פה בונים מכפיל כוח

במלים אלה ניסה משה ארנס, שר הביטחון ב-,1983 לשכנע את צה”ל להשקיע בפיתוחו של לוויין הצילום “אופק”. הצבא התנגד לפיתוחו מפני שלא רצה לשאת בהוצאות, מאבקים בתוך התעשיות הביטחוניות עיכבו את העבודה, שני ניסיונות שיגור כושלים כמעט הביאו לסגירת הפרויקט

26.9.2001

מאת: אמנון ברזילי *

“נקים סוכנות חלל ישראלית ונעמיד בראשה את פרופ' יובל נאמן”, כך סוכם בפגישה סגורה שהתקיימה בסוף .1982 בין השותפים העיקריים להחלטה ואלה שהוכנסו בסודה היו ראש הממשלה אז, מנחם בגין, שר הביטחון, אריאל שרון, ומנכ”ל משרד הביטחון, תת אלוף (מיל') אהרון בית הלחמי.
סוכנות החלל הישראלית (סל”ה) הוקמה בעיקר כדי להעניק חסות לתוכנית לפיתוח לוויין הצילום “אופק” ומשגר הלוויינים “שביט”. גם נאמן, חבר כנסת וראש תנועת התחיה באותה עת, היה שותף למהלך. כפיסיקאי בעל שם עולמי הבין נאמן את חשיבות התוכנית. הוא הסכים לקבל על עצמו את תפקיד יו”ר מועצת המנהלים של סל”ה. המוח מאחורי התוכנית היה פרופ' חיים אשד ממכון אשר לחקר החלל בטכניון, חבר הוועדה המנחה של סל”ה. בפרסומים בחו”ל מופיע שמו של אשד, הנחשב אבי תוכנית החלל הישראלית, כמנהל הפרויקטים של סל”ה.

התוכנית הכניסה את ישראל למועדון המדינות בעלות יכולת השיגור הלוויינית לפני 13 שנים, ב-19 בספטמבר .1988 באותו יום שוגר לחלל הלוויין “אופק “1 ממשגר הלוויינים “שביט” ונכנס למסלולו סביב כדור הארץ. המבצע נחשב מיזם של סוכנות החלל הישראלית ולאורך גופו של משגר הלוויינים נכתבה המלה סל”ה.

הפרויקט זכה גם לברכת מערכת הביטחון. כיום אחראית למיזם החלל מינהלת “אופק” במשרד הביטחון, העוסקת בתכנון שיגורם של לווייני הצילום העתידיים. בעוד חודשים ספורים, אם לא יהיו תקלות משמעותיות, ישוגר לחלל הלוויין “אופק “5 ויחליף את “אופק “3 שדעך. “אופק “5 אמור להגדיל את עומק ההתרעה האסטרטגית של ישראל ולהקטין את תלותה בשירותי הצילום של לוויינים אזרחיים המופעלים על ידי חברות מסחריות, אחת ישראלית והשנייה זרה.

מי צריך לוויינים

מצוקת עומק ההתרעה האסטרטגית היתה הסיבה לפגישה שביקש ראש אמ”ן, אלוף יהושע שגיא, עם שר הביטחון עזר ויצמן והרמטכ”ל רב אלוף רפאל איתן, באמצע .1979 בפגישה אמר שגיא כי הסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם ב-29 במארס ,1979 מציב בעיה מודיעינית לאמ”ן. “אני מניח שגם בימי שלום נזדקק להתרעה. אבל בימי שלום לא טסים מטוסי קרב המצוידים במצלמות מעל מדינות שאתן יש לנו הסכם”, הוסיף שגיא.

בפגישה אמר שגיא כי הפתרון היחיד לבעיה יבוא מפיתוח לווייני צילום. הלוויינים יאפשרו לעקוף את המכשול המדיני ויסייעו לצלם מעל כל המדינות, בלי לגרום להסתבכויות. ויצמן ואיתן לא התלהבו. “יש לך בדיקת היתכנות?”, שאל ויצמן. שגיא השיב בשלילה. לרגע נדמה היה כי היוזמה מתה, כמו בעבר.

מאז מלחמת ההתשה ירדה תדירות טיסות הצילום מעל מצרים וסוריה. סוללות הטילים אס-אי-2 ואס-אי-,3 שברית המועצות סיפקה לשתי המדינות, הרתיעו את חיל האוויר מטיסות צילום בעומק השטח המצרי והסורי. הדאגה לשלום הטייסים והמטוסים נתנה את הדחיפה העיקרית לפיתוח מטוסים ללא טייס (מל”טים).

הקושי באיסוף מודיעין גבר לאחר מלחמת יום הכיפורים. בעקבות שיחות ההפרדה עם מצרים וסוריה ניתנו הוראות חדשות בעניין צילומי האוויר. יצחק רבין, בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, קבע כי כל טיסת צילום מעל סוריה ומצרים חייבת לקבל את אישורו. השיקול מאחורי ההוראה היה מדיני בעיקרו. הממשלה לא רצתה שהמשך טיסות הצילום יהיה עילה להפסקת השיחות. ההוראה של רבין נהפכה לנוהג, שהתקבע גם לאחר עליית הליכוד לשלטון.

ראש אמ”ן שקדם לשגיא, אלוף (מיל') שלמה גזית, שיתף את פרופ' נאמן במצוקותיו. נאמן, בעבר סגן ראש אמ”ן, שימש באמצע שנות השבעים יועץ מיוחד לשר הביטחון שמעון פרס. “ההוראה של רבין גרמה לכך שמטוסי חיל האוויר נאלצו להסתפק בצילומים אלכסוניים, שהם פחות טובים”, אומר נאמן.בינואר 1976 הכין נאמן הפתעה לא נעימה לרבין. ראש
הממשלה ביקר בארצות הברית והתארח בקונגרס. בספרו “פנקס שירות” תיאר רבין את קבלת הפנים שציפתה לו שם: “נלחצתי אל הקיר בשאלות מביכות בעניין רשימות הרכש שהגשנו לארה”ב. על השאלה 'למה דרושה לישראל מערכת של… לוויינים שמחירה כמיליארד דולר?' לא היתה לי כל תשובה מלבד האחת, הרצינית והגלויה: 'לא דרושה לנו מערכת כזאת', ואכן כך השבתי בגילוי לב”. רבין הוסיף: “הרשימה כללה עוד פרטים 'מן ההפטרה'… מפרי דמיונו של פרופ' יובל נאמן”.

אבל האשמותיו של רבין הופנו לכתובת הלא נכונה. “אני הייתי זה שהגיש ליובל את הבקשה לרכוש לוויינים מארה”ב, מפני שחיל האוויר נמנע מלצלם שטחי אויב חוץ מאשר בלבנון”, אומר גזית. “אבל עשינו עבודה שטחית בלבד. מעבר להגשת הבקשה לא עשינו דבר”.

ארבע שנים אחר כך עבד שגיא באופן מעמיק יותר. באותה עת עמד לרשות אמ”ן תקציב ענק של כחצי מיליארד דולר. בעקבות פגישת האלוף שגיא עם ויצמן והרמטכ”ל אישר אמ”ן מתקציבו כחמישה מיליון דולר לבדיקת היתכנות לבניית משגרי לוויינים, לוויינים ומצלמות טלסקופיות בתעשייה האווירית (תע”א), ברשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא”ל) ובאל-אופ. מפעלי התעשייה התבקשו לסיים את העבודה בתוך עשרה חודשים. במקביל מינה שגיא פרויקטור ראשי באמ”ן לנושא לוויינות.

באישורו של שגיא נקבעה לפרויקטור פגישה עם ויצמן. לימים אמר הפרויקטור כי ויצמן היה המכשול הראשון בדרכה של תוכנית החלל, אבל גם הוא נתן לה סיכוי. ויצמן ביקש שתוכנית תוצג, לצורך חוות דעת שנייה, גם לפני אל”מ (מיל') עמנואל פרת, האיש שהקים את הכור הגרעיני בדימונה. פרת נתן את ברכתו.

הפרויקטור נפגש גם עם דב רביב, מנהל מפעל מל”מ להנדסת מערכות של התעשייה האווירית (תע”א). על פי פרסומים זרים, מל”מ עסק בפיתוח ובייצור של טיל קרקע-קרקע (טק”ק). סיפורו של הטיל החל כבר בשנות השישים. בדיווח שפורסם ב”ניו יורק טיימס” בינואר 1966 נכתב כי ישראל חתמה עם צרפת על הסכם סודי לרכישת טילי קרקע-קרקע לטווח בינוני. ב-,1989 שנה לאחר שיגור “אופק ,” טען המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים בלונדון כי משגר הלוויינים “שביט” הוא הבסיס לטיל הקרקע-קרקע (טק”ק) הישראלי “יריחו”. שבע שנים אחר כך חשפה החברה הצרפתית “דאסו” את סיפורו של הטיל, שאותו פיתחה בשביל ישראל. לפי פרסומים זרים, החברה העבירה את המשך הפיתוח והייצור למל”מ, בעקבות הטלת האמברגו הצרפתי על מכירת נשק לישראל.

בפגישה נשאל רביב אם מפעלו מסוגל לפתח ולייצר משגר לוויינים. הוא נשאל גם אם המפעל יכול לייצר לוויין שיישא מצלמה המסוגלת לשדר תמונות בכושר הפרדה (רזולוציה) של שלושה מטרים (כלומר, הצילום יאפשר לזהות כל עצם שממדיו שלושה מטרים או יותר). רביב טען שהמפעל יכול לשגר לחלל לוויין במשקל של 250 ק”ג, שיקיף את כדור הארץ במסלול נמוך. כך החל שיתוף הפעולה, שנמשך יותר מעשר שנים.

רביב השאפתן רצה שמל”מ יהיה מפעל הטילים והלוויינים של ישראל, אבל הנהלת התע”א חשבה אחרת. סקר ההיתכנות שהזמין אמ”ן לבניית לוויינים הגיע לידיה בעיתוי מבורך. בעקבות נפילת השאה באיראן ועליית האייתוללה חומייני לשלטון, בפברואר ,1979 בא הקץ על שיתוף הפעולה בין ישראל לאיראן בפיתוח מערכות נשק מתקדמות.

אחד הנפגעים מהפסקת שיתוף הפעולה עם איראן היה מפעל מב”ת של התע”א ביהוד. בתחילת 1980 הוטל על ראש תחום טילי ים עתידיים במפעל, ד”ר משה ברלב, שצוותו נותר ללא עבודה, להכין סקר היתכנות לבניית לוויינים. לסגנו מונה ד”ר פטריק רוזנבאום, ראש תחום בקרת טילים ופצצות מונחות. “אף אחד מאתנו לא ידע מה זה חלל”, מספר ברלב. “כל אחד מהקבוצה נדרש ללמוד בעצמו, באמצעות ספרים וכתבי עת, על נושאים כמו חומרים בחלל, המכניקה של מסלולים בחלל, מעבר חום בחלל ועוד”.

רביב לא ויתר. הוא פנה לד”ר גבי בירין, פיסיקאי שעבד במל”מ, והטיל גם עליו להקים צוות מהנדסים שיתכנן לוויין צילום. במקביל עבד גם צוות מדענים ברפא”ל על סקר ההיתכנות. איש לא תיאר לעצמו כי המריבה שתפרוץ בין כל המעורבים בפרויקט תרחיק את מועד השיגור בשלוש שנים.

חשדות אמריקאיים

יהושע שגיא, שבתקופתו הותנע מיזם לווייני הביון, היה ראש אמ”ן היחיד שצמח בתוך חיל המודיעין. מכאן גם היחס המיוחד שלו לתצלומי אוויר. “המידע הכי טוב הוא מה שאתה רואה בעין”, גורס שגיא. בניגוד להאזנה לקווי טלפון, הניתנת לשיבוש, או לאותות אלקטרוניים החשופים להטעיה, אין אמצעים היכולים לשבש את מה שקולטת עדשת המצלמה. מפענח צילומים מנוסה יכול להבחין בין מערך נשק אמיתי למערך דמה. המגבלה הבולטת של תמונה היא חוסר היכולת שלה להעיד על כוונות האויב.

הדרישה המבצעית מתע”א ומרפא”ל במיזם לווייני הצילום היתה פועל יוצא של צורכי אמ”ן. אגף המודיעין דרש כי התמונות שיספק הלוויין יאפשרו להבחין בין עצמים שגודלם 1.5 מטר. ברמת הפרדה כזאת אפשר להבחין בין משאית לטנק. ההערכה באמ”ן היתה כי עקב האילוצים הכספיים, שיכתיבו את ממדי המשגר, אפשר יהיה לבנות לוויין קטן שמשקלו 80 ק”ג בלבד. באמ”ן האמינו כי אפשר יהיה לשגר את לוויין הצילום הראשון ב-..1986

בראיון שפורסם ב”ואשינגטון פוסט” ב-19 במאי 1984 סיפר שגיא, שקיים קשרים טובים עם ראש הסי-איי-אי ויליאם קייסי, כיצד באחת מפגישותיהם ביקש להסתייע בשירותיהם של לווייני הצילום האמריקאיים. ארה”ב פיתחה לווייני ענק, ,KH-11 שהיו מצוידים במצלמות במשקל טונה ששידרו מהחלל תמונות ברזולוציה של 20 ס”מ. הקשרים הטובים לא סייעו לשגיא. קייסי נרתע. הוא הסביר כי לווייני הצילום האמריקאיים הם מקור איסוף לאומי, שארה”ב אינה חולקת בו עם מדינה כלשהי.

ב-7 ביוני 1981 הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני העיראקי “אוסיראק”. הפעולה בוצעה בלי סיוע מארה”ב וחיל האוויר נאלץ לחפש מקור אחר לתצלומי אוויר של הכור העיראקי. עם זאת, בחומת ההתנגדות האמריקאית נפער סדק. אחרי ההפצצה הסכימו האמריקאים להציג תמונות של הכור ממאגר צילומי החלל שלהם. ישראלים שצפו בתמונות שצילמו הלוויינים האמריקאיים התפעלו מאיכותן. אבל הלקחים מהפצצת הכור העיראקי חיזקו באמ”ן את העמדה שגרסה כי אין להישען על האמריקאים ויש להמשיך בפיתוח הלוויין והמשגר.

התעשייה האווירית מצאה לקוח זר

במאי 1980 התפטר ויצמן מתפקיד שר הביטחון. בגין נטל על עצמו את תפקיד ממלא מקום שר הביטחון, שבו החזיק עד לבחירות יולי .1981 בסוף 1980 הסתיימה עבודת סקר ההיתכנות של המשגר והלוויין ושגיא פנה לבגין כדי לקבל אישור נוסף שיאפשר את קידום המיזם.

באותו שלב עלו לראשונה שאלות על היקף ההשקעה הכספית בפרויקט. ההערכה הראשונה היתה כי עלות המיזם תהיה כ-250 מיליון דולר. “אבל למי שיודע מה זה הערכה ראשונה, ברור שצריך להכפיל את ההוצאה פי ארבעה. כלומר, מדובר בפרויקט של מיליארד דולר”, אומר אדם שהיה מעורב בתהליך קבלת ההחלטות.

ראש הממשלה ושר הביטחון בגין קיים דיון מקיף בעניין תקצוב מיזם החלל. התעשייה האווירית מצאה “לקוח זר” שהיה מוכן להשתתף במימון הפרויקט. כך הגישה תע”א הצעה זולה בהרבה מזו שהגישה רפא”ל. ההסכם עם הלקוח הזר איפשר תקציב נדיב יותר לבניית משגר גדול יותר. ההסדר איפשר לממן את הפרויקט מחוץ לתקציב הביטחון.

ההסכם החשאי החזיק מעמד כל שנות הפיתוח של המיזם. ב-14 ביולי 1994 חולל ג'ו מוריסה, שר ההגנה של ממשלת דרום אפריקה, סערה כאשר פירסם פרטים על שיתוף הפעולה שהיה בין ישראל לבין דרום אפריקה בפיתוח טכנולוגיית טילים. הקשרים הביטחוניים בין שתי המדינות החלו בתחילת שנות ה-70 וההתעצמו בשנות ה-,80 כאשר דרום אפריקה החליפה את איראן כלקוח העיקרי של מערכות הנשק הישראליות. היקף החוזים החתומים עם משרד ההגנה של דרום אפריקה היה כ-2.3 מיליארד דולר לקראת סוף שנות ה-.80

רפא”ל מנצחת את תע”א

כניסתו של אריאל שרון למשרד הביטחון, לאחר בחירות ,1981 חייבה אישור מחודש של מיזם הלוויין. שרון, כמו קודמיו, תמך בפרויקט, אבל חולל רפורמה במבנה ארגון המחקר והפיתוח (מו”פ) של מערכת הביטחון. שרון החליט לצרף לארגון המו”פ מינהלות פרויקטים שפעלו באופן עצמאי. אהרון בית הלחמי, ראש מו”פ, מונה למנכ”ל משרד הביטחון. מנכ”ל רפא”ל, ד”ר בן ציון נווה, מונה לראש מינהלת פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות (מפא”ת). חילופי הגברי במשרד הביטחון השפיעו על התחרות בין רפא”ל לתע”א סביב הובלת המיזם.

הנהלת התע”א החליטה כי מפעל מב”ת, בראשות צוותו של ברלב, יוביל את פיתוח הלוויין. בתחילת 1982 הוגשה המלצה בשם “תוכנית אופק”, לפיתוח לוויין תצפית. התוכנית כללה לוחות זמנים, קדם תכנון לתחנת קרקע, תקציבים ודרישות כוח אדם. הצוות גם הכין דגם של הלוויין. ההמלצה היתה לפתח את הלוויין והמשגר באופן עצמאי, ללא הסתמכות על ידע זר.

אבל לאנשי תע”א נכונה אכזבה מרה. בית הלחמי ונווה החליטו כי רפא”ל יהיה הקבלן הראשי בפיתוח הלוויין. משגר הלוויינים, הוחלט, יפותח על ידי מפעל מל”מ. שני המנועים הגדולים של “שביט” ייבנו במפעל גבעון של התעשייה הצבאית, המנוע השלישי יפותח ברפא”ל. משרד הביטחון הציג לרפא”ל תנאי אחד – מב”ת תהיה קבלן משני בפרויקט. התנאי הזה היה, כפי שהתברר, בעוכרי רפא”ל.

פרויקט הלוויין ספג זעזוע נוסף עם התפטרותו של שרון מתפקיד שר הביטחון, בפברואר ,1983 בעקבות מסקנות ועדת קאהן על אחריותו לטבח סברה ושתילה. משה ארנס התמנה לשר הביטחון. ארנס לא היה זקוק להסברים רבים על חשיבותם של לווייני צילום. כמי ששימש בעבר מהנדס ראשי של תע”א, ראה ארנס בלווייני הצילום ובפיתוח המשגרים פרויקט לאומי.

אבל חילופים בצמרת אמ”ן עיכבו את הפרויקט. באוגוסט 1983 פרש יהושע שגיא מתפקיד ראש אמ”ן. ראש אמ”ן החדש, האלוף אהוד ברק, ביטל את חשיבות המיזם. הוא טען כי אמ”ן וצה”ל אינם זקוקים ללווייני צילום וכי אפשר להסתפק בתצלומים של חיל האוויר, גם אם אלה יתבצעו משטח ישראל, בגובה רב ובאלכסון.

ארנס: “ברגע שאהוד אמר 'לא צריך', לא היה תקציב צה”לי להמשך העבודה. זו תסמונת בצה”ל. המפקדים חוששים מתקציבי הפיתוח. הם חשבו שהניזוק מהמיזם יהיה הצבא. הם לא הבינו שפה בונים מכפיל כוח, שנותן לצה”ל עדיפות ויתרון איכותי שאפשר להשיג רק על ידי פיתוח בארץ”. התנגדותו של ברק ללוויין עוררה חשש כי המיזם יגווע.
תע”א מנצחת את רפא”ל

זמן קצר לאחר כניסתו למשרד הביטחון מינה ארנס את יצחק אריאב למנכ”ל תע”א. במקביל התבצעו מינויים נוספים. אלוף (מיל') מנחם מרום התמנה למנכ”ל משרד הביטחון. מפקד חיל האוויר, אלוף דוד עברי, פרש והתמנה ליו”ר מועצת המנהלים של תע”א. למפקד החיל התמנה אלוף עמוס לפידות. ראשי תע”א החלו ללחוץ על הנהלת משרד הביטחון לקיים דיון חוזר בהחלטה למסור את פיתוח לוויין הצילום לרפא”ל. בין השאר נפגש דב רביב לשיחה בארבע עיניים עם ארנס.

כדי לשכנע את ראשי משרד הביטחון לדון מחדש בהחלטה, טענה הנהלת תע”א כי רפא”ל אינה מתכוונת למלא את התנאי שקבע כי עליה לשתף את מפעל מב”ת בפרויקט כקבלן משנה. לתע”א גם דלף מידע על הצעת המחיר שהגישה רפא”ל למשרד הביטחון. באותה הצעה דרשה רפא”ל יותר מ-300 מיליון דולר לביצוע המיזם. משה ברלב גיבש, בשם התע”א, הצעת מחיר שלפיה תהיה עלות הפרויקט כ-110 מיליון דולר, כשליש מהצעת רפא”ל. משרד הביטחון החליט לבסוף להעביר את הפרויקט לתע”א.

מנכ”ל רפא”ל באותה עת, ד”ר זאב בונן, אומר: “השתדלנו לתת הערכות נכונות, שגם אז היו אופטימיות מדי. אחרים נתנו הערכות חסר. חברים באו אלי בטענות ושאלו למה לא נהגתי באופן דומה. אני לא חשבתי שזה ריאלי. בכל מקרה, התברר שזה היה משחק מכור בין משרד הביטחון לבין התע”א. בוא נשים את הדברים על השולחן. ארנס, בעזרת המנכ”ל, ניהל את העניינים. פרשת הלוויין עלתה לרפא”ל ביוקר. הפסדנו פרויקט גדול וחשוב מאוד”.

ההחלטה להעביר את הפרויקט לתע”א נבעה גם מסירובו של ברק לממן את הפרויקט מתקציב אמ”ן. “רפא”ל חששה שלא תוכל לעמוד במחיר”, אומר ארנס. “החלטתי שהתע”א תהיה קבלן ראשי, כי חשבתי שטוב שגם הלוויין וגם המשגר יפותחו באותה מסגרת. יותר מאוחר התברר כי התקציב שנדרש להשלמת הפרויקט היה גדול בהרבה”.

כיסוי לפעילות ביטחונית

“היה נוח לעשות הכל דרכנו. מערכת הביטחון נעזרה בסוכנות החלל לצורך כיסוי לפעילותה, כי אף אחד לא מוכן לסייע אם מדובר בלוויינים צבאיים. זה היה נהפך לבעיה פוליטית”, אומר פרופ' נאמן, יו”ר מועצת המנהלים הראשון של סל”ה.
כגוף מחקרי היתה סל”ה רשאית לרכוש תמונות מלוויינים מסחריים, דוגמת “ספוט” הצרפתי. רמת ההפרדה של “ספוט” היתה נמוכה. המצלמה הבחינה רק בעצמים בגודל של 10 מטרים ויותר. בהזמנה שהגישה לפיתוח מיזם החלל קבעה סל”ה כי מדובר בניסוי מדעי, שבו ייבנו שני דורות של לווייני ניסוי. בדור השלישי, נכתב, ייבנה לוויין תקשורת מסחרי. התוכנית פורסמה בחוברת רשמית ב-..1987

האיש המרכזי בסל”ה היה פרופ' חיים אשד, ולצדו הוזמנו להשתתף חוקרים מהאקדמיה בוועדות שונות. למזכיר סל”ה התמנה ד”ר ברלב, ראש המינהלת במב”ת, המפעל שעליו הוטלה בניית הלוויין. סוכם כי בגלל חשאיותה של תוכנית “אופק” יופיע בתקשורת רק פרופ' נאמן, במקרה הצורך, כדי לספק מידע על תוכנית החלל של ישראל. בפרסומים הרשמיים של סל”ה נאמר כי אשד הוא חבר הוועדה המנחה של הסוכנות.

הפעילות במסגרת סל”ה היתה נוחה ביותר. היא איפשרה למנהלים האחראים ישירות על פיתוח המשגר והלוויין, רביב וברלב, ולכפופים אליהם, להשתתף בכנסים בינלאומיים בתחום החלל בלי שיפנו אליהם בשאלות מביכות. סל”ה העניקה את הכיסוי הממלכתי לתוכנית “אופק”. הפעילות במסגרת סל”ה הוכיחה גם כי מדינת ישראל, לאו דווקא הצבא, רואה בכיבוש החלל משימה לאומית. מבחינת הצבא תוכנית “אופק” היתה בן חורג. הוא לא היה מעוניין בה.

על חשבון מטוסי קרב

בספטמבר 1984 הוקמה ממשלת אחדות. חודשים אחדים קודם לכן הביא ארנס את מיזם החלל לאישור הממשלה. עם כניסתו של יצחק רבין למשרד הביטחון, באותה ממשלת אחדות, היתה תוכנית “אופק” עובדה מוגמרת.

רבין למד כי התע”א מובילה שני מיזמים שנויים במחלוקת. האחד גלוי וידוע – מטוס ה”לביא”. השני – מיזם החלל, המתקדם תחת מעטה כבד של חשאיות. הוויכוח על הצורך בלוויין צילום ובמשגרי לוויינים, כמו גם על הצורך במטוס קרב כחול-לבן, פרץ עם כניסתו של אלוף אביהו בן נון ללשכת מפקד חיל האוויר ב-.1987

חיל האוויר חשש בעיקר מהטלת העול התקציבי של מיזם החלל על כתפיו. באמצע שנות ה-80 ניהל רבין תוכנית מקיפה לקיצוצים בתקציב הביטחון. בן נון לא רצה שקבלת האחריות על מיזם החלל תבוא על חשבון רכישת מטוסי קרב. בדיונים פנימיים במטכ”ל הושמעו טענות קשות נגד השקעות בפיתוח מוצר יקר, שהצבא אינו זקוק לו.
“אמרתי בדיונים שהתמונות ש'אופק' היה אמור לספק לא יאפשרו להפיק את המודיעין הנדרש לחיל האוויר למטרות עומק”, מספר בן נון. “יכולנו לרכוש תמונות מ'ספוט'. מבחינתי, אין הבדל בין צילום ברזולוציה שהובטחה על ידי 'אופק' לבין תמונות ברזולוציה של חמישה מטרים שקיבלתי מ'ספוט'”.

בחיל האוויר ראו במיזם גחמה פרטית של אנשי טכנולוגיה במערכת הביטחון ובתעשיות הביטחוניות, שחברו יחד בניסיון להוכיח כי הם מסוגלים לשגר לוויינים לחלל. בדיונים פנימיים במערכת הביטחון נאמר כי חיל האוויר זקוק למודיעין טקטי בזמן אמיתי, אבל לתוכנית “אופק” לא היו יומרות כאלה. בחיל האוויר טענו גם כי יכולת הסתכלות רציפה מהחלל אפשר להשיג על ידי רשת של 24-18 לווייני צילום, המרחפים בו זמנית בחלל. היה ברור שרשת כזאת היא משימה שלמעלה מכוחה הכספי של ישראל.

על פי התכנון, לוויין הצילום הישראלי היה אמור להקיף את כדור הארץ במסלול נמוך. בחיל האוויר העריכו שעקב כך הלוויין ישקע ויישרף בתוך פרק זמן לא גדול. גם בכך ראו בחיל הוכחה להיקף ההשקעות הכבדות הנדרשות כדי להבטיח מודיעין בזמן אמיתי. מנקודת המבט של חיל האוויר, לוויין שאינו מספק מודיעין מבצעי לתקיפה הוא יקר מדי.

אבל מינויו של האלוף אמנון ליפקין שחק לראש אמ”ן במקומו של אהוד ברק, ב-,1986 יצר בעיה לחיל האוויר. בניגוד לקודמו, שחק האמין כי לאמ”ן יש צורך בלווייני צילום. הוא סבר כי “גם אם זה לא מדיד מבחינת תוצרים, יש בלוויין צילום ערך אסטרטגי, גם אם לא מודיעיני, מעצם הימצאותה של ישראל בחלל”. גישתו של שחק היתה דומה לקו שאימץ רבין. גם רבין ראה בתוכנית “אופק” פריצת דרך טכנולוגית מנקודת מבט לאומית, לאו דווקא צבאית.

תמיכתו הנחרצת של שחק בלוויין והתנגדותו של בן נון למיזם הקלו על החלטתו של הרמטכ”ל רב אלוף דן שומרון. ב-,1987 כשנה לפני שיגור “אופק,” 1 הוחלט כי לוויין הצילום יהיה באחריות אמ”ן. לראשונה מאז התנעת התוכנית היה ללוויין הצילום אבא.

השיגור של “אופק 1 ב-19 בספטמבר 1988

לאחר דחייה של יום, שוגר “אופק “1 על משגר הלוויינים התלת-שלבי “שביט” מאתר הניסויים פלמחים. המשגר היה מצויד בדלק מוצק. המנוע הרקטי הראשון (השלב הראשון) הכיל חומר הודף מוצק במשקל של כתשע טונות, המנוע הרקטי השני הכיל כשלוש טונות חומר הודף מוצק. תפקיד השלב השלישי, ששקל כ-350 ק”ג, היה להכניס את הלוויין למסלול מסביב לכדור הארץ. בגלל האילוצים הגיאוגרפיים וממדיה הקטנים של ישראל שוגר הלוויין ממזרח למערב, נגד כיוון הסיבוב של כדור הארץ.
“אופק “1 שקל 156 ק”ג והוגדר “לוויין ניסוי טכנולוגי”. לא היתה עליו מצלמה והוא נכנס למסלול אליפטי נמוך סביב כדור הארץ. הלוויין השלים הקפה סביב כדור הארץ אחת ל-98 דקות וחג בסיבובים מקבילים לקו המשווה,40-30 מעלות צפונה ממנו.

שיגור הלוויין חייב היערכות מוקדמת בתחומים רבים. בניגוד לניסויים של מערכות נשק אחרות, אי אפשר להסתיר שיגור של לוויין ממשגר שאורכו כ-12 מ'. אתר הניסויים פלמחים ממוקם דרומית לשכונות המערביות של ראשון לציון, כך שעדי ראייה יכלו להעביר את הבשורה על השיגור בתוך דקות. על פי אמנת האו”ם, חובה על כל מדינה לדווח על שיגור לוויין. השיגור אילץ את ממשלת ישראל לחשוף לראשונה באופן רשמי את יכולת השיגור שלה לחלל. עד למועד השיגור, דובריה הרשמיים של ישראל לא התייחסו ליכולת זו. החשאיות בתחום הלוויינים היתה קשורה למדיניות העמימות.

דורון סוסליק, סגן הסמנכ”ל וראש האגף לתקשורת בתע”א, מונה על ידי מערכת הביטחון כאחראי לתדרוך התקשורת הישראלית והבינלאומית. סוסליק: “היה פה שילוב של היבטים טכנולוגיים, ביטחוניים ומדיניים, שאת כולם היה צריך להביא בחשבון”. עד השיגור, על פי פרסומים זרים, שיגרה ישראל מפעם לפעם טק”ק, אך היא מעולם לא התייחסה לכך. עם שיגור “אופק” היה ברור כי יכולת השיגור לחלל של ישראל תוצג ותיחשף לעיני כל.

כצפוי, התקשורת העולמית התמקדה במשגר הלוויינים “שביט” ופחות התעניינה בלוויין “אופק .”1 בגיליון מאי 1989 של כתב העת “מהנדסים ואדריכלים” הופיע ציטוט נדיר מפיו של פרופ' אשד: “המאמץ שנעשה כדי ש'אופק '1 יצליח ויהי מה היה עצום. מספיק כישלון אחד כדי לגרום דמורליזציה קשה ולהפיל אותנו לקרשים. לכן פעלנו בתכנון בדומה למצב שבו שמים גם גטקעס, גם שלייקס וגם לוקחים חגורה למכנסיים שלא יפלו”.

לשיגור היה גם היבט פוליטי. הבחירות לכנסת נקבעו ל-1 בנובמבר 1988 ואילו מועד השיגור המקורי היה כחודש וחצי לפני כן, ב-18 בספטמבר (השיגור היה לבסוף ב-19 בספטמבר). רבין זכר את שיגור הטיל “שביט “2 ערב הבחירות של .1981 כדי שהליכוד לא יאשים אותו בתרגיל בחירות, החליט רבין כי לא יבוא לאתר השיגור בפלמחים. את השיגור ראה, עם עברי, על מסך שהותקן בלשכתו. רבין גם אסר על אירוח אח”מים באתר. הוא דחה את בקשתו של פרופ' נאמן, שבו ראה אישיות פוליטית, להיות נוכח בשיגור.

המיזם עלול לקרוס

שבע שנים, חלקן רצופות אכזבות, חלפו בין שיגור “אופק “1 לשיגור לוויין הצילום “אופק .”3 עד לשיגור, ב-5 באפריל ,1995 נדמה היה לפעמים כי המיזם עלול לקרוס. ב-3 באפריל 1990 שוגר לחלל “אופק .”2 משקל הלוויין היה 160 ק”ג, רק ארבעה קילוגרמים יותר ממשקל הלוויין הראשון. מעובדה זו אפשר להסיק כי למעשה לא חל שיפור משמעותי בכושר ההרמה של המשגר. כלומר, הלוויין עדיין לא יכול לשאת מצלמה גדולה. נתון זה לא מנע מה”ניוזוויק” לפרסם יום לפני השיגור כי ישראל מפתחת את הטיל “יריחו ,”3 המגיע לטווח של 6,000 ק”מ.

במחצית הראשונה של שנות התשעים בוצעו שני שיגורים נוספים. שני השיגורים נכשלו והמשגר, על מטענו היקר, נפלו לים. במערכת הביטחון זכה המיזם לכינוי גנאי “לנצ”ל” (לוויין נגד צוללות). בעקבות הכישלונות החל ד”ר ברלב לחפש תחליף ל”שביט”. אפשרות מעניינת נמצאה ברוסיה. מיד לאחר נפילת ברית המועצות הביעה רוסיה נכונות למכור צילומי לוויין לכל המעוניין. רוסיה גם הביעה נכונות לשגר את לווייני הצילום הישראליים ממשגר הלוויינים הרוסי “מולניה”. פעולתו העצמאית של ברלב עוררה עליו את זעמה של מערכת הביטחון, אבל זרעה את הזרעים הראשונים שמהם צמחה הפעילות המשותפת עם רוסיה לשיגור לווייני צילום מסחריים.

התעשיות הביטחוניות הפעילו לחץ כבד על מערכת הביטחון. הטכנולוגיה שנאגרה בתחום הלוויינות והמצלמה הטלסקופית בעלת כושר ההפרדה של 1.5 מטר שפותחה באל-אופ, על פי פרסומים זרים, היתה ייחודית בעולם. מאחר שהכל נגזר מיכולת השיגור של “שביט”, פותח לוויין צילום בעל מידות קטנות בהרבה מלווייני צילום אחרים בעולם.

לקראת שיגור “אופק “3 נערכו שני מחנות במערכת הביטחון לקרב. בצד אחד התייצבו רבים במערכת הביטחון, שדרשו לדחות את השיגור. בצד השני התייצבו אנשי התעשיות בראשות פרופ' אשד. יחד עם ד”ר ברלב ומנכ”ל אל-אופ קובי תורן, טען אשד כי אין לבזבז את היכולת שפותחה בארץ ותבע לבצע את השיגור מיד. ראש מפא”ת באותה עת, תא”ל (מיל') עוזי עילם והמנכ”ל עברי הכריעו בעד השיגור. רבין אישר. לאחר השיגור המוצלח של “אופק “3 אמר הרמטכ”ל רב אלוף אמנון שחק כי לוויין הצילום הישראלי הוא נכס אסטרטגי, “אבל עדיין לא מספיק טוב למודיעין טקטי”.

חלומו של אשד מתממש

באמצע שנות ה-90 נערכו באמ”ן דיונים על הצורך בלווייני צילום. המסקנות לא היו מעודדות. המציאות היתה שונה בתכלית מזו ששררה ב-.1979 ישראל נמצאה מרחק שנות דור מארה”ב בהפקת תמונות מהחלל ברמת הפרדה גבוהה. בכך לא היתה הפתעה, אבל למשתתפים בדיונים היה ברור שארה”ב מוכנה למכור או לספק צילומי לוויין למדינות המוגדרות כידידותיה, ובהן סעודיה. לא היה כל ביטחון כי צילומים כאלה לא יעברו לידיים אחרות. גם רוסיה מספקת צילומים מהחלל לכל מדינה.

שאלה נוספת שהציג ראש אמ”ן אז, אלוף (מיל') אורי שגיא, היתה אם אמ”ן זקוק ללוויין צילום או שאפשר להסתפק בהקמת תחנה קרקעית שתקלוט צילומים מלוויינים אמריקאיים. לבסוף החליטו באמ”ן שעדיף להישען על יכולת צילום עצמאית, שכן “מי שמתיר צילומים יכול גם לאסור על אספקתם בעת מצוקה”. באמ”ן לא הסתפקו בלוויין הישראלי והחליטו להגיע להסדר עם האמריקאים על אספקת צילומים.

בד בבד גיבשו באמ”ן את “דוקטרינת המודיעין החזותי”. לצד יחידת האיסוף8200 הוקמה חטיבת ה”ויז'ינט”, שמאגדת בתוכה את כל האמצעים הוויזואליים: תצפיות, מטוסים ללא טייס, תצלומי אוויר ממטוסי קרב וצילומי לוויין. היחידה עוסקת גם בהיבט הארגוני: עיבוד התמונות, הפקת משמעויות והפצת המידע בצה”ל.

ב-21 בינואר 1998 נכשל שיגור “אופק “4 וגישת מערכת הביטחון למיזם לוויין הצילום השתנתה. יותר משנתיים לאחר ש”אופק “3 ריחף בחלל, גדל מספר התומכים בתוך צה”ל בפרויקט. שר הביטחון, יצחק מרדכי, ומנכ”ל משרד הביטחון, אילן בירן, החליטו לקבל אחריות מלאה על המיזם. רק אז הועברה כל הפעילות מסל”ה למשרד הביטחון. בתוך מפא”ת הוקמה מינהלת “אופק”. לראשונה התגבשה במשרד הביטחון תוכנית רב-שנתית (תר”ש) שעסקה בתוכניות “אופק” עד 2010 ובהיקף הכספים הדרושים לשיגורם של לווייני צילום ותקשורת.

גם חיל האוויר שינה את תפישתו. מפקד חיל האוויר, אלוף (מיל') איתן בן אליהו, סבר כי מבנה החיל צריך לשלב בין אוויר לחלל. תפישה זו נכונה במיוחד ככל שמעגל האיום מתרחב וזירות הלחימה הולכות ומתרחקות. בן אליהו דרש להעביר את האחריות על “אופק “3 מאמ”ן לחיל האוויר. “האוריינטציה של חיל האוויר חייבה הישענות על יכולת לוויינית בתחום המודיעין והתקשורת בזמן אמיתי”, אומר בן אליהו.

לפני כשנתיים קבע הרמטכ”ל רב אלוף שאול מופז, בתום סדרת דיונים עם מפקד חיל האוויר ועם ראש אמ”ן לשעבר, אלוף עמוס מלכא, את ההסכם הבא: הניסוח של הדרישות מטעם צה”ל בנוגע ללווייני הצילום יעבור בהדרגה לידי חיל האוויר, תוך תיאום עם אמ”ן.

תחנת הקליטה הקרקעית נמצאת כיום במפעל מב”ת. בן אליהו מאמין כי התחנה הקרקעית הנוספת לקליטת צילומי לוויין תוקם באחד מבסיסי חיל האוויר. אז גם ייסגר המעגל וייווצר השילוב המלא של אוויר וחלל בשליטת חיל האוויר.

ב-5 בדצמבר 2000 שוגר מאתר הטילים סבובודני שבסיביר לוויין הצילום המסחרי הישראלי “ארוס אי-.”1 הלוויין, השייך לחברת “אימאג'סאט”, פותח במפעל מב”ת. המצלמה הטלסקופית המותקנת בו פותחה באל-אופ. הלוויין האזרחי היה נגזרת של “אופק .”3 בכך התממש חלומו של פרופ' אשד, שגם ברלב ורביב היו שותפים לו, לפתח במקביל לווייני צילום ישראליים למטרות צבאיות ואזרחיות.

אימאג'סאט, שבבעלות תע”א, אלביט מערכות ומשקיעים זרים, מתכננת לשגר לחלל שבעה-שמונה לווייני צילום. שני הלוויינים הבאים יהיו כבדים מ”אופק “3 וישקלו כ-350 ק”ג, כך שיישאו מצלמות גדולות יותר ובעלות כושר הפרדה גבוה יותר. פיתוח הלוויינים האזרחיים שופך אור על האיכות העתידית של לווייני הביון הישראליים.

* אתר הידען היה עד סוף 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ-וואלה