מהרגע שבו דייויד קמרון טס לבריסל בפרואר 2016 כדי להבטיח תנאים טובים יותר לחברותה של בריטניה באיחוד, החל המשחק. טעויות של שני הצדדים הביאו לתוצאה שאיש לא באמת התכונן אליה
מאת ריצ’ארד פיירצ’יילד, מרצה בכיר למימון ארגוני, אוניברסיטת באת’, אתר The Conversation
ניתן לתאר הקמפיין של שני הצדדים במשאל העם בבריטניה על הפרדות מהאיחוד האירופי – הן התומכים בהישארות בריטניה באיחוד האירופי והן המבקשים לעזוב כאפופה משקים. כחוקר תורת המשחקים, יש מספר קווים מקבילים. וכמובן מנקודת הגועל של שני הצדדים, ברור כי הבריטים צריכים להגיע למסלול פרודוקוטיבי של היחסים עם האיחוד. המחקרים שלי אודות סוג חדש של תיאורית המשחקים עשויה לספק תובנות.
מהרגע שבו דייויד קמרון טס לבריסל בפרואר 2016 כדי להבטיח תנאים טובים יותר לחברותה של בריטניה באיחוד, החל המשחק. קמרון שכבר הבטיח לקיים משאל עם על החברות של בריטניה באיחוד האירופי, ביקש להשתמש בו כקלף מיקוח.
הוא טען כי אם המנהיגים האחרים באיחוד יסכימו לתנאים של בריטניה הוא יוכל לשכנע את הציבור הבריטי להצביע בעד הישארות. אם בריטניה לא היתה מקבלת את מה שביקשה ההשלכה היתה יציאה מהאיחוד והחלשות האיחוד. משאל העם תוכנן להגביר את כוח המיקוח של בריטניה, אך הנסיון נכשל לאחר שהמנהיגים האחרים קראו לו בלוף, והציעו הקלות מוגבלות.
איום אמיתי?
תפיסה חשובה בתורת המשחקים גורסת כי ניתן לנצח במו”מ באמצעות איום מהימן (credible threats). עבור קמרון, כדי שהאיום יהפוך להיות אמיתי ולפיכך גם אפקטיבי, יש צורך שמנהיגי האיחוד האחרים יאמינו שיש לו כזו השפעה על תוצאות משאל העם כך שהוא יכול להכריע אם להשאר או לעזוב. כאשר המשאל בפתח והצלחת הנצחון של המבקשים להשאר רחוקה מלהיות בטוחה, לפיכך נראה שהאיום שלו אינו אמיתי.
בינתיים נראה שקמפיין המבקשים לעזוב השתמש במשאל בדרכים דומות – כדי להבטיח תנאים טובים יותר לחברותה של בריטניה באיחוד. מנהיג לשעבר של המפלגה השמרנית, מייקל הווארד, טען כי המו”מ בפברואר נכשל ולפיכך אם הבריטים יצביעו לעזוב את האיחוד האירופי, הדבר יזעזע את מנהיגי אירופה ויוציא אותם משאננותם” אמר.
“יש סיכוי סביר שהם (מנהיגי האיחוד) יבקשו מאיתנו לחשוב שוב. כאשר אירלנד ודנמרק הצביעו על דחיית ההצעות של האיחוד, האיחוד הציע להם הקלות ובמשאל שני שהתקיים קיבל את התוצאות שרצה.
במצב זה, תומכי העזיבה וראש ממשלת בריטניה השתמשו במשאל כדי להשיג מטרות זהות – להבטיח תנאים טובים יותר לחברותה של בריטניה. המקום שבו הם שונים הוא בזה שמייקל הווארד המשיך לקיים את האיום שלו חי. לדבריו, הצבעה לעזוב את האיחוד, תשמש כקלף מיקוח עבור האיחוד הזקוק נואשות לבריטניה.
למרות זאת, לא נראה כל סימן שהאיחוד מתכוון להציע או להסכים להטבות נוספות, ולכן אנו עודים לעוד תפיסה של תורת המשחקים – משחק התרנגולים.
זהו משחק מפורסם שבו שני השחקנים נעים במהירות זה לקראת זה על מסילה אחת. מי שסוטה ממנה ראשון, מפסיד. כמובן אם אף אחד מהצדדים לא סוטה מהדרך, הם יכולים להתנגש זה בזה ושניהם יפסידו. היו ששאלו האם זה בכלל הגיוני שבריטניה תשחק משחק זה מול 27 יריבים.
פניה לרגש
המקום שבו תורת המשחקים המסורתית נכשלת בניתוח היחסים של בריטניה עם האיחוד האירופי היא בכך שהיא מבוססת על הרעיון שכל בני האדם הם רציונליים, לא רגשנים, אינטרסנטים שמקבלים את הערך הגדול ביותר מכל דבר שהם עושים, בלי להתחשב באחרים.
כשעוברים לכלכלה התנהגותית ולתורת המשחקים ההתנהגותיים, הכוללים הוספת משתנים כגון פסיכולוגיה, רגשות והתייחסויות חברתיות – כגון חוש ההוגנות, האמון והאמפתיה למודלים הכלכליים הסטנדרטיים. הכלכלה הזו מכירה בכך שעשוי לאנשים להיות אכפת מאחרים ובפרט עבודה ביחד עם אחרים לצורך השגת מטרה משותפת.
קחו לדוגמה את דילמת האסיר – כאשר ברור שהאסטרטגיה לכל אחד במשחק תגרום לתוצאה הגרועה עבור שניהם. מחקרים הראו כי אם נוסיף אמפתיה למודל של דילמת האסיר – כאשר לכל שחקן אכפת מספיק מהאחר הדבר יכול להפוך את המשחק לכזה שמביא לשיתוף פעולה הדדית, ולאפשר מצב של WIN-WIN לשני השחקנים.
הדבר נכון לבריטניה ולאיחוד. אם שני הצדדים היו מפתחים אמפתיה לצד השני – הדבר היה גורם ליחסים הדדיים בין כל המדינות, מודעות גבוהה יותר לצרכי האחר, טוב לב גדול יותר לעבר האחר, גישה רכה יותר במו”מ והשקפה טובה יותר על האנושיות – שני הצדדים היו נמצאים במקום טוב יותר כדי להשיג תוצאה טובה הדדית.
תרגום: אבי בליזובסקי
9 תגובות
לא לשכוח שהבריטים זה עם ששעבד חצי עולם כי נגמר לו התה…
ובכל אופן, אני מעלה עכשיו ראיון איתו משנת 2000 שתורגם ופורסם באחד ממגזיני התקופה מבית אנשים ומחשבים.
תודה על העדכון, בעקרון, אם היה מצב נורמלי של מערכת שלמה, אפשר היה גם להגיב בזמן אמת, אבל החרם גורם לזה שאחרי 20 שנה אני עדיין עובד לבד.
דווקא המלכה היתה בעד הישארות, היא רק נזכרה להגיד את זה אחרי המשאל
ט
המלוכה הבריטית קשורה קשר די הדוק עם “המלוכה” הרוסית והגרמ( א )נית. זה לא רק עניין כלכלי או לאומי.. זהו בעיקר עניין פוליטי. למשל, הרוסים נגד הeu וארה”ב..
הבריטים עם חכם והם מבינים כמה דברים שאנחנו לא מבינים:
1. אחוזים בודדים מהצמיחה הכלכלית מגיעים ל90% מהאנשים בעוד שמעל ל90% מהצמיחה הכלכלית מגיע לאחוזים בודדים של אנשים תמיד מהעשירונים העליונים.
2. קריסה כלכלית מטיבה עם השכבות החלשות ואנשי מעמד הביניים התחתון בכמה דרכים:
א. מחירי הדיור בלונדון יקרסו תוך זמן קצר, מה שיגרור למטה את מחירי הדיור בכל רחבי בריטניה.
ב. בזמן קריסה כלכלית מתרחש צמצום פערים חברתיים לראייה אפשר לראות שלאחר הברקזיט קרס הונם של 400 האנשים העשירים בעולם ב150 מיליארד דולר בעוד שלאנשי מעמד הביניים והשכבות החלשות שאין להם כסף פנוי לחיסכון או השקעה אין מה להפסיד. להיפך, כתוצאה מכך כוח הקנייה שלהם עולה מבחינה ריאלית כתוצאה ממחיקת הון של השכבות העליונות ודפלציה מתונה ומתמשכת (עד כאן תזכרו שדפלציה היא לא האויב כי צמיחה כלכלית לא בהכרח דבר חיובי).
ג. קריסת ערך המטבע, במקרה הזה הליש”ט מובילה להעלאת האטרקטיביות של הייצוא ויצירת מקומות עבודה חדשים עבוד השכבות החלשות ומעמד הביניים. ההפסד התיאורטי של הון כתוצאה מירידת ערך המטבע לא רלוונטי עבור מעמד ביניים תחתון והשכבות החלשות כי אין להם מזומנים עודפים, לעומת זאת מקום עבודה עם משכורת חודשית זה בדיוק מה שהם צריכים.
3. הריבונות המחודשת של בריטניה על גבולותיה והזכות המחודשת לסגור אותם בפני מהגרים נותנת ערך שלא ניתן למדוד בכסף והוא שמירת צביונה, ערכיה, תרבותה, הסולידריות החברתית וביטחון הפנים באחת האומות החשובות בעולם אשר זכורה ככזאת שהופיעו בה ניצני הדמוקרטיה עם חתימת המגנה קרטה, גם המשטר הדמוקרטי-פרלמנטרי של מדינת ישראל מבוסס על המודל הבריטי.
4. האזרחים הבריטים כמו האזרחים בשאר העולם החל מהמשבר הכלכלי של 2008 דרך המחאה החברתית הישראלית של 2011 ועד ימינו מבינים שאשליית “המשחק ההוגן” התנפצה מזמן, אין לנו האזרחים שליטה על מה שקורה במוסדות השלטון, לא בלונדון ובטח שלא בבריסל. יותר מזה, אנחנו בכלל לא חלק מהמשחק, לאף אחד היום אין את האשלייה שפוליטיקאי, וזה לא משנה אם הוא שמרן, לייבור, ליכוד או עבודה פועל באיזושהיא צורה למען האזרחים, האינטרסים שלנו לא קיימים לא במסדרונות ולא בחדרי השלטון. אנחנו בובות בתיאטרון שבוחרים פעם בליכוד כדי לקדם את האינטרסים של בעלי ההון וקבוצות הלחץ השונות ופעם בעבודה כדי לקדם את אותם דברים בדיוק. אותו דבר לגבי המפלגות בבריטניה ובכל מקום בעולם.
אז בסופו של דבר, למה צריך את האיחוד? למה אזרחי בריטניה צריכים להיות חלק ממנגנון שנועד לשרת את האינטרסים של החברות הרב-לאומיות האירופיות? לא מספיק שהם צריכים לשרת מנגנון דומה בריטי? לפחות הם הורידו מגבם חצי מהעול. אני מניח שאזרחי סקוטלנד חושבים כרגע את אותו דבר לגבי המנגנון הבריטי, בכל זאת צריך לזכור שהממלכה המאוחדת זה איחוד נוסף בתוך האיחוד האירופי. כנראה שהאסטרטגיה הנוכחית היא להתפצל לקבוצות כמה שיותר קטנות על מנת להעלות את ההשפעה של כלל הפריטים בקבוצה, לצורך ההמחשה תחשבו על סיטואציה שבה 10 אנשים צריכים להסכים על דרך משותפת לעומת מיליון אנשים שצריכים לעשות זאת.
תיקון: גם כלכליסט כתב.
רציתי לכתוב משהו גם על התקשורת (הישראלית והעולמית) ואיך הן מתווכות לנו את המציאות בצורה מעוותת, חד צדדית ורדודה, אבל נמנעתי מתוך הבנה שפט קונדל מיטיב ממני לעשות את זה.
אבל עכשיו גיליתי שאלווין טופלר נפטר כבר לפני שבוע וחצי, וחוץ מעיתון “הארץ” אף אתר לא טרח לכתוב על זה כלום. בושה וחרפה. ביזיון קולוסלי.
תהא מנוחתו עדן.
ומה בדבר האפשרות הפשוטה לקבל את תוצאות תוצאות המשאל כהוכחה שרוב הבריטים שטרחו לבוא להצביע פשוט רצו להיפרד מה-EU? ושאולי הבריטים הללו, אזרחי ה-EU בכבודם ובעצמם, מבינים כמה דברים בקשר ל-EU שאנחנו לא? ושהמסורת הדמוקרטית ורודפת החופש שלהם היא בין המושרשות ביותר בעולם?
https://www.youtube.com/watch?v=THWPJE4xaJM