האם אנחנו הופכים ל”פוסט-אנושיים”?

התפתחויות בתחום הביוטכנולוגיה, מעניקות לנו יכולת התערבות חסרת תקדים בטבע. אך מהן השלכות להתפתחויות אלה על זהותנו כבני אדם והאם לפנינו מין אנושי חדש?

בעשורים האחרונים הפך מושג ה-“פוסט-אנושי” (posthuman) לפופולארי בקרב חוקרים בפילוסופיה של המדע והביו-אתיקה. אך מתברר שלמושג הפוסט-אנושי הגדרות ומשמעויות רבות וסותרות. עבור הוגים מסוימים, הפוסט-אנושי מתריע על עולם של בני אדם מהונדסים טכנולוגית שאיבדו כל קשר לחיים “טבעיים” או “אותנטיים”. עבור אחרים, הפוסט-אנושי מצביע על שלב נוסף באבולוציה האנושית, בו נוכל לשלוט באקראיות שבטבע ולחיות חיי נצח. הוגים נוספים רואים בפוסט-אנושי מעבר מההומניזם, כמסגרת פילוסופית והיסטורית בה אנו רגילים לחשוב על האנושי והטבעי, לפוסט-הומניזם. בעבודת הדוקטורט שנכתבה בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, ממפה ד”ר תמר שרון את השיח אודות הפוסט-אנושי. מיפוי זה מאפשר לחקור את ההשלכות החברתיות, האתיות והפילוסופיות של ביו-טכנולוגיות חדישות.

בעבודתה זיהתה ד”ר שרון ארבע גישות מרכזיות בשיח הפוסט-אנושי: הדיסטופי, הליברלי, הרדיקלי והמתודולוגי. הגישה הדיסטופית מתנגדת לשימוש בטכנולוגיה אשר מטרתה לשנות או “לשפר” את האדם, כדוגמת בחירת עוברים באמצעות אבחון גנטי או נטילת תרופות פסיכיאטריות במטרה לשפר יכולות ריכוז וזיכרון. השימוש בטכנולוגיות רפואיות על מנת לרפא לעומת השימוש בהן לשפר או “לעצב” את עצמנו מחדש, עלול לטענת המחזיקים בגישה זו, ליצור צורות חדשות של אפליה, כמו גם לפגוע במהות אנושית בסיסית.

מול גישה זו, מזהה הגישה הליברלית בביו-טכנולוגיות דרך להתעלות על המגבלות הביולוגיות, הנירולוגיות והפסיכולוגיות הטבועות באדם. גישה זו דוגלת בשיפור האדם באמצעות הטכנולוגיה, ורואה בזכות להשתמש בטכנולוגיות אלה כביטוי למימוש חופש הפרט וזכות הבחירה.

הגישה הדיסטופית והגישה הליברלית הינן הגישות הדומיננטיות בשיח אודות הפוסט-אנושי והן מכתיבות את הדיון על ההשלכות החברתיות והאתיות של השימוש בביוטכנולוגיה. למרות שדיון זה מתנהל לרוב במונחים של סיכון ותועלת, טוענת ד”ר שרון שעיקר הדיון בפועל מתרכז בסוגיית טבע האדם – גם אם סוגיה זו אינה ברורה לעין. יתרה מכך, על אף שגישות אלו נראות כמנוגדות, הן חולקות בסיס תיאורטי משותף שמקורו בהומניזם הליברלי: שתיהן רואות באדם ישות עצמאית, קבועה ואוטונומית, הקיימת בנפרד מסביבתה ומהטכנולוגיה.

אם כך, עבור הגישה הדיסטופית הטכנולוגיה נתפסת כמשהו שחודר “אל תוך” האנושי “מבחוץ” – ולכן טכנולוגיות שאינן מכבדות את גבולות הסובייקט מתפרשות כאיום על חופש וכבוד האדם. לעומת זאת, בגישה הליברלית בני אדם משתמשים בטכנולוגיה כדי להשתלט על אותו “חוץ”, כאשר הדחף להשתלט על הסביבה נתפס כטבעי לאדם. שתי גישות אלו מניחות הפרדה ברורה בין האדם לטכנולוגיה.

ברם, התיחום החד בין האדם לטכנולוגיה מתערער דווקא לאור השימוש בביו-טכנולוגיות חדישות, המייצרות ישויות “היברידיות” המשלבות את האורגני והטכנולוגי, הטבעי והלא-טבעי. שכן, איזו משמעות ישנה להבחנה זו לאור מזון מהונדס גנטית או ילדי מבחנה, מושתלי קוצב לב ועכברים טרנסגנים? כפי שטוענת ד”ר שרון, נראה שהפרדה ברורה בין בני אדם לטכנולוגיה מונעת מאיתנו להבין את הדרכים בהן שני הגורמים, ה”טבעי” וה”לא-טבעי”, שזורים זה בזה. לשיטתה, ההוויה האנושית מעוצבת על ידי האינטראקציה שלנו עם הטכנולוגיה ברמות שונות.

במילים אחרות, על מנת להבין את השלכותיהן של ביו-טכנולוגיות חדישות, יש צורך בגישה שאינה מבוססת בהפרדה בין האדם לטכנולוגיה אלא, מניחה את טבעם המשולב – כפי שנוהגות הגישה הרדיקלית והגישה המתודולוגית. עבור הגישה הרדיקלית, הטכנולוגיה איננה “חיצונית” לטבע האדם או “תוספת” ליכולות של האדם. במקום זאת, הטכנולוגיה היא תמיד היתה חלק אינטגראלי מן ההיות אנושי. זאת אומרת שאנחנו מאז ומעולם ,היינו פוסט-אנושיים. גישה זו רואה ברכה ביכולתן של ביו-טכנולוגיות חדישות ליצור ישויות היברידיות, המערערות את היציבות של מושגים כמו “טבעי” ו”אנושי”. ביו-טכנולוגיות חדישות, לגישתם, מהוות מעין הוכחה לרעיון שהאנושי והטבעי הם קטגוריות מלאכותיות ומכאן גם שטמון בהן פוטנציאל להתנגדות פוליטית למטה-נרטיבים של המודרנה.

באופן דומה, הגישה המתודולוגית רואה באבחנה בין בני אדם לטכנולוגיה, לא יותר מאשליה הפוגמת ביכולתנו להבין את היחסים בין השניים. גישה זו, מייחסת לטכנולוגיה תפקיד של מתווך בין בני אדם לסביבתם: אנו חווים את העולם, בין היתר, דרך הטכנולוגיות בהן אנו עושים שימוש. כך, למשל, אנו חווים קירבה לחבר רחוק דרך תוכנת הסקייפ, כמו שאנו נוטלים אחריות על חייו של עובר המתפתח בצורה לא תקינה באמצעות בדיקת אולטראסאונד. לפי גישה זו, הטכנולוגיה איננה כלי נייטרלי בשליטת בני האדם, כפי שנטען על ידי האוחזים בגישה הליברלית, והיא גם אינה כוח המנכר בני אדם מסביבתם או מחיים “אותנטיים”, כפי שנטען על ידי הגישה הדיסטופית. במקום זאת, הטכנולוגיה מציעה סוג אחד של מעורבות בעולם.

ד”ר שרון מציעה מיפוי זה של השיח הפוסט-אנושי כמסגרת תיאורטית בה ניתן למקם את ריבוי הגישות הקיימות היום להערכת ביו-טכנולוגיות חדישות. מתברר כי ההבחנה החשובה בין הגישות השונות איננה העמדה הננקטת בדבר השימוש בביו-טכנולוגיות, אלא דווקא בתפיסתן את טבע האדם. אם כן ההבחנה המרכזית בדיון על ביוטכנולוגיה היא, האם טבע האדם מוגדר על ידי ההפרדה שלו מהטכנולוגיה, או לחילופין, על ידי האינטראקציות שהאדם מקיים עם הטכנולוגיות הסובבות אותו.