ואמרה לו: עד שאת(ה) מכבש את (משתלט  על) הברבריים, בוא  וכבוש את היהודים שמרדו בך. חשב (הקיסר) מיתי (להרוג אותם תוך) לעשרה יומין" (שם). המשך הטקסט רומז על ממדי ההפתעה שהכינו המורדים לרומאים, כפי שעולה היטב מן המימצאים הארכיאולוגיים. ובטקסט אכן מופיע תקווה יהודית כי על פי פסוק מקראי יעשה עבורם את המלאכה – פגיעה ברומאים – גוי שיגיע מקצה הארץ (רמיזה להתעוררות אנטי-רומית באימפריה). והתוצאה – התרגזותו של הקיסר ותגובתו: "והקיפן (את היהודים) לגיונות והרגן … באותה שעה נגדעה קרן ישראל ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דויד" (שם).

ואכן המכה האנושה שספגה בכלל יהדות מצרים ובעיקר יהדות אלכסנדריה המתוארת כאן בביטוי מקברי חוזרת על עצמה במקורות נוספים ומאוששת על ידי המקורות הארכיאולוגיים.

כעת, משבוחנים את הטקסט לאשורו ובהקשריו השונים קשה להימלט מהתחשה כי מדובר כאן במעין שמחה לאיד של המרכז היבנאי המהול ברגש של נקמנות שבבסיסו שחרור יסודות הקנאה והתחרותיות בין שני המרכזים.

ובסיכום – התעשרותה של הקהילה היהודית באלכסנדריה ומידת התיוונותה לאורך תקופת בית שני; האכזבה מאי-הסיוע של תפוצה זו למרד הגדול; יצירת קנים קנאיים של קבוצות סיקריות שברחו מיהודה מול השאיפה של דור יבנה להשלים, בלית-ברירה, פרגמטית, עם השלטון הרומי; החורבן הקשה שחוותה יהודה לאחר המרד הגדול מול התבססותה ורווחתה של הקהילה היהודית באלכסנדריה, כאילו דבר לא קרה, כאילו השבר לא זעק לשמים; ניסיונות חוזרים ונשנים להקים בית מקדש במצרים; פעילותו של בית הכנסת הגדול באלכסנדריה שדמה במידה מסויימת לבית המקדש בירושלים; מהלכי הפרובוקציה האנטי-רומיים, האנטי-קיסריים במצרים, שעודדו, אם כי דרמטית-מיתולוגית, תגובה רומית נחרצת. כל אלה הביאו, כך דומה, למעין קריאת נקמנות המהולה בשמחה לאיד, ובעיקר על רקע המיתוס של: "אמרנו לכם …!", ובנוסח התלמודי – שלוש פעמים הוזהרתם לא לשוב למצרים … שבתם … נפגעתם ואל תהינו להתלונן או להתבכיין!

קנאת סופרים תרבה חוכמה. כך במקורות, אלא שקנאה זו, חד צדדית כך דומה, מכיוונה של ירושלים כלפי אלכסנדריה, חשפה מתחים עמוקים, כאלה שהביאו את המרכז הירושלמי לשמוח לאידו של ה"מתחרה" באלכסנדריה.

(*) מאמר זה הינו עיבוד להרצאה שנשאתי בלוס אנג'לס ב-1984 בקונגרס שהתקיים לצד המשחקים האולימפיים ומטעמם)

הוספת תגובה

  • (will not be published)