אבי וייס, פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים: הגיל הצעיר והבדידות היו המאפיינים של השבויים שסבלו מפוסט טראומה החזקה ביותר

פרמטרים אלה רלוונטיים לגלעד שליט, אומר וייס, משנה לעורך אתר  The Com ובעברו נצ”מ במשטרה ומפקד משטרת עכו אומר כי גם חודש העינויים שעבר בכלא המצרי הותיר חותם על חייו עד היום, כמעט 40 שנה לאחר מכן 

שני גורמים חשובים, בנוסף כמובן לתזונה, הכריעו האם פדויי השבי יסבלו מפוסט טראומה קשה או שיוכלו לשקם את חייהם, אומר אבי וייס, כיום משנה לעורך אתר The Com העוסק בחדשות בתחומי ה-IT והתקשורת, ובעבר קצין בכיר במשטרה בדרגת ניצב משנה שתפקידו האחרון במערכת היה מפקד בית הספר הארצי לשוטרים ולפני כן ראש מחלקת ההדרכה של משטרת ישראל” .

בשיחה עם אתר הידען אומר וייס: “מרכיב הגיל הוא מרכיב חשוב. נוכחתי במצרים ששבויים מהשירות הסדיר שנפלו בשבי הפוסט טראומה שלהם היתה חריפה יותר מאשר זו ממנה סבלו אנשי המילואים (אני הייתי אז איש מילואים). זאת משום שהם היו פחות בשלים להתמודד עם הקשיים והבידוד והמתחים הפסיכולוגיים שמפעילים על שבוי כמו הוצאות להורג מבוימות. יש לחצים נפשיים על שבוי שככל שיותר צעיר היכולת להתמודד איתך יותר קטנה.”
” שנתיים לאחר שהשתחררתי ביקרתי בבית חולךים לחולי נפש וראיתי שכמעט כל השבויים שנשארו שם היו מהסדיר, מעט מאוד אנשי מילואים הגיעו למצב של איבוד שפיות.”

כל הפרמטרים שציינת הם לרעתו של גלעד שליט?

“ללא ספק, גם הגיל וגם הבידוד הם שני פרמטרים שמשפיעים חזק מאוד, כמובן יש פרמטרים נוספים כגון נושא התזונה, אבל אין לי מושג בנושא. אני עברתי כמעט 14 יום בלי אוכל ומתוכם עשרה ימים בלי מים. זה כשלעצמו מביא אדם למצב של כמעט מוות ושגעון. זה די משפיע ולאחר מכן כשאתה מקבל אוכל שאתה לא רגיל בו. היום אני מכור לפול כי זה מה שקיבלנו, התרגלתי לטעם. זה משפיע בצורה מאוד משמעותית על הטעם של האוכל. גם לדוגמה אצל הערבים מקובל להשאיר שפם וגם זה נשאר לי עד היום. השבי משפיע על המראה וההתנהגות על הרבה פרמטרים בהתנהגות של האדם.

תאר את נסיבות נפילתך ואת קורותיך בשבי?
“נפלתי בשבי ב-21 באוקטובר 1973 יום לפני הפסקת האש בקרב על מיסורי (מה שמוכר בציבור בשם החווה הסינית). הייתי שיריונר באוגדה של אריק שרון, עסקנו באותם ימים בהרחבת ראש הגשר לכיוון צפון כדי לאפשר את התנועה של האוגדה ואוגדות נוספות לצד המערבי של תעלת סואץ. אנחנו היינו אלו שהניחו פיזית את גשר הגלילים. לאחר הנחת גשר הגלילים עסקנו בהרחבת המסדרון וזה היה הקרב בו נכנסנו לתוך מארב מצרי של הארמיה השניה ובו נפלתי בשבי. מהשטח של החווה הסינית הועברתי עד לקהיר, ושם העבירו אותי (עד כמה שאני מסוגל להבחין כי העיניים שלי היו מכוסות למעט בסוף) בין שלושה בתי כלא: האחד ששימש לחקירות, השני היה כלא עבסייה – כלא של אסירים ובימים האחרונים הייתי בבית החולים של הצבא המצרי בו הוחזקו שבויים פצועים מכיוון שנפצעתי מהעינויים.”
“הייתי בשבי כחודש וחזרתי במטוס השני של השבויים הפצועים (בראשון הוחזרו הפצועים קשה). הגעתי ישר לתל השומר, משם ניתוחים והחלמה וחזרה לחיים, תהליך שלקח כמה חודשים. בדיעבד אני יודע שההחזרה שלי היתה כתוצאה מכך שהארמיה השלישית היתה מוקפת והכוחות הגיעו לקילומטר ה-101 מקהיר כך שהיה להם אינטרס לחילופי שבויים. הוחלפתי בעשרת אלפים שבויים מצריים שהיו אצלנו, ידעתי שיש שבויים במצרים – מההתשה ומהקרבות בסיני במלחמת יום הכיפורים. את המ”פ שלי שנפל בשבי שבועיים לפני פגשתי בשבי באחת החקירות, היה ביזארי לראות אותו כי חשבנו שהוא נהרג בקרב.”

מה אתה יכול לספר על הטיפול שקיבלת עם שובך?
“היום המערכות יודעות איך לטפל בשבוי שחזר במיוחד לאחר שקמה עמותת ערים בלילה לפני כ-15 שנה, ואני הייתי בין מקימיה. ולאחר מכן נעשו מחקרים מאוד רחבים כולל של פרופ’ זהבה סולומון מאוני’ ת”א שעסקה ועוסקת עד היום במחקרים בתחום של שבויים, התנהגות והטיפול בשבויים. כשאני חזרתי לא היה שום טיפול. להפך, אלה שחזרו בריאים הועברו למתקן חקירה בזכרון שהיה המשך השבי וגרם להם טראומה נוספת. למזלי אני הייתי בבית חולים והגעתי לזכרון כשאחרוני השבויים התפנו ממנו כך שהחקירות שלי בזכרון היו קצרות מאוד.”

“בכל אופן אין דבר כזה ששבוי חוזר אותו בן אדם מפני שתהליך השבי הוא תהליך של השפלה ומשבר נפשי מעבר לפיזי מאוד קשים כי בן אדם שרגיל לשלוט בחיים הופך להיות כמו ג’וק או מקק שמסתובב על הרצפה שכל חייל מצרי יכול לדרוך עליו ואכן זה גם מה שהם עשו מעבר לעינויים. תשעה מהחברים שלי, מהם חבר אישי חוסלו בשבי במהלך העינויים כך שזה תהליך שיכול להוציא מדעתו כל אדם. לכן ההחלטה היום ששבוי מיד עם חזרתו יוכר לו פוסט טראומה של 20% בלי צורך להציג ראיות שהוא נפגע כי כבר היום ברור לפי כל המחקרים שאין שבוי שחוזר בלי פוסט טראומה. הנושא נלמד גם לפני כן במחקרים בארה”ב על השבויים שחזרו מויאטנם וקוריאה, ומהם עולים ממצאים חד משמעיים שהסיכויים למצוא שבוי בלי פוסט טראומה הם אפסיים.”

“לאחר החזרה שלי, במיוחד לאחר הקמת העמותה נפגשתי עם השבויים ששהו בסוריה, ושם לקח זמן ארוך הרבה יותר לשחרר אותם – שמונה או תשעה חודשים בשבי הסורי שנחשב להרבה יותר קשה. החלפנו חוויות וראינו שאפשר ליצור משבר פוסט טראומה אפילו בשבוע. אורך הזמן לא משנה אלא מידת האינטנסיביות של השובים כלפי השבוי היא זו שקובעת את החומרה. ברגע ששבויים מכונסים בחדר ביחד מה שקרה במלחמת ההתשה ובסוריה, השפעות השבי מתרככות והם מקימים קהילה. הדבר שונה לחלוטין משבוי שיושב בודד כמו גלעד שליט בתא, אנחנו גם היינו בעיניים מכוסות במשך כל התקופה. אדם ששוכב לבד 24 שעות בתא יכול לאבד צלם אנוש די מהר. אדם הוא סך הכל חיה חברתית, די ברור.”

לעובדה שאחר כך הפכת לאיש חוק ואפילו מפקד משטרת עכו  היה קשר לשבי?

“נוכחתי שאצל לא מעט שבויים יש תהליך של הגברת ההזדהות עם המדינה והרצון לתרום יותר מאשר קודם. לפני הייתי סטודנט די פרוע ואחרי השבי התגבר בי היצר לנסות לתרום ולעשות למען המדינה, זה מעין היפוך של אורח החיים. למשל הרב הראשי של חיפה שאר ישוב שהיה שבוי בירדן במלחמת העצמאות הפך מאוד חרדי וטיפח את הקריירה הרבנית. ראיתי ראשי ערים שהיו שבויים, מנכ”לים של חברות ובכל השיחות שלהם אפיין אותם הרצון להיות יותר טובים ממה שהם עצמם היו קודם, ואני עברתי תהליך כזה. לעומת זאת יש כאלו שלא הצליחו להשתקם והם נתקעו בתהליך והם נסמכים עד היום על משרד הביטחון, יש לא מעט כאלה. הפכתי להיות פחות אגואיסט ולתת יותר חשיבות לנעשה סביבי, לתרום לחברה, דברים שנוכחתי שקרו אצל לא מעט שבויים והמוטו שליווה אותם.

יכול להיות שגם אצל גלעד שליט יהיה כך, זה עניין אינדיבידואלי, תהליך שמתפתח אבל די שמתי לב לתופעה הזו, לפחות על עצמי אני יכול להגיד שזה היה שינוי חד משמעי.