דעות/ים המלח – ניסיון להציע פתרון

מכתב זה נשלח אל מפעלי ים המלח, רשות המים, המשרד להגנת הסביבה והמועצה האזורית תמר

אגנו הצפוני של ים המלח מתיבש כאשר להתיבשות שני גורמים עיקריים:
1 ‫-‬ הפסקת זרימת נהר הירדן בגלל סכירתו בדגניה, כדי לאפשר שימוש במי הכנרת בארץ (ובירדן).
2 ‫-‬ שאיבה מוגברת לבריכות האידוי באגן הדרומי לצורך הפקת המינרלים.

עד היום תקפתי וביקרתי את רעיון תעלת הימים ממפרץ אילת כאשר התנגדותי (והתנגדותם של כל מי שהסביבה חשובה לו) נבעה בעיקר בגלל הסכנות לפגיעה בסביבה הטבעית לאורך המובל המוצע, כמו גם הידיעה כי המיזם יגרום לשינוי משמעותי בהרכב המים בים המלח: להופעת “מרבד” גבס לבן ולסירוגין פריחת אצות אדומיות שיצבעו את המים באדום. הגיע הזמן (אולי אפילו כבר מאוחר) לנסות ולראות מה ניתן לעשות כדי להציל את הים הגוסס.

אקדים ואציין כי אין לי הכישורים המתאימים לחישובי השקעת אנרגיה או לחישוב עלותם של תהליכים תעשיתיים שמוצעים בהמשך. אין בשורות הבאות כוונה למצוא מקור להספקת אנרגיה או מים שפירים אלא רק לנסות ולהפיח מעט סיכוי לגוף מים שהולך ונעלם.

ברור כי הצעד הראשון והחשוב הוא להזרים מים לים המלח וכדי לעשות זאת עלתה ההצעה
להזרים מים מהים התיכון, פרוט כאן : https://www.hayadan.org.il/1108093/
בתמצית, הכוונה היא להזרים מים לים המלח דרך ערוץ הירדן שהיום הוא כמעט יבש, היזמים מדברים על הפקת חשמל והתפלת מים. לדעתי זו מטרה משנית. ראוי לזכור כי ים המלח הוא שריד ל”ימת הלשון” שהתקימה עד לפני כעשרים אלף שנים וכי בעבר היתה הימה מחוברת לים התיכון כך שגם אם ריכוז המינרלים שונה – הרכב המים דומה ולכן ניתן להניח כי הזרמה כזאת לא תגרום לתופעות “משונות”.
יותר ויותר מסתמכת הספקת מי השתיה בישראל על התפלה, זאת על-פי רשויות מים. לכן נכון יהיה לשחרר את הארץ מהתלות במי הכנרת ולעבור למים מותפלים לשימוש ביתי ולמים מושבים (מי ביוב מטוהרים) לרוב הצרכים האחרים: חקלאות, תעשיה, החיאת נחלים שיבשו וכו’. כך (ורק כך) ניתן יהיה לפתוח את סכר דגניה ולתת לירדן לזרום.
יש צורך בשני הפתרונות: פתיחת הסכר ותעלה מהים התיכון, שכן רק אחד מהפתרונות לא יספק די מים כדי להעלות את המפלס. בהנחה כי ההצעה הנ”ל תבוצע, ניתן פתרון לאחד הגורמים ליבוש.
נשאר הגורם השני – הפקת מינרלים ע”י אידוי המים באגן הדרומי.
היום ידוע לכל כי בבריכות האידוי שוקע מלח, בגלל השקיעה עולה מפלס המים בבריכות בצורה שמסכנת את המלונות מול הבריכה הצפונית (5), מלח בישול (נתרן כלורי) הוא המינרל הראשון שמתגבש ושוקע בתחתית הבריכות. בעבר התייחסתי לשקיעת המלח בבריכות האידוי הדרומיות https://www.hayadan.org.il/salt-plane-220312/. אילו דייקתי הייתי צריך לכתוב כי בבריכות הדרומית יש שקיעה מתמדת של מינרלים, כלומר מינרלים שונים שהם בעלי ערך כלכלי. מינרלים אלה מופקים בהמשך התהליך ע”י יבוש ה”מרק הדייסתי” ששמו המקצועי הוא קרנליט. היבוש והפרדת המינרלים נעשה בתנורים תעשייתיים.

בתחילת התהליך משמשת השמש לייבוש ובסיומו משקיעים אנרגיה שמקורה בדלק מחצבי. כלומר היום נעשה שימוש בדלק מחצבי שלוש פעמים: פעם אחת לשאיבת המים לבריכות האידוי, פעם נוספת לשאיבת (קציר) הקרנליט אל המפעל ופעם נוספת ליבוש הקרנליט ולהפרדה בין המינרלים השונים. כלומר לפחות בשלושה שלבים יש שימוש רב באנרגיה שמופקת מדלק מחצבי ‫(‬לא כמו שמפורסם בפרסומי כי”ל כי “מקור האנרגיה להפקת המינרלים הוא השמש” ). נזכיר כי יש החלטה (מתי יהיה ביצוע?) לקציר המלח בבריכה 5. היום מוזרמים מים מהאגן הצפוני לבריכות האידוי הצפוניות שנסכרו ב-1964 (לחוף הבריכה הגדולה שבהן – בריכה 5 מרוכזים רוב המלונות). מבריכה 5 מוזרמים המים בהדרגה לבריכות הדרומיות שבהן עולה ריכוז המינרלים עד לשלב בו הם הופכים ל”מרק סמיך” (קרנליט) שנשאב למפעל ליבוש סופי.
בזמן שהות המים בבריכות האדוי הדרומיות שוקעים לקרקעית גם מינרלים בעלי ערך תעשייתי. אותם מינרלים שמופקים בהליך הסופי, אותו “מישור מלח” אליו התייחסתי ברשימה קודמת (הקישור למעלה) עשיר במינרלים בעלי ערך רב. ולכן לדעתי חייבים להתחיל לחצוב את שכבות המינרלים ששקעו בבריכות הדרומיות ולהפיק מהן את המוצרים שכיום מופקים ישירות מהמים. בשלב הראשון יחדלו להזרים מים לבריכות האידוי הדרומיות (הקטנות) עד ליבושן ואז ניתן יהיה לחצוב את שכבות המינרלים ששקעו בקרקעית הבריכות בשמונים השנים האחרונות, לצורך ההפקה יהיה צורך במים מליחים. גם היום משתמשים במפעלים במים שנשאבים מעשרות בארות שממוקמות לרגלי מצוק ההעתקים. מים אלה ישמשו להמסה ולהפרדת המינרלים.

וכאן מגיע הרעיון שאולי יהיה מי שיאמר שהוא “הזוי”: הפרדת המינרלים מהמים בהם הומסו לא תהיה ע”י יבוש או אידוי אלא ע”י סינון. בכול מפעלי התפלת המים בארץ מתפילים מים בשיטה שנקראת “אוסמוזה הפוכה”. במילים פשוטות המים מסוננים דרך מסננים שמונעים מעבר מלחים, את אותו התהליך אני מציע לישם לצורך הפקת המינרלים, ע”י המסה, סינון והפקת שכבות המינרלים שבבריכות האידוי (הדרומיות).
יש להניח שתהליך זה ימשך שנים רבות שלאורכן יפותח התהליך וישוכלל. נוסיף כי ייבוש הבריכות הדרומיות ימנע את המשך המלחת שדות החקלאות של המושבים נאות הככר ועין תמר, ימנע את סכנת ההצפה לכביש 90 ולמחנה העובדים הישן וכן את סכנת ההצפה למפעל התעשייתי.
במקביל לחציבת המינרלים מהבריכות הדרומיות יחל יישום של תהליך הסינון כצורת ההפקה ממי האגן הצפוני שיוזרמו מבריכה 5 ישירות למפעל. מים יישאבו מהאגן הצפוני דרך בריכה 5 ישירות ל”מפעל הסינון”. אחרי סינון המינרלים יוחזרו המים (המסוננים) לאגן הצפוני.

אם כך תתבצע הפקת המינרלים יהיה הפסד המים בגלל פעילות ההפקה מזערי שכן בסיום התהליך יוזרמו רוב המים חזרה לאגן הצפוני. ראוי לציין כי יהיה צורך בשיתוף פעולה ישראלי-ירדני כדי ששני המפעלים יעברו לשיטת הסינון במקום אידוי ויבוש, מאחר שהירדנים העתיקו את שיטות העבודה וההפקה מהצד הישראלי. ומאחר שגם לירדנים יש עניין לשמר את ים המלח, יש להניח כי לא תהיה בעיה בשיתוף פעולה כלומר בהעתקת שיטת הסינון גם לצד הירדני.

לסיכום:
אם רוצים להציל את הים הגוסס:
א – יש צורך לחדש את הזרימה בירדן ולהעצימה ע”י תוספת מים שיבואו מהים התיכון.
ב – מפעלי ים המלח בשני צידי הגבול חייבים לעבור לשיטת הפקה שלא תגרע מכמות המים באגן הצפוני. השיטה קיימת ויש להתאימה לתנאים המיוחדים של מי ים המלח.

ושוב אין לי הכישורים לחישובי עלות אבל כל מי שיחשב עלויות חייב לחשב את הערך הכולל של ים המלח: סביבתי, חברתי, תיירותי, היסטורי ומסורתי. אני מאמין כי חישוב כזה יראה כי ההצעה הנ”ל אינה הזויה וניתנת לביצוע לצורך הצלתו של הים הגוסס.
אנחנו גרמנו לגסיסה אנחנו מחויבים להחייאה.