מלחמה או שלום? פרק ראשון מתוך הספר “מחיר האלטרואיזם” מאת אורן הרמן

ג’ורג’ פרייס גילה את הנוסחה לאלטרואיזם בטבע, החליט לחיות חיים אלטרואיסטים בעצמו ובכך קבע את גורלו… הספר רואה אור בהוצאת “ספרי עליית הגג וידיעות ספרים” בתרגומה של מיכל בן-יעקב.

מחיר האלטרואיזם סיפורו של ג’ורג’ פרייס. מאת אורן הרמן. מאנגלית מיכל בן-יעקב. 485 עמודים:

מחיר האלטרוּאיזם סיפורו של ג’ורג’ פּרַייס
מאת אורן הרמן
מאנגלית: מיכל בן יעקב
ספרי עליית הגג ו ידיעות ספרים

בחורף שנת 1975, בלונדון הקרה, בבית נטוש, הרג את עצמו ג’ורג’ פּרַייס – חסר-בית, חולה, גאון. ואלה מי שהגיעו להלוויה: חמישה חסרי-בית ושניים מן הביולוגים החשובים בעולם, ביל המילטון וג’ון מיינָרד סמית. חמשת חסרי-הבית היו עדים לדרך שבה ניסה פרייס לממש בחייו, עד כְּלוֹת, את עקרון הנדיבות; שני הפרופסורים ידעו ממְרוֹם תהילתם המדעית כי האיש ששַׂם קץ לחייו בגיל 52 השאיר אחריו נוסחה מתמטית פשוטה, אלגנטית, ובעלת משמעות מרחיקת-לכת: האלטרוּאיזם בטבע אכן אפשרי!

מחיר האלטרוּאיזם הוא הסיפור על העילוי שבדרכו המפותלת הצליח לפצח את החידה המדעית שלא חדלה להטריד את חוקרי הטבע, בעיקר מאז שתורת האבולוציה של דרווין היא בסיס הביולוגיה המודרנית: אם הטבע מתנהל כתחרות אכזרית שבה מצליחים לשרוד “המתאימים ביותר”, איך נסביר את הראָיות הרבות המעידות על גילויים של נדיבות, התחשבות באחרים, עד כדי הקרבה עצמית? ואולי כך הדבר אצל בעלי-חיים, אבל לא בין בני אנוש?

אורן הרמן, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת אוקספורד, הוא פרופסור להיסטוריה של המדע ועומד בראש תכנית הלימודים למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. הוא יוצר סרטים דוקומנטריים, מסאי ומחברם של האיש שהמציא את הכרומוזום (הרווארד 2004), מרדנים בביולוגיה (ייל 2008), וביולוגיה מחוץ לקופסה (שיקגו 2013). הוא מתגורר בתל אביב.

פרק 1: מלחמה או שלום?
הוא ימתין לשעת בין הערביים. זאת תהיה השעה הטובה ביותר כדי לחמוק באין רואה. בעודו אורז מזוודה קטנה, חלפו במוחו זיכרונות מהרצאתו הנלהבת אמש בחברה הגיאוגרפית, על תצורות הקרחונים בפינלנד וברוסיה. ההרצאה היתה מוצלחת, הוא חשב. בכיר הגיאולוגים במדינה, בַּרְבּוֹ־דֶה־מַרְנִי, דיבר בשבחו. אפילו הציעו למנות אותו לנשיא היחידה לגיאוגרפיה פיזית של החברה. שנים של מסעות קפואים לקצווי ארץ באו, סוף־סוף, על שכרן. אבל עכשיו הוא חייב להתרכז. הוא חייב להימלט. “מוטב שתצא דרך מדרגות השירות”, לחשה באוזנו אחת המשרתות.

כרכרה רתומה לסוסים עמדה בשער. הוא קפץ פנימה. העגלון הצליף בסוסים ופנה אל נֶבְסְקִי פְּרוֹסְפֶּקְט, השדירה הרחבה שתיכנן פטר הגדול בעיר שנקראה מאז על שמו. נסיעה קצרה לתחנת הרכבת, ומשם אל החופש! רוסיה היא ארץ עצומה, ובמחוזותיה המזרחיים הנידחים היה בכוונתו לכונן “ליגת אדמה”, כמו זו שהיתה עתידה לצבור כוח רב באירלנד בשנים הקרובות. זה היה בראשית האביב של שנת 1874.

לפתע הצטרפה אליהם בדהרה כרכרה נוספת. להפתעתו, נופף אליו מן הכרכרה אחד משני האורגים שנעצרו בשבוע הקודם. אולי שוחרר האיש, הוא חשב, ויש לו מסר חשוב בשבילי. הוא הורה לעגלון לעצור, אבל לפני שהספיק לברך את האורג לשלום, הופיע לידו אדם נוסף; שנתיים של פגישות חשאיות, התחפשות ולינה במיטות זרות באו אל קיצן. האדם השני, בלש, קפץ אל הכרכרה שלו וקרא בקול: “מר בּוֹרוֹדִין, הנסיך קְרוֹפּוֹטְקִין, אני עוצר אותך!”. מאוחר יותר באותו לילה, בנבכי “המדור השלישי” הידוע לשימצה, קרא באוזניו קולונל משטרה חמור־סבר את כתב האישום: “אתה נאשם בהשתייכות לאגודת סתרים שמטרתה להפיל את שיטת השלטון הקיימת ובקשירת קשר נגד אישיותו הקדושה של הוד מעלתו הקיסרי”. בשביל הנסיך פטר אלכסייביץ’ קרופוטקין, המכונה בורודין, המשחק סוף־סוף נגמר.

• • •
באותו הזמן ממש, מעבר לים הבלטי ולים הצפוני, הידק תומאס הנרי הַקְסְלי את עניבת הפרפר שלו והתכונן לפתוח, יחד עם הנשיא, סר ג’וזף דַלְטוֹן הוּקֶר, את אסיפת יום חמישי של “החברה המלכותית” בבֶּרלינגטון הָאוּס, בפִּיקָדִילִי שבלונדון. תמונות מנסיעתו בכרכרה אחר הצהריים הבליחו בראשו כגחליליות: נוכלים, פורצים, זייפנים וזונות, אנשי דת הזויים, מתאגרפים ואמרגנים מלוכלכים – זה היה העולם התחתון הוויקטוריאני שאיכלס את דרכו אל קודש הקודשים של המדע באנגליה. היטב הכיר את הביבים ואת קיני הקדחת; משם הרי בא. הקסלי שקע בכיסא האלון מרופד הקטיפה, והעביר מבט מתוח על פני החדר.

הוא נולד ב־1825, מעל לאיטליז באילינג, עיירה קטנה כעשרים קילומטר מערבית ללונדון. בגיל עשר, כשאביו המובטל לא יכול היה לכלכל עוד את משפחתו, נאלץ תומאס לעזוב את בית הספר כדי להרוויח את לחמו. עד מהרה נעשה לשוליה לגיסו, רופא “סובא־בירה ולועס אופיום” בקוֹבֶנְטְרִי, וזה העביר אותו הלאה לרופא מֶסְמֶריסְט (מאמין בזרימה של “אנרגיה רוחנית” בין חפצים דוממים לגוף) עלוב בלונדון. לעיתים חש הקסלי הצעיר שהוא עומד לטבוע ב”זרם האוקיינוס של החיים” שהיתה אז לונדון, כפי שיכתוב לימים אחד הביוגרפים – עיר רוחשת “זונות, סרסורים, ציידי־ראשים, בריונים”. הוא מצא מקלט בבית המרקחת המדכדך, טוחן תרופות בבדידות. בהדרגה גאה בו זעם: איך יכלו בני המעמד הבינוני להישאר אדישים וקרים כל כך, תהה ביומנו ובמכתבים אינספור ששלח לחברים, לנוכח סבל בוטה ומנוֵל שכזה?

בעבודה קשה ובנחישות, זכה הקסלי במילגה לבית החולים צָ’רִינְג קְרוֹס, ומאוחר יותר במדליית הזהב לאנטומיה ולפיזיולוגיה באוניברסיטת לונדון. בגיל עשרים, כדי לשלם את חובותיו, הצטרף לצי המלכותי כעוזר מנתח, ויצא על סיפונה של אה”מ רַטְלְסְנֵייק לתור את החופים ואת פנים הארץ בפָּפּוּאָה ניו גיני ובאוסטרליה. הוא ניתח ותיעד חסרי חוליות זרים ומוזרים ממימי הדרום הפראיים, והדגימות והמאמרים שאותם שלח הביתה קנו לו עד מהרה שם של מומחה להידרתים אוקייניים. בהיותו בן עשרים וחמש נבחר ל”חברה המלכותית”. לא חלף זמן רב, והוא היה לפרופסור להיסטוריה של הטבע בבית הספר המלכותי למכרות, למופקד הקתדרה על שם פוּלֶר ב”מכון המלכותי” של בריטניה הגדולה, למופקד הקתדרה על שם האנטר בקולג’ המלכותי לכירורגים, ולנשיא “האגודה הבריטית לקידום המדע”.
הוא עילעל בניירות שלפניו. החברה המלכותית, מקום מושבם של גדולי אנשי המדע של בריטניה זה למעלה מ־300 שנה, עמדה בפני שינויים דרמתיים – שינויים ששיקפו את פני האומה. חלפו להם גינוני האצולה של שנים עבָרו, הנאמנות ללא עוררין לכתר ולכנסייה. משהחלו

רופאים, בעלי הון, ואפילו אותם עופות מוזרים, “אקדמאים”, לעלות בסולם החברתי, נשבה פנימה רוח רעננה. הפטרונים החדשים היו סוחרים ובוני אימפריות רחוקות, לא “דִילֶטַנְטים כחולי דם” או “כמרים מפחלצי־עכבישים”. לבריטניה עצמה, כמו גם לחברה המלכותית הנאצלת, האלים החדשים היו “תועלת ושירות למדינה; כמריה החדשים, הטכנוקרטים והמומחים”. כלומר, אנשים בדיוק כמו הקסלי.

בראשית אותו שבוע היה הקסלי האורח של המפלגה הרדיקלית בבירמינגהם. הוא הוזמן לשאת דברים בטקס הסרת הלוט מפסלו של הכימאי ג’וזף פְּרִיסְטְלי. בעוד אבות העיר כורים אוזן לשמוע את מוצא שפתיו, הוא צייר לבני העיר חזון של “חירות רציונלית” בעידודה של מדינה המונעת על ידי מדע. הדואר, הטלגרף, הרכבת, חיסונים, תברואה, סלילת כבישים – כל אלה יֵצאו נשכרים אם ינוהלו על ידי המדינה. שיפור חייהם של אזרחי בריטניה בדרך זו היא הדרך היחידה להדוף את הגעש המהפכני העקוב מדם שייסר את שאר אירופה.
הקסלי כיחכח בגרונו לפתיחת הישיבה. הוא נרגע. השנה היתה 1874, והוא היה מזכיר “החברה המלכותית”. הבוטנאי הקיסרי, הוּקֶר, שישב לידו, סירב זה עתה לתואר אבירות, שנראה בעיניו מתחת לכבודו של המדע. הקסלי חייך לעצמו. אם ילד קטן מאילינג יכול לעשות את זה, הרי שהמערכת היא נכונה וצודקת, ככלות הכל. בעולם תחרותי צמא־דם, הוא טיפס ועלה בציפורניים מן הביבים אל פיסגת החיים הוויקטוריאניים. ברוחו היוקדת – “ביתור קופים היה הנקודה החזקה שלו, וביתור אנשים היה חולשתו”, כתב עליו הפּאל מאל גָזֶט – היה הקסלי משרת ציבור מקצועי, חסר פניות, בשירותה של המדינה המודרנית, המיטיבה.
“עמיתַי, אני קורא את הישיבה לסדר.”

• • •
כמה ימים וחקירות לאחר מכן, כאשר חצתה הכרכרה את גשר הארמון שעל נהר הנֶבָה, ידע קרופוטקין שהוא נלקח למצודת פֶּטְרוֹפַּבְלוֹבְסְקָיה האימתנית, אף על פי שהקצין הצ’רקסי החסון שליווה אותו לא אמר מלה. כאן, לפי השמועה, עינה והרג פטר הגדול את בנו אלקסֵי במו ידיו; כאן הוחזקה הנסיכה טָרָקָאנוֹבָה בתא מלא מים, “כשעכברושים מטפסים עליה מכל עבר כדי להינצל מטביעה”; כאן קברה יקתרינה אסירים פוליטיים בעודם בחיים. וכאן גם נאסרו לאחרונה אנשי ספר דגולים: רִילֶייֶב ושֶׁבְצֶ’נְקוֹ, פיודור דוסטויבסקי, פּיסארֶב. גם המהפכן מיכאיל באקוּנין בילה כאן שמונה שנים קשות לפני שהצאר נתן לו את האפשרות לצאת לגלות בסיביר, אפשרות שבה בחר בחפץ לב. באקונין ברח מסיביר ליוֹקוֹהָמה ב־1861, ומשם לסן פרנסיסקו, לניו יורק, ולבסוף ללונדון. “אפשר להשיג כאן צדפות?” שאג האנרכיסט הגדול כשהתפרץ לדירתו הלונדונית של אלכסנדר הֶרְצֶן, רֵעו למהפכה ולגלות. כשמחשבות אלה בראשו, חייך קרופוטקין בינו לבינו והבטיח לעצמו: “לא אמות כאן!”

מייד הוא צוּוה להתפשט וללבוש את בגדי הכלא: חלוק פְלָנֶל ירוק, גרבי צמר ענקיות “עבות להדהים” ונעלי בית צהובות, גדולות כל כך שהתקשה ללכת בלי שייפלו מרגליו. היחס שניתן לנסיך היה כאל אחרון האסירים. ובכל זאת, ניכרו במפקד המצודה הזקן שרידים קלושים של יראת כבוד בפני מעמד האצולה. גנרל קוֹרסָקוב נראה נבוך בעליל. “אני חייל, ורק ממלא את חובתי”, אמר מבטו. קרופוטקין הוצעד דרך מסדרון חשוך שזקיפים חמושים סובבים בו. דלת אלון כבדה נסגרה מאחוריו, ומפתח הסתובב במנעול.

החדר היה תא מבוצר, “מיועד לתותח גדול”, כתב לימים קרופוטקין בזיכרונותיו, עם מיטת ברזל, שולחן אלון קטן ושרפרף. החלון היחיד, פתח צר וארוך בקיר שעוביו מטר וחצי, סגור בסורג ברזל ובמסגרת חלון כפולה מברזל, היה כה גבוה עד שבקושי הצליח להגיע אליו בידו המתוחה. דממה מוחלטת שררה במקום, וכדי להפיגה הוא התחיל לשיר בהתרסה. “הלעד עלי לומר שלום לאהבה?” זימר מן האופרה החביבה עליו, רוּסְלאן ולוּדְמִילָה מאת גְלינְקה, אבל הוסה מייד על ידי קול בס מאחורי הדלת. התא היה אפלולי ולח. הנסיך אמד את סביבתו וגמר אומר בנפשו לשמור על כושר גופני. הוא חצה את החדר מפינה לפינה בעשרה צעדים. אם ילך הלוך ושוב 150 פעם, יעבור וִירְסְטה אחת – כקילומטר. בו במקום קבע שילך שבע וירסטות בכל יום: שתיים בבוקר, שתיים לפני ארוחת הערב, שתיים אחרי ארוחת הערב ואחת לפני השינה. וכך עשה, יום אחר יום, חודש אחר חודש. ובעודו פוסע, קרא דרור למחשבותיו.

• • •
דרווין קרא לו “שליחי הטוב והמיטיב להפצת הבשורה”, למרות ש”טוב” ו”מיטיב” אולי לא היו המילים ההולמות ללשונו המצליפה של “הבּוּלְדוֹג של דרווין”. בשביל הקסלי, החלופה היתה “לשכב בשקט ולתת לשטן לנצח”, שכן ההתנגדות להיגיון של המטריאליזם והאבולוציה נראתה לו לא פחות ממלאכתו של השטן. ריצ’רד אוֹוֶן, האנטומאי המוביל בבריטניה ואויבו המר של דרווין, קרא להקסלי סוטה עם “איזשהו פגם מוחי, אולי מולד”, על שום שכפר בקיומו של רצון אלוהי בטבע, אלא שדברים כאלה רק ליבו את האש הפנימית שיקדה בו. סוף־סוף, ממרומי “החברה המלכותית”, יכול הקסלי – “תלמידו של השטן” בעיני אויביו – להתחיל לחולל את המהפכה.

המכה הראשונה ניחתה מרוסיה. ולדימיר קוֹבָלֶבסקי בא ללונדון לעבוד על האבולוציה של ההיפופוטם, ועד מהרה התיידד עימו הקסלי. הפילוסופיה של דרווין, על התהוות המינים ועל השינויים שמחוללת בהם ידו חסרת הרחמים של הבורר העיוור של הטבע, זכתה שוב ושוב לקיתונות של שׂטנה ובוז במאמרים בעיתונות הפופולרית ובוויכוחים פומביים באולמות המוזיאונים. ובכל זאת, האבולוציה עדיין נותרה בשולי השיח המדעי האמיתי. למעלה מעשור לאחר פרסומו של מוצא המינים, עדיין לא נדפס ולוּ מאמר אחד הקשור לדרוויניזם ב־Philosophical Transactions של “החברה המלכותית”. זו דבקה בעקשנות ב”עובדות” ונמנעה מ”תיאוריה”, והתרחקה ככל שהתירה לה אצילותה כחולת־הדם מכל עניין שנוי במחלוקת. אבל, הקסלי וחבריו למועדון־X היו כעת האדונים החדשים. כשקרא המזכיר את מאמרו של קובלבסקי לחברה, התלונן ג’ורג’ גבריאל סְטוֹקְס שזוהי תועבה להרשות לניהיליסט המוכר למשטרה החשאית הרוסית להפריח לאוויר שטויות כאלה. השוואת הספקולציות של דרווין לאקסיומות של ניוטון היא נגיחה בעצם יסודות הידע. בשביל סטוקס, שהיה פרופסור בעל קתדרה מכובדת למתמטיקה באוניברסיטת קיימברידג’, “העקומה הרציפה” המחברת את מעשי הבריאה היתה פיסה של “גיאומטריה קדושה”, היפוכה הגמור של “בריאה על ידי גחמה”. אך הקסלי אירגן שופטים אוהדים, והמאמר “על האוֹסְטֶאוֹלוֹגיה של ההיפופוטמיים” הופיע עד מהרה בין דפי ה־Transactions. נדרשו לשם כך היפופוטמים וניהיליסט רוסי, אך העלם הלהוט מאילינג הפשיר לבסוף את הקיפאון של “החברה המלכותית”. מבול של “מחשבה חופשית” היה עתיד לפרוץ בשצף־קצף את שערי הפנינה של קודש הקודשים המדעי של אנגליה.

• • •
קרופוטקין נולד במוסקבה בחורף 1842. סבו מצד אמו היה קצין צבא קוזקי – יש האומרים בעל שם – אך צד אביו העניק לו את אילן היוחסין החשוב באמת. הקרופוטקינים היו נצר לשושלת רוּרִיק, שליטיה הראשונים של רוסיה לפני הרוֹמָנוֹבִים. בימים שבהם נמדד עושרה של משפחה במספר הצמיתים שלה, היו למשפחה קרוב לאלף ומאתיים נפש בשלוש פרובינציות שונות. בבית במוסקבה היו חמישים משרתים, ובאחוזה הכפרית ניקוֹלְסְקויה היו עוד עשרים וחמישה. ארבעה רַכָּבים טיפלו בסוסים, חמישה טבחים בישלו את הארוחות, ותריסר גברים הגישו את ארוחת הערב.

העולם שלתוכו נולד פטר היה של עצי תִרזה, אומְנות, סָמוֹבָרים, חליפות מלחים ונסיעה במזחלות, “טעם של תה וריבה, שהתחדד והתמתק לנוכח הערבות העצומות והריקות שמעבר לגן והקץ הממשמש ובא של כל זה.”

לא הכל היה אידילי. כמו בנים מפורסמים אחרים של אצולת האדמות הרוסית – הרצן, באקונין, טולסטוי – פיתח פטר שאט־נפש לאותו טעם מסוים של עריצות אוריינטלית אפויה במיץ מיליטריזם פרוסי ומצופה בשכבה דקה של תרבות צרפתית. הסיפור הקצר של איוואן טורגנייב, “מוּמוּ”, המתאר את חייהם הקשים של הצמיתים, בא כגילוי מרעיש לאומה אדישה: “הם אוהבים ממש כמונו; הייתכן?” נזעקו נשים עירוניות רגשניות ש”לא יכלו לקרוא רומן צרפתי בלי להזיל דמעות על מצוקותיהם של הגיבורות והגיבורים האצילים”. במוחו של פטר הצעיר נחקקו תמונות קשות: האיש שזקן והאפיר בשירות אדוניו ובחר לתלות את עצמו תחת חלונו של האדון, ההחרבה האכזרית של כפרים שלמים בשל היעלמה של כיכר לחם, הנערה הצעירה שמפלטה היחיד מנישואים כפויים היה להטביע את עצמה בנהר. יותר ויותר, חדרו להכרתם של כמה מבני המעמדות השליטים ברוסיה הקיסרית הנבזות והעקרות של העולם הפיאודלי שאל תוכו נולדו, ואלה מביניהם שהיו אנשים חושבים ואיכפתיים החלו חרדים לעתידה של ארצם האהובה. רבים תהו: מה צריך לעשות?

אלקסֵי פטרוביץ’ קרופוטקין, קצין צבא בדימוס שלא ראה מימיו פעילות צבאית של ממש אבל חי כל חייו כאיש צבא, חשב שהוא יודע היטב מה על בנו לעשות: אמו של פטר, שהיתה בעלת נטיות אמנותיות, מתה משחפת כשהיה בן ארבע, ומאז החל אביו לחנכו לחיי הצבא. כשהיה הילד בן שמונה, נקרתה לאביו הזדמנות פז להציגו בנשף חגיגי לכבוד יום הנישואים ה־25 של הצאר ניקולאי הראשון. פטר הקטן, לבוש כפּאז’ פרסי עם חגורה עטויה תכשיטים, הונף אל הבמה בידי דודו, הנסיך גָגארין, לסקירת עיניו הבוחנות של הצאר. ניקולאי אחז בזרועו של הילד, הוליכו אל מריה אלכסנדרובנה, אשתו ההרה של יורש העצר, ואמר: “כזהו הבן שאת צריכה להביא לי”.

הצאר לא יחיה לבלוע את מילותיו, אך לא כן יורשו. חיל המשמר של הצאר בסנקט פטרבורג היה מחנה האימונים לעילית הצבא העתידית של רוסיה. רק 150 נערים, רובם בנים לאצולת החצר, התקבלו ליחידה המובחרת, ובתום הכשרתם יכלו לבחור לאיזה גדוד להצטרף.

שישה־עשר המצטיינים היו בני־מזל עוד יותר: הם יהיו עוזריהם האישיים של בני המשפחה הקיסרית – כרטיס הכניסה הנחשק ביותר לחיים של השפעה ויוקרה. פטר נשלח לשם בגיל חמש־עשרה, למורת רוחו, אך למרות זאת סיים את לימודיו בראש הכיתה והיה לעוזרו האישי של אלכסנדר השני, שאביו ניקולאי הלך לעולמו כמה שנים קודם לכן. השנה היתה 1861, וההתקוממויות הלכו ונעשו אלימות יותר, ההתנגדות קולנית והרסנית הרבה יותר. הצאר החדש היה נתון תחת לחץ גובר והולך לשלח את הצמיתים לחופשי. כאשר חתם לבסוף, ב־5 במרץ (לפי הלוח הרוסי הישן), על פקודת השחרור, נראה אלכסנדר נשגב בעיניו של פטר. אך היה זה רגש חולף. בהתחלה, נשבה פטר בזוהרם של חדרי הארמון המקושטים, שחצרנים במדים רקומי־זהב עומדים לאורך קירותיהם נכונים למלא כל משאלה. אבל עד מהרה הוא ראה שזוטות אלה העסיקו את החצר על חשבון עניינים בעלי חשיבות אמיתית. הכוח, הוא התחיל לראות, מַזנה ומשחית.

תפקידו של פטר היה ללוות את הצאר כצל, קרוב מספיק ורחוק מספיק להיות “נוכח נעדר”. ממרחק זה, נמוג אט־אט זוהרה של ההילה שדימה לראות בעבר סביב גופו של השליט הקיסרי. הצאר היה לא אמין, תלוש ונקמני, ורבים מן הסובבים אותו היו גרועים עוד יותר. בחיל המשמר למד קרופוטקין לצעוד בסך ולהסתייף, לבנות גשרים וביצורים, אבל כבר אז ידע כי מה שמעניין אותו באמת הוא משהו אחר לגמרי. בסתר הוא התחיל לקרוא את כוכב הצפון, כתב־העת הביקורתי שהרצן הוציא לאור בלונדון, ואף לערוך עיתון מהפכני. כשהגיע זמנו לבחור מינוי, החליט להרחיק נדוד אל סיביר המזרחית, אל מחוז אָמוּר שאך זה סופח לרוסיה. אביו ועמיתיו הצוערים הוכו בתדהמה – הרי כסמל במשמר היה הצבא כולו פתוח לפניו. “האינך חושש לנסוע רחוק כל כך?” שאל אותו בתמיהה הצאר אלכסנדר השני לפני צאתו לדרך. “לא, אני רוצה לעבוד. יש בוודאי הרבה לעשות בסיביר כדי להחיל את הרפורמות הגדולות העומדות להתרחש”. “לך אפוא; אפשר להביא תועלת בכל מקום”, אמר הצאר, אלא שהבעת פניו אמרה עייפות וכניעה מוחלטת כל כך, עד שקרופוטקין חשב לעצמו, “הוא אדם גמור”.

• • •
שלושים שנה לפני שיצא קרופוטקין אל האמור, יצא צ’רלס דרווין להפלגה על סיפון אה”מ בּיגְל. באוקטובר 1832, בדרך לבואנוס איירס, הבחין דרווין בנחילים של זוֹאוֹפִיטים זרחניים, שכל אחד מהם קטן מקוצו של יוד. הם האירו את הגלים באור ירוק חיוור סביב האונייה הפולחת את חשכת האוקיינוס. דרווין הכיר את ההסבר המקובל: אלוהים ברא את היצורים הימיים הזעירים כדי לעזור למלחים לחמוק משׂרידי אוניות טרופות בלילות אפלים. כך גרסה הטֶלֶאוֹלוֹגיה, עמוד השידרה של מסורת התיאולוגיה של הטבע שעליה גדלו בני דורו של דרווין.

אך העלם משְׁרוּסְבּרי לא היה מוכן לקבל את חסד האל כתחליף להסבר מדעי. לא היה ספק בליבו, כי הזוהר שנועד לכוון ספנים תועים לא היה אלא זהירה זרחנית פשוטה שמקורה במיליוני גופים מתפרקים של זואופיטים מתים שנלכדו בין אלה החיים – תהליך שבאמצעותו האוקיינוס מנקה את עצמו. זו היתה לטעמו תכלית מספקת, עם או בלי חסדו של האל הטוב. יופיו האמיתי של הטבע ייחשף רק על ידי גילוי החוקים של הטבע עצמו, לא של האל. הכומר ויליאם פֵּיילִי ראה ביצירי הטבע הוכחה לתכנון אלוהי – וכי איך אפשר אחרת להסביר את הימצאותה של עדשה גבישית מלוטשת בעין דג הטרוטה, או את השלמות האווירוֹדינמית של כנף העיט? אבל התשובות בספרו התיאולוגיה של הטבע נראו עכשיו לדרווין כמו שאלות: אם מחפשים את התשובות בחוקי הטבע, ולא במעשי האל, איך אפשר להסביר את ההתאמה המופלאה שבין צורות האורגניזמים לתפקודיהם? כיצד הגיע הטבע להיראות עד כדי כך מושלם?

דרך אחת לבחון את הבעיה תהיה לחקור את פגמי הטבע דווקא, פגמים שעוררו תמיהה זה מכבר, ושהניסיון להסבירם בטיעונים של תכנון לא עלה יפה. למה להם, לעופות הקיוִוי חסרי היכולת לעוף, שׂרידי כנפיים, או לנחשים שיורי עצמות רגליים, או לחפרפרות העיוורות זכר למה שהיו פעם עיניים? גם תעלומות הבִּיוֹ־גיאוגרפיה העסיקו רבות את מוחו: מדוע יש באיים פחות מינים מקומיים מאשר ביבשת? מנין הגיעו מינים אלה? מדוע הם דומים כל כך למיני היבשת אם סביבותיהם הטבעיות שונות כל כך? דרווין, שהיה מאמין גדול באי־השתנות המינים בצאתו, חזר לאנגליה באוקטובר 1836 כשהוא נוטה לראייה דינמית יותר של הטבע ודרכיו. אומנם עדיין לא היה בטוח ביכולתו של חוק הטבע להסביר את כל התעלומות, אבל הוא שב מחמש שנותיו בים עם “עובדות כאלה [ש]יערערו את יציבות המינים”.

ואז, באוקטובר 1838 קרה דבר עם חשיבות מכרעת: דרווין קרא את מסה על עקרון האוכלוסייה מאת הכומר תומאס מַלתוּס. מלתוס, שהיה בעברו פרופסור לכלכלה מדינית, רצה להראות, באמצעות הרעיון שאוכלוסייה גדֵלה באופן גיאומטרי ואילו כמות המזון הזמין גדלה באופן אריתמטי, שרעב ומלחמות, סבל ומוות אינם נובעים מפגם בשיטה פוליטית זו או אחרת, אלא הם תוצאה בלתי נמנעת של חוק טבע. דרווין, שהיה וִיג (whig) ותמך בחקיקה להקלת מצבם של העניים, פסל את הגישה הפוליטית הריאקציונית של מלתוס, אבל להחיל את החוק של הכומר על הטבע היה סיפור אחר. כיוון שראה במסעותיו את מלחמת הקיום השוררת בכל מקום בטבע, הבין מייד ש”בנסיבות אלה, וריאציות טובות ייטו להשתמר, ולא־טובות – להישמד. התוצאה תהיה היווצרות של מינים חדשים. סוף־סוף,” כתב, “נמצאה לי כאן תיאוריה לעבוד לפיה.” אבולוציה על ידי ברירה טבעית היא לא פחות ולא יותר מאשר “הדוקטרינה של מלתוס, כפי שהיא מתבטאת בעולם החי והצומח כולו.”

אחרי הכל, אם היתה מסקנה גורפת אחת שדרווין למד מן המסע, היא היתה העושר האדיר של החיים על פני כדור הארץ. על קנוקנותיהן המסיביות של אצות הים “הנפלאות” שלחופי ארץ האש, המשׂתרגות עשרות קילומטרים אל מעמקי האוקיינוס האפלים, מצא דרווין צלחיתיים, גלילניים, רכיכות, צדפות וסרטנאים, רבים מספור. כאשר ניער אותן, הגיחו מתוכן “דגים קטנים, צדפים, דיונונים, סרטנים מכל סוג וגודל, ביצי־ים, כוכבי־ים, מלפפוני־ים יפים, תולעי־ים ונימפות־ים זוחלות בעלות צורות רבות ושונות.” “השורשים המפותלים הגדולים” הזכירו לדרווין יערות טרופיים שורצי כל נמלה וחיפושית שאפשר להעלות על הדעת, רוחשות תחת רגלי קַפִּיבָּרות ענקיות ולטאות מלוכסנות־עין, כשממעל חגים בזים משחרים לטרף. הוא ראה שם הוד ומיגוון עד אין קץ. “צורתם של עץ התפוז, הקוקוס, הדקל, המנגו, שׂרך העצים, הבננה,” כתב דרווין בנוסטלגיה על הפנורמה הטרופית שנפרשה לעיניו בבּאהייה בעת שהביגל עשתה את דרכה הביתה, “תישאר ברורה ונפרדת; אך אלף היפעות המלכדות את אלה לנוף מושלם אחד חייבות להתעמעם; ובכל זאת הן מותירות, כמו סיפור ששמענו בילדות, תמונה גדושת דמויות לא ברורות אך יפות להפליא.”

אלא שדרווין ידע את האמת, והיא, שהטבע הוא מלחמה קָקוֹפוֹנית אחת גדולה – אלים, לא סלחני ואכזר. כי אם שיעורי הפוריות של אוכלוסיות פרא גבוהים כל כך, עד שאם אין מה שיגביל אותן הן גדלות באופן אקספוננציאלי; ואם ידוע שגודל של אוכלוסיות נשאר יציב לאורך זמן (להוציא תנודות עונתיות); ואם מלתוס צדק – וברור שצדק – באומרו שהמשאבים הזמינים לכל מין הם מוגבלים – הרי נובע מכך שחייבת להתקיים תחרות עזה, או מלחמת קיום, בין בני המין. ואם אין באוכלוסייה שני פרטים זהים, ויש וריאציות המעלות את המותאמוּת (fitness) של פרטים מסוימים, כלומר גורמות לכך שסיכויי החיים שלהם גבוהים משל אחרים, ואלה עוברות בתורשה – הרי נובע מכך שברירה והעדפה של המותאמים־יותר תוביל, עם הזמן, לאבולוציה. ההשלכות היו משהו שקשה להעלותו על הדעת, אבל הלוגיקה של דרווין היתה ללא רבב. מ”מלחמת הטבע, מרעב ומוות” נוצרו היצורים הנשגבים ביותר. מלתוס חולל בו “המרה” מוחלטת, המרה – כך כתב לידידו הנאמן ג’וזף הוּקֶר בשנת 1844 – “שכמוה כהודאה ברצח.”