איך בעלי החיים הצעירים יודעים מה עליהם לעשות, למשל כיצד להיזהר מטורפים וכיצד להשיג מזון? האם הם לומדים מהוריהם או שהידע הזה מוֹלד? והאם גוזל שנפל מהקן יוכל לשרוד ללא אימא שתלמד אותו לעוף?
כתב: אריאל קרס, גליליאו צעיר
פעם הִצלנו גוזל של צוֹצֶלת שנפל מהקן או שאולי נזרק ממנוּ. בעלי חיים מסוימים נוֹטים להשמיד את הגוזלים החולים שלהם כדי שלגוזלים אחרים יהיו יותר אוכל ויותר סיכוי לשׂרוד. אבל אנחנו, בני האדם, מתערבים לפעמים במהלכי הטבע. הגוזל שמצאנו, שזכה לשם סטֶנלי, הובא אל ביתנו, קיבל מים ומזון והחל לגדול, ובתוך כמה שבועות היה לצוצלת בּוֹגרת. טיפלנו בסטנלי יפה, וגם שאלנו את עצמנו כיצד הוא ילמד לעוּף או לנקֵר גרגירים בהיעדר אימא שיוכל ללמוד ממנהּ; ואיך נוכל ללמד אותו את ההתנהגות הזאת, הרי אין לנו מושג בניקוּר, ובוודאי לא בתעוּפה; ותהינו אם סטנלי יוכל לשרוד אם לא ילמד לעוף או לנקר גרגירים.
הצלתו של סטנלי גרמה לנו לחשוב על עצמאותם של בעלי חיים: כיצד הם גדֵלים מגורים, מגוזלים או מאפרוחים לבעלי חיים בוגרים שיכולים לשרוד? וכיצד חיות שגדלו בשבי – או כאלה שנפצעו ואנשים הצילו אותן – מצליחות לחזור לטבע ולהשתלב בו מחדש?
עם סטנלי היו הדברים ברורים: בתוך כמה ימים הוא החל לנקר את האוכל שלו, ולאחר זמן קצר גם עופף ברחבי הבית. הבנתי שהטבע עושה את שלו: הניקור והתעופה הם תכונות גֵּנֵטיוֹת שטבועות בו, והוא אינו צריך ללמוד אותן מאמו. לבסוף, לאחר שגדל והתחזק, שחררנו אותו לדרכו: הוא עף קצת מסביב, לאחר יומיים חזר לביקור קצר, ולאחר מכן עזב אותנו ויצא לחייו הבוגרים.
קצת היסטוריה
התנהגותם של בעלי החיים סִקרנה תמיד את בני האדם. המדען הדָּגוּל צ’רְלס דַּרווין הִציג את ניתוח התנהגות בעלי החיים בספרוֹ המפורסם “מוֹצָא המינים” בשנת 1859; הוא הגה את רעיון האֵבוֹלוּציה המסקרֵן, שהיו לו הַשׁלָכוֹת אדירוֹת על המדע ועל ההבנה שלנו את עולם החי. בעקבות רעיונותיו של דרווין החלו המדענים להבין כיצד חיות מתפּתחות, מה משפּיע על האבולוציה שלהן ואיך להסביר את ההתנהגות שלהן ואף את ההבנה שלהן. בעקבות “מוֹצָא המינים” ומֶחקרים וספרים אחרים של דרווין התפתח גם מדע האֵתוֹלוֹגיה, העוסק בחֵקר התנהגותם של בעלי חיים בסביבתם הטבעית ובתגוּבתם לסביבתם.
תוֹרָשה מול למידה
בבעלי החיים, וגם בבני האדם, נהוג להבחין בין התנהגות תוֹרשתית ובין התנהגות נרכֶּשת – שאנו לומדים אותה, בעיקר מההורים שלנו. התנהגות תורשתית נובעת מהמקור הגנטי שלנו, למשל יְניקה של חלב מיד לאחר הלידה, שבלעדיה היו גור של חיה או תינוק אדם גוֹועים ברעב. גם הנוהַג של בעלי חיים מסוימים להשמיד לעִתים את הוולדות החולים שלהם כדי שלאחרים יהיה סיכוי טוב יותר לשרוד הוא תורשתי ומשתלם מבחינה אבולוציונית. התנהגויות גנטיות או אינְסְטינְקְטיביוֹת אחרות של בעלי חיים יכולות להירָאות לנו מיותרות: למשל, שמתם לב שכלבים נוהגים להסתובב כמה פעמים על השטיח לפני שהם נשכּבים עליו? זה משום שכאשר חיו בטבע, לפני שבּוּיתוּ, היה עליהם לשטֵחַ את העִשׂבּייה שהם רבצו בה כדי ליצוֹר מַצע נוח. גם ההתנהגויות התורשתיות וגם אלה הנלמדות נועדו לאפשר את ההישׂרדוּת של הפְּרט, כדי שיוכל להתנתק מהוריו ולתפקֵד באופן עצמאי כבוגר.
כללית, לבעלי החיים שתקופת היַנקוּת שלהם ארוכה יש התנהגות נלמֶדת; למשל לטורפים – מיוּמנוּיוֹת ציד, ולנטרפים – יכולת להסתווֹת ולהתחבֵּא. גם התנהגות חברתית עשויה להיות דבר נרכּש. המדענים אומרים כי ככל שמוֹחוֹ של יצור מפוּתח יותר, כן תושפע התנהגותו של היצור מהתנהגויות נלמדות, ופחות מאינסטינקטים מוּלדים. הבעיה היא שפעמים רבות קשה להחליט אם התנהגות מסוימת של בעל חיים היא אינסטינקט או התנהגות נלמדת כי קשה להוכיח טענות שקשורות למְניעים שנעשו בלי מחשבה תחילה. האם התנהגותו החברתית של עֵדר חיות בסָוואנה האַפריקָנית היא נלמדת או טבוּעה בגֵנים של הזֶבּרות או של הגְנוּ שבעדר? ומה בדבר ההתנהגות החברתית של האדם? הרי לפעמים נדמה שאנו מתנהגים כמו עדר של חיות בסוואנה…
“יש בעלי חיים שאינם לומדים כי אין להם הורים שמגדלים אותם”, אומרת קרן אור, זוֹאוֹלוֹגית הספארי שברמת גן. “כמו אלה שאימא שלהם מַטילה ביצים ונעלמת, למשל זוחלים כמו צַבּים או לְטָאות. צַבּי הים למשל בּוֹקעים קטנים ופְגיעים. הם בוקעים מהביצה בחוף הים, ויש להם אינסטינקטים בּרוּרים מאוד ללכת לכיוון הים ולהתחיל לשחות, בלי שום תהליך למידה. הרי כדי ללמוד צריך מישהו שילמֵד, כלומר טיפול של הורים. אבל גם בקרב בעלי חיים שיש להם הורים, המדענים חלוּקים בשאלה מה נלמד ומה אינסטינקטיבי”.
עצמאות מאוחרת
תהליך ההתבגרות והיציאה לעצמאות של בעלי חיים גדולים רבים, ובכלל זה שלנו, בני האדם, ארוך מאוד. “לאוּרַנְגְאוּטָן, קוף אדם ששרוי בסכנת הַכְחָדה חמוָרה, לוקח כשבע שנים לעזוב את אמו ולצאת לעצמאות”, אומרת קרן אור. “יש לכך השלכות מרחיקות לכת כי זה קובע את קצב ההִתרַבּוּת. האֵם יכולה להיכנס שוב להיריון רק לאחר גידול הגור. קצב הריבוי הנמוך הוא אחת הסיבות המקשות על האורנגאוטנים ועל בעלי חיים אחרים לשרוד, אף שזו כמובן אינה הסיבה היחידה”.
מה הגורים לומדים מהאֵם? “גורים של טורפים לומדים למצוא אוכל, לדעת מה לאכול וכמובן איך לצוד”, מסבירה קרן אור. “פעמים רבות רואים צ’יטה שצדה צבי קטן ואינה הורגת אותו אלא מְביאה אותו לגורים שלה כדי ש’ישחקו עם האוכל’, כלומר ינסו ללמוד להרוג אותו בעצמם. אבל בתהליך כזה יש גם אינסטינקטים – למידה אינה דבר מובן מאליו, והחוקרים חלוקים בדעתם בנוגע לנושאים רבים. למשל, אם קוף מחקה את מה שאימא שלו עושה, למשל מכניס מקל לקן של טֶרמיטים – האם אפשר לקרוא לזה למידה או שזו פשוט חזרה על פעולה?”.
גורי הנטרפים, למשל אַנטילוֹפּוֹת, חייבים להיצמד לאימא שלהם ולעדר בכללוּתוֹ, וָלא – הסיכויים שלהם לשרוד קטנים. תופעה כזו ותופעות אחרות מצביעות על הנסיבּוֹת החברתיות להגעה של בעלי חיים לבגרות ולעצמאות. “אולי אין זו למידה כמו שאנחנו מגדירים אותה, אבל כדי להיות חיה הכרחי לגדול בסביבה של בעלי חיים מאותו סוג”, מסבירה קרן אור. “אם אדם לוקח גור ומַרגיל אותו לחיות עם בני אדם, הגור אינו לומד את קוד ההתנהגות ואת ההרגלים של בני מינוֹ. קוף לא יֵדע ‘להיות קוף'”. נסו לחשוב מה היה קורה אילו לא גדלתם בחברת בני אדם אחרים. האם זה אפשרי בכלל?
זה עורר בי מחשבות נוספות בנוגע לסטנלי הצוצלת, ושיתפתי את קרן אור. “סביר שהיה לו קשה לשרוד בטבע כי הוא לא גדל עם צוצלות כמוהו ולא קיבל מזון שהוא יכול למצוא בטבע”, היא אמרה. בכל זאת אני מקווה שהאינסטינקטים שלו עזרו לו למצוא את המזון המתאים ולהיזהר מחתולים ומעופות דורסים.
“הגישה היום בגני חיות היא להימנע מלתת לבני אדם לגדל חיות, גם אם זה אומר שהגור ימות. בספארי מדמים תהליכים טבעיים כדי שהחיות יתפתחו התפתחות תַּקינה ומנותקת מהאדם. יש לנו למשל דרְבָּנית בשם דורית. מצאו אותה ליד אימא שלה שנדרסה בכביש, הֵביאו אותה לספארי, וכאן האכילו אותה בבקבוק. גורי הדַּרבָּנים לומדים מההורים איך לחפש פקעות מאכל, לחפור ולהוציא אותן מהאדמה. אבל דרבנית כזו, שגדלה עם בני אדם, אינה יכולה לצאת לעצמאות, ואין אפשרות להחזיר אותה לטבע. חיה כזו תישאר בספארי, ולא תצא כל חייה לעצמאות”.
רוצים לקרוא עוד? לקבלת מגזין גליליאו צעיר במתנה
