המחקר מצא שהאונה הקודקודית הימנית אחראית לדיסקלקוליה. לממצא עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על האבחון והטיפול בדיסקלקוליה בעזרת הוראה מתקנת
לראשונה בהיסטוריה, מדענים הצליחו לגרום לקשיים מתמטיים (דיסקלקוליה) אצל אנשים שבדרך-כלל לא סובלים מכאלה. המחקר מצא שהאונה הקודקודית הימנית אחראית לדיסקלקוליה. לממצא עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על האבחון והטיפול בדיסקלקוליה בעזרת הוראה מתקנת.
בכחול: האונה המצחית, בצהוב: האונה הקודקודית, בירוק: האונה הרקתית (הטמפורלית), בורוד: האונה העורפית, בלבן: המוח הקטן וגזע המוח.
הדיסקלקוליה נפוצה לפחות כמו דיסלקסיה ו-ADHD, קרוב ל-5% מהאוכלוסיה לוקים בה. למרות העובדות הללו, דיסקלקוליה לא קיבלה את תשומת-הלב שלה זכו הפרעות אחרות, ואולי, באופן חלקי, בגלל העובדה שהדיספונקציה המוחית הגורמת לדיסקלקוליה נותרה בגדר תעלומה. לכן, תקוות רבות תלויות במחקר ובסיכוי שיוביל לאבחון וטיפול יעלים יותר בהפרעה.
ד”ר רוי כהן-קדוש, מהמכון לניורולוגיה קוגנטיבית של ה-UCL אומר: “זוהי ההדגמה הסיבתית הראשונה לעובדה שהאונה הקודקודית היא המפתח להבנת התפתחות הדיסקלקוליה. רוב האנשים מעבדים מספרים בקלות – כמעט באופן אוטומטי – אבל לא אנשים עם דיסקלקוליה. רצינו לבדוק מה יקרה כאשר האזורים הרלוונטיים ללימוד של מתמטיקה, באונה הקודקודית הימנית, יסגרו לחלוטין לכמה מאות מילי-שניות. מצאנו שגירוי של האזור הזה במוח במהלך מבחן מתמטי משפיע באופן קיצוני על זמן התגובה של הנושא [נושא המחקר – הוא האדם עליו נעשה הניסוי באותו רגע].
“זה מספק עדויות חזקות שהדיסקלקוליה נגרמת על-ידי דיפורמציה באונה הקודקודית הימנית, ומספק קרקע מוצקה למחקר נוסף על האבּנורמליות הפיסית במוחות הסובלים מדיסקלקוליה. זהו צעד חשוב למטרה האולטימטיבית של אבחון מוקדם בעזרת אנליזה של רקמה עצבית, שיוביל לטיפול מוקדם יותר ואפקטיבי יותר באמצעות הוראה מתקנת.”
על-ידי שימוש ב-TMS (neuronavigated Transcranial Magnetic Stimulation) לגירוי המוח, המדענים הצליחו לגרום, למשך זמן קצר, דיסקלקוליה אצל נושאים שאינם סובלים ממנה, בזמן שאלו השלימו משימות מתמטיות הדורשות להשוות שני מספרים, האחד גדול יותר באופן פיסי מהאחר, ואילו השני גדול יותר באופן נומרי מהראשון. לדוגמא, הנושאים התבקשו להחליט איזה מספר גדול יותר מבחינה נומרית, 2 או 4, כאשר ה-2 הוצג בגופן גדול יותר.
השפעת ה-TMS על הנושא ארכה רק כמה מאות מילי-שניות, ובוצעה בדיוק בזמן בו הנושא היה צריך להעריך את המספרים ולהחליט למי הערך הגבוה יותר, או מי גדול יותר מבחינה פיסית. המבחן תוכנן בכדי למדוד את העיבוד האוטומטי של מספרים אצל הנושא, ובחן גם אנשים שסובלים מהדיספונקציה וגם כאלו שלא.
החוקרים מצאו שהמשתתפים ללא דיסקלקוליה הפגינו התנהגות דיסקלקולית בעיבוד מספרים, רק כאשר ה-TMS גרם להפרעות עצביות בבקיע האינטרה-קודקודי (IPS) הימני. הממצאים גם אומתו באמצעות בחינה של נושאים הסובלים מדיסקלקוליה התפתחותית. הקבוצה הדיסקלקולית הגיעו לשיכפול של התוצאות ההתנהגותיות של הקבוצה שאינה דיסקלקולית בזמן הפרעות ה-TMS לאונה הקודקודית הימנית, אך לא אחרי הפרעות דומות לאונה הקודקודית השמאלית או אחרי גירוי מזויף.
הגישה החדשנית הזו, של השוואה ישירה בין נושאים בריאים, עם דיסקלקוליה-מדומה בעקבות השפעת ה-TMS, לבין נושאים הסובלים מדיסקלקוליה התפתחותית, איפשרה לחוקרים להציע קשר סיבתי ישיר בין דיספורמציות לאורך ה-IPS הימני, ובין דיסקלקוליה התפתחותית.
המוח הוא אחד האברים המסתוריים ביותר בגוף האדם. האם אנחנו על-סף עידן חדש, בו מחלות והפרעות מוחיות יפתרו בעזרת תרופות או הוראה מתקנת, מסוג כזה או אחר? אך אולי חרב דמוקלס מתנדנדת מעל ראשנו. ידע הוא כוח, אך הוא גם אובייקטיבי. כיצד האנושות והגופים הפוליטיים העומדים בראשה יבחרו לנצל אותו, זו השאלה שעומדת בפני כל הקהילה המדעית.
