יהודי אוהב דגים?

חלק ראשון במיני-סדרה על אודות הדיג בעם ישראל הקדום

פרק א’ – מלה יוונית במקרא? האמנם?

עם ישראל על שבטיו והתפצלויותיו היה רחוק בתחילת ימיו מעולם הדיג. נכון שעל פי ברכת יעקב לשבטים אנו מוצאים את שבטי אשר, מנשה, דן וזבולון גובלים עם הים, למעט אולי שבט זבולון שקרבתו לים היתה די רופפת, ובספר שופטים תחת כותרת שירה של דבורה אנו קוראים כי “ודן, למה יגור אניות. אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון” (שופטים ה’ 17), עם זאת עם ישראל עסק רובו ככולו, מי במרעה ומי בחקלאות והיה מרוחק מעולם הדיג מרחק הגון.

למרות שהתנ”ך אינו בנוי בחלקיו במתכונת כרונולוגית. נוכל בזהירות רבה לקבוע כמה שלבי התפתחות והתקדמות בנושא דיוננו. כך, למשל, בספר בראשית, ממש בפרקו הראשון מודיע האל כדלקמן: “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים …” (בראשית א’ 26) חבוי רמז טמיר על עסקי דיג מאוחרים ככל שיהיו. ואגב, מעניין, כפי שציינתי כבר במקומות רבים אחרים, כי האל מופיע בכינוי של ריבוי (אלוהים) ואף הוראתו/הוראתם בלשון רבים – “בצלמנו”, “כדמותנו”.

המשפט הקלאסי של “היציאה ממצרים” ו”המסע במדבר” בנוסח של “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם …” (במדבר יא 5) מקשה עלינו להוציא מסקנה כלשהי לגבי הדיג ובפרט על בסיס המילה האחרונה, אם כי הדיג באזור הנילוס היה נפוץ ממש כמו גידולי השדה באזור יהודה.

פרשה מעניינת, אשר מעלה מתוכה את מעלליו של שמשון בעזה, בחורבן מקדשו של האל דגון. דגון היה אל הדגן והחקלאות שפולחנו נודע כבר ממחצית האלף השלישי לפנה”ס והיה האל המרכזי של הפלישתים, שכנראה מוצאו חופף את מוצאם של הפלישתים, כלומר בתרבות האגאית, היוונית. שמו אולי קשור בצורה או אחרת לדיג ולתרבות הדיג, והוא מצוייר, אם כי בדורות הרבה יותר מאוחרים כחצי דג וחצי אדם.

על פי ספר יהושע היה מצוי “בית דגון” בשטח נחלת שבט אשר. מקדשו של האל דגון בעיר אשדוד נזכר בספר שמואל א’ בסיפור שביית ארון הברית בידי הפלישתים. ובקרב אבן העזר, מתיאור מפלתו של דגון לפני ארון ה’ ניתן ללמוד שעל פי השקפת הכותב ניצב במקדש אשדוד פסל דמוי אדם (כך על פי מחקרו של איתמר זינגר, לבעיית זהותו של דגון אלוהי הפלישתים, קתדרה, 54, דצמבר 1989, עמ’ 18).

האם ובאיזו מידה הושפע הפולחן הטרום-יהוויסטי והיהוויסטי מהתרבות הפלישתית בזיקה לדגון אין לדעת ואף אין לדעת האם ניתן להוציא מסקנה כלשהי לגבי הדיג בקרב עם ישראל.

השליטה בים ושיגור ספינות המסחר ביוזמת שלמה המלך בכיוונה של אפריקה, ים סוף, ים אילות ותרשיש, בין בסיוע חירם מלך צור ובין ביוזמתו האישית, מקרב אותנו לעולם הדיג, אם כי ברמת השערה רופפת בלבד.

בתקופה מאוחרת יותר,  נאמר מן המאה השמינית לפנה”ס ואילך, מתגברות, יחסית כמובן, העדויות על דיג בישראל. זאת אנו למדים מאיזכור הביטויים הבאים: דייגים, חרמים, דגה, תופשי משוט, משליכי חכה, פורשי מכמורת, מצודה, דווגים (סירות דיג), צינות (סירות דיג מחודדות חרטום), פרישת רשת, צלצל ועוד.

המעניין הוא, כפי שטענתי בהזדמנויות רבות: בשעה שביטוי כלשהו גולש מההקשר הפיזי לזה האליגורי, מלמד הדבר על שיקועו בתרבות האתנולוגית. כגון: “התמלא בשוכות עורו ובצלצל דגים בראשו” (איוב מ’ 31), או “כי גם לא ידע האדם את עיתו כדגים שנאחזים במצודה רעה …” (קוהלת ט’ 12) ועוד.

האם מדובר על התפתחות טבעית לצד חקלאות ומלאכה? האם מדובר בהשפעה גוברת של תרבויות שכנות? האם זו תופעה של התפתחות המסחר הימי מימי שלמה ואילך? אין לדעת, אך עם עובדות לשוניות קשה להתווכח.

הזכרנו קודם את פולחן דגון ונקשור זאת עם הידוק הקשרים בין ישראל לפלישתים ולתרבותם הימית, בעיקר מימי דויד ואילך ופה ושם איזכורים מסויימים על קשרים עם התרבות היוונית שרב היה היה עניינה בנושא מלאכת הדיג. והנה מסתתרת במקרא תיבה עלומה שלעניות דעתי סוגרת את מעגל ההקשר עם התרבות היוונית. הבה נקרא ונשכיל: “והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ אל כל אשר יבוא שם נחלים יחיה והיה הדגה רבה מאוד, כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי כל אשר יבוא שמה הנחל. והיה יעמדו עליו דווגים מעין גדי ועד עין עגלים משטוח לחרמים יהיו למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאוד” (יחזקאל מז 10-9).

אני מתייחס למילה “למינה” שמקורו לדעתי במילה היוונית “לימן” שמשמעו נמל, וזו המילה שנקלטה בשפה העברית הקדומה בהיפוך אותיות (לימן-נמל). ואם כן לפנינו מין חוליה מעניינת הקושרת בין בני ישראל והתרבות האגאית-הפלישתית בזיקה לים, לדיג.

ומה נגיד על הביטוי “שער הדגים” אשר נבנה בירושלים ונזכר לראשונה בפרוייקט של המלך מנשה – “ואחרי כן בנה (מנשה) חומה חיצונה לעיר דויד, מערבה לגיחון בנחל ולבוא בשער הדגים …” (דברי הימים ב’ לג 14) והוא שנזכר בפרוייקט הבניה/השיקום של חומות ירושלים על ידי נחמיה – “ואת שער הדגים בנו בני הסנאה. המה קרוהו ויעמידו דלתותיו, מנעוליעו ובריחיו” (נחמיה ג 3), כשהוא, נחמיה, מחלק את בניית החומה ושיקומה לקטעים, באחריות כל בית אב ואב.

מה סימל “שער הדגים”? האם בקרבתו היה שוק דגים או שימורי דגים (על כך בהמשך)? ואולי על השער הוטבעו דגים, שמא בדמות צמד הדגים השוחים לכיוונים מנוגדים כמו בפסיפסי גלגל המזלות בבתי כנסת יהודיים מאוחרים (בית אלפא, סוסיא, חמת טבריה ועוד)

בספר חבקוק, המאוחר כמובן, נפרשת תמונה מאוד מעניינת הכרוכה בדיג כדלקמן: “ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו. כולה בחכה הועלה, יגודהו בחרמו ויאספהו במכמרתו. על כן ישמח ויגיל. על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בראה. העל כן יריק חרמו ותמיד להרוג גוים לא יחמול” (חבקוק א’ 17-14). הדימוי מחזק מחד את הזיקה בין עם ישראל לבין העיסוק בדיג ומאידך פןרש בפנינו את תהליכי מלאכתו של הדיג וכלי מלאכתו.

בספרות היהודית של הבית השני, היינו הספרות החיצונית מופיעים אמנם ביטויים הלקוחים מחיי הדיג, אלא שמהם קשה לחלץ אינפורמציה רחבה ומקיפה על חיי הדיג ביהודה. נבין זאת על רקע התרחקות ההתיישבות היהודית מקו החוף, אלא שאזור ים הגליל, או כפי שידוע לנו בשמו ימת כנרת. בדרום בקעת גנוסר פעל מרכז התיישבות יהודי שעסק רובו ככולו בדיג. הכוונה למגדל נוניא, הוא מגדל הדגים (מלשון נון, נוניא – דג/דגים בארמית). מרכז זה נזכר לראשונה בתקופת הבית השני במאבק בין תומכי יוחנן הורקנוס השני ואנטיפטרוס האדומי לבין תומכי יהודה אריסטובולוס השני, שניהם בני חשמונאי בשנת 54 לפנה”ס.

מקום זה נקרא ביוונית בשם טאריכאי ומשמעו “מקום המלחת הדגים” (והרי לכם “שימורי דגים” דאז).

ריבוי יחסי של האיכלוס היהודי בתקופה זו בסמוך לכנרת וכן ההתקרבות היהודית לכיוון קו החוף ובפרט כיבושה של יפו בידי יהונתן החשמונאי ויישובה ביהודים, וכן בשדרוג נמל יפו, גרמו לכך, בסופו של דבר, לחיזוק הקשר בין היהודים למקצוע הדיג. כמו כן כיבוש עזה על ידי אלכסנדר ינאי והחרבתה העצים את חשיבותו ומכלול פעולותיו של הנמל היפואי על ספניו ודייגיו. ואולי נוכל לאשש זאת על יסוד נומיסמטי של מטבעות רבות שהונפקו בתקופתו של אלכסנדר ינאי החשמונאי (76-103 לפנה”ס) ועליהם ציורי עוגנים מוקפים לעיתים בסרט ולעיתים במעגל. בתקופת זו נחשף קבר יאסון בירושלים ועליו ציור של ספינת סוחר, כשעל סיפונה מופיעה דמות בשם יאסון.

בתקופתו של המלך הורדוס (4-37 לפנה”ס), שידעה פריחה כלכלית משמעותית ביהודה, נחשפו מטבעות מלכותיות ועליהן עוגן בין שני ענפי זית, כמו לציין את הפריחה החקלאית לצד זו הימית. תופעה זו התקיימה גם בימי בנו ארכילאיוס, שלצד עוגן בעל זרועות הוטבעו גם ציורי חרטום אניה ואניה עם משוטים. בימי נכדו, אגריפס הראשון הוטבעו סמלי משוט, הגה של ספינה וספינת משוטים.

בימי בנו האחר, הורדוס אנטיפס (4 לפנה”ס – 39 לספ’), נבנתה העיר טבריה למרגלות הכנרת כמרכז כלכלי וחברתי גדול יחסית (20 לספ’) וזו הקטינה ולו במעט את הפעילות הימית של מגדל נוניא (טאריכאי). או אז נרשמה פעילותם של 16 נמלי דיג בכנרת.

עם זאת, חסרה לנו בשלב כרונולוגי זה ספרות שתשפוך אור על חיי החברה היהודית באותה תקופה, זאת למעט מידע די קלוש בספרות החיצונית ובוודאי שכתבי יוסף בן מתתיהו ממעטים מטיבם ומטבעם להאיר אספקטים כלכליים, חברתיים ואנושיים בכלל. זאת תעשה עבורנו ספרות חז”ל, שבה נעסוק בפרק הבא ובינתיים נסתפק בברית החדשה, שממנה עולה עד כמה, ובעיקר סמוך לכנרת, הדיג היה פופולארי בקרב האוכלוסיה. בבשורה על פי מתי (ד’ 22-18) נמסר על ישוע שהיה מהלך סביבות ים הגליל (הלוא היא ימת כנרת) והבחין בשני אחים – שמעון הנקרא פטרוס (מי שיהיה מבחירי תלמידיו) ואחיו אנדרי “משליכים מצודה בים” (היינו דגים בכנרת), “כי דייגים הם” ושכנעם ללכת עימו בנוסח של “לכו אחרי ואשימכם לדייגי אנשים. ויעזבו מהרה את המכמורות וילכו אחריו”. כך נהג ישוע עם שני דייגים אחרים, אף הם אחים, לרמוז שמלאכתם משפחתית, כשהם מתקנים ומתקינים את רשתות הדיג שלהם, יחד עם אביהם “וילכו אחריו” (הבשורה על פי מתי ד’ 22-18). לכאורה בז ישוע למלאכתם, אך למעשה רואה בהם יסוד בריא כתלמידיו, כמעין השלמה לקטע שלעיל מספר חבקוק, ולא בכדי שהדגים הפכו ליסוד נערץ ומקודש במיתולוגיה הנוצרית.

ורק בכדי להעצים זאת נאמר כי ישוע דימה את מלכות השמים ל”מכמורת אשר הושלכה לים ומינים שונים ייאספו לתוכה. וכאשר נמלאה (המכמורת) העלו אותה (הדייגים) אל שפת הים וישבו וילקטו את המינים הטובים לתוך הכלים ואת הרעים השליכו” (הבשורה על פי מתי יג 48-47).

בבשורה על פי לוקאס (ה’ 6-4) נמסר כדלקמן: “ויהי ככלותו (של ישוע) לדבר אל שמעון: העבר אל עומק הים והורידו את מכמרותיכם לצוד (לדוג). ויען שמעון ויאמר אליו: מורה כל הלילה יגענו ולא אחזנו (דגנו) מאומה. אך על פיך אוריד את המכמורת. ויעשו כן וילכדו דגים הרבה מאד ותיקרע מכמורתם”.

מעבר ליסוד נס הדגים כמיתוס ידוע בנצרות, ההשאלה האליגורית של ישוע בקטע הקודם והאמירה בנוכחי מלמדת מה רבה היתה התייחסותו החיובית, המועדפת של ישוע כלפי הדייגים יותר מכל הפרנסות האחרות, ולא רק בגלל פעילותו הרבה בגליל.

איזכורו מגדל נוניא-טאריכאי ננעץ בסרגל הכרונולוגי של המרד הגדול. לאחר שמרכז זה נלכד בידי הרומאים נמלט רוב הציבור היהודי לכיוון הים, ים הגליל הוא ימת כנרת ובמקום התנהל קרב ימי גדול בין דייגיה-ספניה של טאריכאי לבין הצבא הרומי. על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים ברומאים ב’ 635) נמצאו בכנרת 230 סירות וספינות דייגים, ובכל אחת לא פחות מארבעה איש, ללמד על עוצמת פרנסת הדיג של דייגי מגדל נוניא ושאר מרכזי דיג בכנרת.

לסיום נציין את העובדה כי לאורך החוף נמצאו ערי נמל עוד מתקופות מאוד קדומות, כגון דור-דאר עוד ממחצית האלף הרביעי לפנה”ס, או יבנה-ים, שפעלה החל מתקופת הברונזה ושבה נחשפה כתובת מהתקופה החשמונאית, כשהצידונים באותו אתר הפצירו במלך הסלאוקי אנטיוכוס החמישי (בנו של אנטיוכוס הרביעי “אפיפנס”) שיתן להם הקלות בגין שירותי הים שהעניקו לסבו, אנטיוכוס השלישי. בארמית נקראה עיר הנמל “מחוזא דימנין” (היינו הנמל של יבנה), ללמדנו, אולי על הקשר היהודי לנמל זה.

המרכז העירוני הימי של אשדוד נקרא אשדוד-ים, וכן נודעה אשקלון בנמלה וכן אפולוניה (רשף-ארסוף), מגדל סטרטון (שהפך לקיסריה על נמלה המפורסם בימי הורדוס).

יפו, אגב, נחשבת לאחד מערי הנמל העתיקות בעולם, והיא נקראה/כונתה נמל “ים יפו” בתקופת עזרא הסופר (אמצע המאה החמישית לפנה”ס). יהודה המקבי הרס אותה על נמלה, כחלק אינטגרלי מהמאבק ביוונים ובהתיוונות (ללמדנו, אגב, על התיישבות יהודית קדומה במקום). יהונתן אחיו, הפחות קנאי ממנו והמקורב לשלטון ההלניסטי, שיקם את העיר והנמל ואף דאג לשגר אליה מתיישבים יהודים.

ומסתבר שהשיר של שלמה ארצי “ידישע פיראטן” כה הלם חלק מספני יפו היהודים. הללו נהגו לפשוט על יישובים ולשדוד אניות ובקרבות מול הרומאים בימי המרד הגדול נמלטו רובם ובקשו למצוא יישועתם בים. לרוע מזלם פרצה סופת ים נוראה שהטביעה את ספינותיהם ו-4200 מהם טבעו וגופותיהם נפלטו אל החוף.

עד כה טרם התוודענו כראוי אל הדייגים היהודים. משימה זו תעמוד במרכז דיוננו בפרק הבא.