פרק ראשון בסדרה חדשה שתקיף את תקופת המקבים והחשמונאים משנת 167 לפנה”ס ועד שנות הארבעים של המאה הראשונה לפנה”ס
פותחים אנו בסדרה חדשה שתקיף את תקופת המקבים והחשמונאים משנת 167 לפנה”ס ועד שנות הארבעים של המאה הראשונה לפנה”ס. אשתדל להראות כיצד קורא מתתיהו למרד דתי/תרבותי, כשמאחוריו מסתתר מניע אישי, פוליטי משהו, וכיצד בניו ונכדיו התעלמו הדרגתית מסיסמאותיו האידיאלוגיות ולבסוף הפכו, לא להאמין, למלכים הלניסטים כמעט לכל דבר.
אחד המאמרים הראשונים שלי ב”הידען” עסקו בדמותו הפיראטית משהו של יהודה המקבי (3.12.2002). למרות שחנוכה מאחורינו אשמח להביא פרטים, “מרעישים” ומרשיעים משהו על אודות המקבים/החשמונאים, ולא שהפרטים הללו חסויים ועלומים בפני כל חוקרי התקופה מאז ועד…, אלא ש…
בעיית הבעייתיות לגבי הפרטים הללו מרוכזת בהעדר חומרים תיעודיים מקבילים ובלתי תלויים, שעשויים לשפוך אור אמין על הנושא הנידון, ואין לנו אלא להתייחס למקורות הכתובים, כאלה שאינם ידועים מן הסתם, בראיה בלתי משוחדת. אלא, שאלה החומרים התיעודיים העומדים לנגד עינינו ובהם לצערנו נסתפק.
ראוי להדגיש כבר מלכתחילה, כי בדומה למה שהתבשל בבית המאפה הציוני לדמויות כגון בן כוסבה/בר כוכבא, הפכו דמויות מקראיות ובעיקר מימי הבית השני ואילך, למודל אידיאליסטי של התנועה הלאומית היהודית, קרי הציונות. ועם הזמן, ומתוך כוונת מכוון, עברו הללו מוטציות, ז’דאנוביסטיות משהו, כדי לשרת את היעדים הציוניים, מני אז ועד ימינו, כשהזמן הופך אותן למה-זה-אמינות. הציונות, כידוע לנו, צמחה באירופה בשלהי המאה ה-19, ובדומה לחברותיה-קודמותיה באירופה, כגון התנועה הלאומית הגרמנית, האיטלקית או האוסטרו-הונגרית, חיפשה אף היא גיבורים קדומים על מנת להפוך אותם למודל חיקוי והערצה, והיא הפכה-והפכה בהם עד שהתאימו ליעדיה. וזאת, בין השאר, דרך המערכת החינוכית והתעמולתית, ולמידה כזו שהציבור אינו מוכן לקבל אספקלריה אחרת מעבר לגרסא דינקותא שלו.
אציג בפניכם על קצה המזלג תופעות ואירועים ש”גיבורינו” המקבים/החשמונאים קשרו עצמם בהם והוזנקו דרך דפי ההיסטוריה הישר לגלריית ההערצה של מדורת השבט.
מתתיהו
מתתיהו כידוע לכל מי שנשאל, היה הכוהן שהניף את נס המרד ביוונים, ביוונות ובמתיוונים. ראשית אין מדובר ביוונים וביוונות, אלא בהלניסטים ובהלניזם, שאלו רחוקים לא מעט מההלניות הקלאסית, ואינם אלא מיכלוא של הלניות ותרבויות מזרח-תיכוניות קדומות, אלא שאין זה הזמן והמקום להעמיק בכך.
שנית, ולענייננו, מדובר יותר נכון, במרידה פנימית שיזם מתתיהו, שהיא בבחינת רעידת אדמה של ממש, אותה בקשתי להוכיח באחד מפרקי הסדרה “הכהונה כפי שלא הכרתם”. מתתיהו, בן למשפחת חשמון, שהשתייכה למשמר הכהונה יהויריב, ביקש לנתץ את המעמד המכובד, המקודש, של משפחת צדוק, שעמדה בראשות הכהונה ולהמירה במשפחתו הוא. היינו אוזורפציה של ממש, כשהמעטפת הפופוליסטית למהלכו היה המרד האנטי-יווני/התיוונותי (הידען, מהפכה כהונתית, 13.9.2008).
רגע, רגע, יאמרו המלעיזים, הרי המקורות מדברים על מלחמה אמיתית בתרבות הזרה, קרא לה הלניסטית או בשם אחר. בסדר, אומר: אלא שעולה מן המקורות דווקא תמונה אחרת – רוב הציבור, מטעמים שונים, ובעיקר פרגמטיים קיבל עליו את התרבות הזרה, ובעיקר על רקע העובדה, שההתיוונות, או איך שנקרא לה, היתה ברובה חיצונית ולא אימננטית.
מדובר איפוא בקבוצה קנאית, קיצונית, כזו שקמה במהלך ההיסטוריה, אשר כפתה את דעותיה, את עקרונותיה, על הכלל.
ובכלל, לגבי הגזירות, גזירות השמד של אנטיוכוס הרביעי, כךגם היתה תגובתה של מרבית האוכלוסיה, היינו קבלת הגזירות, גם מתוך ההנחה הבסיסית שיכולת אכיפתן היתה קלושה.
מתתיהו חיסל/רצח אותו יהודי שמוכן היה להקריב קרבן לייעוד פגאני במודיעים וזבח אותו על הבמה שהוקמה לכבוד קרבן המלך הסורי-הלניסטי. וזאת בבחינת קרבן אדם ואולי מעין סגירת מעגל מימי אברהם. ואנו שואלים: מי שמך?!
הצעד הבא לאחר הכרזת המרד – הבריחה מהאזורים הידועים אל ההרים והקמת כוחות מילליציה כנגד גזירות המלך אנטיוכוס הרביעי אפיפנס על ידי מתתיהו ותומכיו, והתנפלות רבתי על אותן משפחות שלא מלו את בניהן וביצוע בפועל את מילת הבנים, בין אם הדבר היה לרוחן של אותן משפחות ובין אם לאו, שהרי הכתוב אומר: “וימולו את הבנים אשר לא נימולו, אשר מצאו בגבול ישראל בחוזקה” (מקבים א’ ב’ 45).
משקרבו ימי מתתיהו למות, כינס את בניו ומסר בפניהם את צוואתו, את מורשתו, ובין השאר הוא מביא דוגמאות מבית ראשון כיצד בצעו דמויות כגון פנחס ואליהו מעשי הרג (ואולי אף רצח), וכגמול זכו מן האל ל”כבוד גדול ושם עולם” (שם 50). פנחס זכה ב”ברית כהונת עולם” (שם 53) ואליהו “הועלה לשמים” (שם 57). ובכלל, בעשותו כן חיזק מתתיהו את הקשר בין פנחס ואליהו לבין המרד המקבי, צבע אותו בסימן הקנאות היהודית והעניק מתוך כך לגיטימציה לכל מהלך שיבצעו המורדים, בין אם הוא מוסרי ובין אם לאו.
יהודה המקבי
להלן טקסט קצת עלום ולא-ידוע הלקוח מתוך ספר מקבים ב’ ולשונו – “ויהודה המכונה גם מקבי היה העשירי (יחד עם תשעה מחבריו). ויברח אל המדבר, כחיות בהרים חי, הוא ואשר איתו והעשב היה מאכלם כל העת לבלתי היות להם חלק בטומאה” (ה’ 27).
על פי הכרונולוגיה של ספר מקבים ב’ התרחש האירוע הזה לפני הטלת הגזירות על ידי אנטיוכוס. כלומר, אף אחד לא כפה על יהודה, כמו גם על תושבי ירושלים וסביבתה, להיות מוזן במאכלים לא כשרים. אז מדוע עוזב יהודה יחד עם קבוצה מצומצמת למדבר? האם הוא רואה לפניו מעין מיחזור של דור מדבר לקראת ההתנחלות בכנען, אוו אולי, מה שיותר נראה לעין, להידמות לאליהו בשעתו, היינו לעטות על עצמו איצטלה של נביא, של קנאי, ולפתח מוטיבציה אידיאולוגית גבוהה לקראת המרד. ואולי, מה שעשוי להסביר דווקא את מתן הירושה של מתתיהו דווקא לו ולא לשמעון שקדם לו.
חדור במוטיבציה הנ”ל יוצא יהודה המקבי להילחם באויביו – בשלטון ההלניסטי וגזירותיו (ניחא), אך גם ואולי אף בעיקר במתיוונים אותם הוא מכנה בשם פושעים ורשעים שיש לבערם מן העולם, והוא אכן נוהג כך – “והמית את בני העם שהפרו את חוקי האבות” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יב, ו, 286). במשפט? אפילו בטריבונאל שדה? לא-ולא. ואותם פושעים רשעים כלשונו, כוהנים רבים ומכובדים מזקני העם, יצאו מבית המקדש לניקנור – אחד מנכבדי שריו ומצביאיו של אנטיוכוס הרביעי, כדי להראות לו שלא כל הציבור עוין ומרדן. והם הצביעו לפניו על העולה שהיו מקריבים בבית המקדש למלך ההלניסטי. לכאורה מדובר בעבודה זרה, שהרי רק קרבנות ציבור וקרבנות יחיד יהודיים היו מועלים בבית המקדש. אלא שמדובר בנוהג ישן וקדום, שהיה מקובל בקרב עמים רבים, כחלק אינטגרלי מביטוי השיעבוד לעם אחר. וגם המשנה ויוסף בן מתתיהו מציינים כי במקדש היו מוקרבים, פרט לקרבנות השוטפים, שני קרבנות כל יום לשלומו של הקיסר הרומי ולשלומה של העיר רומא (ואולי לאלה רומא, דיאה רומה), ואף אחד לא ראה בכך ביטוי פגאני נורא. כלומר, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
ויהודה המקבי ממשיך במלחמותיו – “וילחם יהודה בבני עשו באדום את עקרבה … ויזכור את רעות בני בעון, שר היו לעם לפח ולמוקש בארבם להם על הדרכים. ויסגרו על ידו במגדלים וייחן עליהם ויחרימם וישרוף את מגדליה באש עם כל אשר בהם” (שם ה’ 5-3). כלומר על כל יושביהם.
בהמשך תוקף יהודה את תושבי העיר בצרה והורג כל זכר לפי חרב. כך הוא נועג גם לגבי הזכרים בעיר מצפה. הוא שורף את ההיכל בקרניים עם כל יושביו בתוכו. אז במה שונה התנהגותו מזו המיוחסת לגדודי הרשע שהציב אנטיוכוס בירושלים?
יהודה פונה לכיוון עפרון ומבקש מהתושבים שיאפשרו לו לעבור. הללו מסרבים ויהודה תוקף את העיר ומחסל את כל תושביה הזכרים. אף אחד כנראה לא הזכיר לו באותה שעה, כי מלחמת החורמה (ואיני מתבייש להגדירה כשואה) של עם ישראל בעמלק מדור לדור החלה למעשה בסירובם של העמלקים, כך על פי התורה, לאפשר לעם ישראל לעבור דרכם לארץ כנען.
מעשים דומים מבצע יהודה בחברון ובעריה-בנותיה.
כשיהודה מנצח את ניקנור בקרב חדשה/בית חורון, הוא עורף את ראשו של ניקנור, מבתק את ידו הימנית ונועץ אותם על חומות ירושלים ממש מול בית המקדש וכמו כן עוקר/כורת את לשונו של ניקנור וציווה להשליכה כשהיא גזורה וחתוכה לעופות הטרף. תגידו – אבל כולם נהגו כך?! אולי, אך מה לגבי מוסריותו של העם היהודי?! כמסופר, כשקוע במסורת?!
ערב הקרב האחרון של יהודה מול המצביא ההלניסטי בקכידס, מבקשים ממנו הלוחמים לא להתמודד כשהסיכויים לנצח כמעט אפסיים, אלא שיהודה בשלו, שש אלי קרב, מביא למותם של כל הלוחמים וכללם הוא עצמו.
מתתיהו לא הציב את עצמו, כך דומה, בראשות הכהונה. זאת עשה בנו יהודה, כשהוא אוזר אומץ לב וחדור מוטיבציה בעקבות טיהורו של המקדש וחידוש העבודה בו. (אגב, החג שנחגג מאז נקרא בספרות המקבית “ימי חנוכת המזבח”, ואילו אצל יוסף בן מתתיהו נקרא החג בשם “חג האורים” ולדעתו על שום “שאותה הזכות לעבוד את אלוהינו הופיעה בלי שקיווינו לה”). הספרות המקבית נזהרת משהו מלהביא את העדות בדבר כהונתו, וזאת עושה יוסף בן מתתיהו המדווח כי יהודה היה לכוהן גדול, ובהקשר מעניין לאותו קרב אחרון יוסף בן מתתיהו מציין כי במותו מלאו לכהונת יהודה שלוש שנים. היינו משנת 164 לפנה”ס שאז שחרר יהודה את ירושלים והמקדש מהשליטה ההלניסטית.
או-אז נפתחת שושלת חדשה בראשות הכהונה, הלוא היא שושלת בני חשמון למשמר יהויריב, ובכך הקיץ הקץ על משפחת צדוק המסורתית-המיתולוגית. היינו מצפים שיהודה ימתין עם מינויו העצמי ולפחות עד אשר יניח את חרבו וישיבה לנדנה. ומדוע שינהג כך, הרי מתתיהו אביו הכתירו כיורשו, ולפחות הצבאי, כשמסרי המעשים האכזריים שנעשו כבר, ראויים לכל שבח והערצה על שום היות יהודה נצר למשפחות הקנאים.
נהוג לומר, כי אין למתוח ביקורת כלשהי על מעשיו של יהודה, שהרי כך נהגו שליטים בקרבתו. ולהם נאמר: הרי אנו מבקשים להשתבח במעשי מוסר וצדק בשונה מן העמים האחרים, וכיצד מעשי החשמונאים מתיישבים עם צידוק ריקני כל-כך?!
עלעלו ואף העמיקו בעיון בספרות חז”ל הרי לא תמצאו מסכת בשם “חנוכה” ולא על מעללי מתתיהו,יהודה המקבי, יהונתן ושמעון אחיו. האם אין בכך אמירה של התנגדות וסלידה ממעשי המקבים, גם כדי שגורמים קנאים לאחר חורבן הבית השני יבקשו לחדש את ימי מרד המקבים, וזאת בתקופה שהצטיינה בחיזוק היחסים עם השלטון הרומי.
מעניין. הלוא-כן?!
23 תגובות
המאמר הזה הוא לא פחות ממביך. אין הסטוריון בעל ערך שהיה בכלל רואה בזה מאמר.
מראשיתו הוא נגוע באנכרוניזם קשה. אין בו בדל של דיון אקדמי אלא רק הטחת האשמות תמוהה באנשים שמתו לפני אלפי שנים. המגמתיות זועקת מתוכו עד שלא נותר מאמר לקרוא.
מביך שהידען מפרסמים בכלל רמה כזו של כתיבה.
“יהודה פונה לכיוון עפרון ומבקש מהתושבים שיאפשרו לו לעבור. הללו מסרבים ויהודה תוקף את העיר ומחסל את כל תושביה הזכרים. אף אחד כנראה לא הזכיר לו באותה שעה, כי מלחמת החורמה (ואיני מתבייש להגדירה כשואה) של עם ישראל בעמלק מדור לדור החלה למעשה בסירובם של העמלקים, כך על פי התורה, לאפשר לעם ישראל לעבור דרכם לארץ כנען.” – כוונת הכותב, מן הסתם, היא לסיחון מלך האמורי.
קשה להתעלם מהמגמתיות במאמר הזה… חבל שדווקא דברים כאלו מוצאים את עצמם באתר כמו “הידען”
לא ברור אם יהודה התמנה לכהן גדול שהרי אליקום\אליקים המתייון נזכר ככהן גדול אחריו, נראה גם לומר שלו היה יהודה כהן גדול בוודאי היו משתמשים בכך במכבים א’ כדי להאדיר את שמו ושם החשמונאים.
יוספוס פלביוס רואה עצמו כקרוב משפחה של החשמונאים וגאה בייחוסו ככה שאין להביא את דבריו כביקורת על החשמונאים.
לדבר על מוסר של ימים עברו ולהשוותו להיום הוא עיוות, לומר על מי מהחשמונאים שהוא “פנאט” או “קיצוני” היא הבעת דעה מוטית (כנראה נובעת מדעה פוליטית מוטית כלשהי) ואין לה מקום כאן.
אנו יודעים בסבירות לא רעה ממגילות קומראן שהחשמונאים היו קדם-פרושים, נהיו צדוקים וחזרו להיות פרושים.
אנו יודעים שסופרי מכבים א’ וב’ היו בעלי אג’נדה ללא ספק, ניתן ללמוד על האג’נדה הזאת מעיון בספרים אלה.
מכאן ועד שימוש בתארים – המרחק גדול, ניתן באותה מידה לומר על המכבים שהיו “מושיעי ישראל הגדולים בהיסטוריה” בדיוק באותה מידה.
בקיצור, ניתן ואף כדאי להראות עובדות מהמקורות הכתובים ההיסטוריים מכיוון ואלה לא ידועים כל צרכם לציבור הרחב, מכאן ועד שימוש בתארים מוטים פוליטים – המרחק גדול – ידע הציבור ויחכים.
אם ביבי הייה ראש ממשלה פעם נוספת אני יבין סופית שאין אלוהים.ושהמדינה שלנו תהרס שוב,ושאנו בובות על חוט של בעלי הון אמרקאים,ושהעוני יגדל,ואין להאמין במדינה.בקיצור נחייה ונראה.
פסאודו מדעי מקבים א
http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=24937940#9.5275.6.fitwidth
אני מחכה למאמר הבא. כמו שאמרתי ריבוי דיעות הוא חיובי ואני רוצה לשמוע נקודת מבט שונה מזו שגדלנו עליה על המכבים. מותר לשמוע דיעות שונות, מותר לחלוק עליהן, אך האמת נמצאת לאחר מכן היכן שהוא בדרך בין הדיעה החדשה לנקודה שהיינו בה לפני המאמר. אני מחפש ספר אקדמי על מקבים א-ד.
יוסי,כול הכבוד.
איזה כייף לי לקרוא
בצל מלחמות הכוהנים האלו נולד עם השמרוני? על משקל ,לא בדיוק הלנסטים,לא בדיוק יהודים?
הפוליטקאים של ימנו לא פחות ציניים! לדוגמה ביטוח לאומי הפך לקופה הקטנה של משרד האוצר.רווחה זו חובה של המדינה! ולא טובה , שהיא עושה לאזרחים ! משהוא באופי של ההנהגה מראה על זילזול בציבור! סליחה על ההקבלה לזמננו.אבל הדרמה שחיסלה את המדינה היהודית עדין יכולה לחזור!
אני מסכים עם דבריך. לדעתי בית חשמונאי שימר את היהדות בדיוק עד רבי עקיבא שהצליח למצוא מתכון בלתי אפשרי של שימור דת ללא מדינה 2,000 שנה. אלמלא העצמאות בת ה-100 שנים שהשיג בית חשמונאי לא היינו מגיעים למישנה, וגמרא, וסידור תפילה, ותלמידי חכמים, אשר החליפו את הכהונה כמשמרת הדת, ואת הקרבת הקורבנות. גם הרומאים שפטו בחומרה מורדים, והמורשת הלטינית נשארה ערש הציוויליזציה. המקבים לא היו רק אכזריים, הם השיגו עצמאות חסרת סיכוי של מעטים מאד מול רבים וחזקים מאד.
ההיסטוריונים בחלקם הם שיפוטיים. ברור לי הכיווניות השיפוטית של ד”ר שורק. הוא מנסה לערער על לגיטימיות החשמונאים.
אני אמשיך לקרוא את הסידרה שלו, ולנסות לערער אצלי את הידיעות ולבדוק היכן נקודת שיווי המשקל שלי נמצאת אחרי הערעור. באופן כללי אני מתנגד לערעור לגיטימיות בית חשמונאי. בזה אגב אני לפי טענתך בצדק,
נכון: ישנה סקציה שלימה אשר מנסה א) לערער על נכונות התנ”ך (פינקלשטיין אגב תומך בהיסטורית המקרא אך בסייגים) היסטורית ועל היות עם ישראל לפני רבי עקיבא (שנת 50 לספירה), אח”כ לגיטימיות בית חשמונאי (250? לפנה”ס), אח”כ לגיטימיות הציונות (האחרונים נקראים ההיסטוריונים החדשים ורובם לא מכירים בלגיטימיות מדינת ישראל).
מכל אלה אני למד, גם אם אינני מסכים לדבריהם. אני גם קורא כפי שאתה רואה את ההיסטוריה לפי הרב בני לאו שמשלב דתיות בראש וראשונה עם מדעיות. קורא גם ביקורת ישעיהו ליבוביץ על הרמב”ם ומורה נבוכים, וגם ספרים של ד”ר הרב גודמן על מורה נבוכים והכוזרי, וגם גמרא ועוד.
ייתכן ונכון מצידך לחדד לציבור הרחב את הכיוון הכללי של המאמר כאן ושזו עוד דיעה בין הדיעות ולא אמת מוחלטת. וכן נכון שהסידרה תהיה מציגת עובדות ופחות שיפוטית. בכל מקרה אני אקרא אותה.
הבעיה היא לא במובאות, הבעיה היא בשיפוטיות. אי אפשר בשום פנים ואופן להבין מציאות מסויימת דרך משקפיים של מציאות אחרת, והחמורה מכל היא הגישה השיפוטית. הסטוריון נותן תשקיף של המאורעות בקונטקסט של התקופה, התרבות, וההוייה בעת בה הן התרחשו. הוא מנתח את המאורעות לאור תנאי השפה וההתחלה הרלוונטים ולא לאורן של מוסכמות עכשוויות, ערכים בני-חלוף, תפיסות משתנות חדשות לבקרים. מרגע שאתה מטמא את הטקסטים שלך עם שיפוטיות שמגיע ממעמקי ה”אני” הפרטי שלך, אתה גמרת – לפחות אצל מי שמבין מעט עניין.
לנושא דחיקת הצדוקים והכהונה ע”י בית הילל, ונושא דחיקת תלמידי חכמים ורבנים את הכהונה כעילית נושאת הלהבה, הסדרה “חכמים” כרכים א-ד מאת הרב ד”ר בניימין לאו.
ספרי מקבים א-ד לא הוכללו ע”י חותמי התנ”ך היהודים אשר התייחסו אליהם כספרים חיצוניים. תרגום ה-70 “הנוצרי” ליוונית שהוזמן ע”י אחד ממלכי תלמי מאלכסנדריה הכיל בסופו של דבר בברית הישנה של הנוצרים את ספרי מקבים ביוונית והם מחשיבים את בית חשמונאי (ראה כאן הציור). משם תורגמו בחזרה לעברית, לאחר שהיהדות הכירה בחשיבות בית חשמונאי. האירוע של אובדן הספרים במקור והעתקתם מעותק מתורגם קרתה גם לכתבי אפלטון (המדינה, החוקים והכתבים המאוגדים) אשר תורגמו מערבית, ולכתבי אריסטו אשר תורגמו מאבן-רושד מערבית. הרמב”ם צידד בשילוב חוכמת אריסטו (מורה הנבוכים. ספר שנוי במחלוקת ביהדות) והרמב”ם הכיר אותה מהערבית. נדמה לי שגם הרמב”ם היתה יוזמה להחרימו, ורק בזכות אפיפיור נוצרי שהוקיר את הרמב”ם כפילוסוף ענק, נמנע החרם. דבר דומה קרה למסילת ישרים וכתבי רמח”ל (רבי מושה חיים לוצאטו) אשר כ-30 ספרים שלו הוחרמו ונקברו ואבדו, ונשאר מסילת ישרים. היום קודקס חיוני של היהדות החרדית. אין נביא בעירו, ואח”כ העם של אותו הוגה דעות מכיר בגדלות מורשתו ומאמץ אותה בחזרה.
נכון אגב שבהמשך הדרך ניצח בית הילל בתפיסתו שרבנות ותלמידי חכמים מישראל וחידוש בפרשנות עדיפים על הכהונה, הצדוקיות כעילית הדתית. והמורשת שהוריש לנו רבי עקיבא היא תפילת 18 בראשיתה ותהליך עריכת המשנה וחתימתה ע”י רבי יהודה הנשיא ואח”כ התלמוד. אבל כאן אני דרדק (כדבריך) ואני ממליץ להדיוטות שמתעניינים את הסידרה “חכמים” כרכים א-ד, מאת ד”ר הרב בינימין לאו.
סלח לי אם מה שאני רושם כאן מזכרוני מקריאת ספרים לא מדוייק, אבל הוא נראה לי מספיק מדוייק להעשרה כאן: נכון אגב שהיהדות המעיטה בערך הניצחון המקבי ולא הוכנס לתנ”ך היהודי. הנצרות הכניסה את ספרי מקבים לקודקס הברית הישנה שלהם (לא כולל הבשורות של השליחים), ואחד ממלכי תלמי ביוצרו את תרגום ה-70 לתורה ליוונית הוא שהכיל את היסטורית החשמונאים. בתקופה מאוחרת יותר לאחר האירועים, אימצה היהדות בחזרה את בית חשמונאי, וספרי מקבים א-ד קיימים בעברית היום לדעתי מתרגום מיוונית.
התופעה הזו לא חריגה. כתבי אפלטון וידיעתינו את סוקרטס – מאבני היסוד של התרבות המערבית והפילוסופיה בפרט, וגם מוסר, אבדו לדעתי ביוונית. הנוצרים העתיקו את הכתבים שאבדו (המדינה, החוקים ועוד) מערבית למיטב זכרוני וכך ניצלו משיכחה. סימוכין http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F.
לגבי אריסטו אני לא בקיא האם היו קיימים במנזרים כתבים בלטינית (כמו בספר שם הוורד, מאת אומברטו אקו, ספר הצחוק של אריסטו) בימי הביניים במקור מיוונית או שתורגמו מערבית. לפי מקור
http://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&frm=1&source=web&cd=1&ved=0CBwQFjAA&url=http%3A%2F%2Fwww.ybz.org.il%2F_Uploads%2FdbsAttachedFiles%2F112shiosi.doc&ei=cgmlVJm_G87kaoL2gsAG&usg=AFQjCNE0aD4yZFaG4DAHcmyPQ_tyjHLOLQ פרופסור יוסף שוורץ תורגמו מערבית מתוך אבן-רושד. בנוסף הרמב”ם ידע חוכמת אריסטו ומתאר אותה בספרו “מורה נבוכים” ולכן היא באה מתרבות ערב. היתה תקופה שהאיסלם היה נאור מהנצרות.
ספציפית לכל מה שאתה אומר אני מסכים. עכשיו הבנתי מה מציק לך.
אני פתוח לשמוע תיאוריות חילוניות, ולמצוא את נקודת האיזון שלי.
אינני חושב שהמכבים היו פחות חשובים להיסטוריה של עם ישראל כי היו פנטים.
כמו שאמרתי בהקבלה (כלומר לא בהקשר של מקבים) כת הכוהנים מיהודה הביאה להפצת המונותואיזם להשקפתי החובבנית כאמור, בקרב 3 מליארד אנשים ועוד ה 12.5 מליון יהודים. לא כל מה שנעשה בשם הדת היה רע. ההיסטוריה היום שלנו היא תערובת של מדעים ופילוסופיה הלניים שהתעדנו אגב, מאמונה אלילית, ומתורת מוסר שראשיתה ביהדות והמשכה בפילוסופיה.
מעניין ומאלף
כמה תהיות ושאלות:
1. חז”ל מייצגים את הפרושים, בעוד שבית חשמונאי (בעיקר המאוחר) מייצג את הצדוקים ואת מי שלקחו מלוכה שלא כדין (ממתי כהנים יכולים להיות מלכים?). זו הסיבה שחלקם של החשמונאים ומלחמתם הוצנע, ובמקומו עלה לגדולה הנס, וחז”ל דנים בסוגיית סדר הדלקת הנרות ושאר זוטות ופלפולים.
2. אכזריות? לצערנו, כך נלחמו בימי קדם. גם בימינו המלחמות לא ממש סטריליות…
3. גם ליוסף בן מתתיהו, גם למקבים א וגם למקבים ב יש אג’נדה ומשלהם. מקבים ב, למשל, נכתב מנקודת מבט מאוד “יהודית-לאומית”. את כל המקורות יש לבחון כלא-אובייקטיביים, ולנסות להבין את ההיסטוריה בהתאם
4. גם אם מרד המקבים היה אכזרי ו”קנאי”, ייתכן אלמלא המרד, היהדות היתה נטמעת בעולם ההלניסטי של אז. לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מנקודת מבט דתית (יהודית, ואפילו נוצרית), זה בוודאי שלילי
לשאלתך. הנושא היחיד בו אני מפרסם מאמרים הוא בתחום עבודתי ובעיתונות המדעית.
בנושאים האחרים אני חובב. אינני יודע מה השכלתך.
בנושאים כאן אני משתדל להביא סימוכין ולדייק. המובאות כאן מהגמרא נכונות, והמובאה שהפרשנות לגמרא התייחסה לחוסר קיום מסכת “חנוכה” כמתמיה נכונה.
האם אתה מפרסם את עבודותיך גם על גבי פלטפורמות מקצועיות החשופות לביקורת עמיתים או שמצאת לך אתר הרחוק מעיני הביקורת המקצועית לפרסם הגיגים שמקורם בעמדות פוליטיות עכשוויות שהקשר בינם לבין מחקר אמיתי קלוש? לא יודע, אבל למאמרים שלך יש ריח פטרוניסטי של מי שבא ללמד את הדרדקים איזה פתק עליהם להניח בקלפי לאור “כשלונות העבר”. תודה, אבל לא תודה. לא קונה.
מתוך כבוד אליך. נכון אין מסכת חנוכה בגמרא, ובאופן כללי הפנטיות מנצחת. בהקבלה כת הכוהנים מיהודה, הממלכה החלשה לעומת ממלכת ישראל, הפיצה לפי פינקלשטיין את פילוג הממלכה, כי מה יותר נכון מלומר היה תמיד שלנו, וניצחה. היהדות הנצרות והאיסלם מאותו זרע של קנאות דתית. כלומר 3 מליארד אנשים בעולם קיבלו את דבריהם של הכוהנים. יהושוע בכובשו את הארץ הצטווה להכרית את כל עמי כנען ורק בתקופה מאוחרת יותר התעדנו ההלכות ויש דיני שבויים ודיני גרים שבהם מצווים לחוס על אלה ועל אלה.
עכשיו לעדכונים קלים: סה”כ נראה לי אישית בלבד שאתה צודק, כי בדורות המאוחרים נדרשו הרבנים לבעיה המטרידה, והם נותנים סיבות שיאות לדתיים, אך לא לחוקרי היסטוריה חילוניים. אני אגב שילוב חריג של מאמין גם בבורא וגם בחובה לעליונות המחקר והמדע.
הגמרא בשבת (דף כא, ב) אומרת:
“מאי חנוכה דתנו רבנן בכ”ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן שהיה מונח בחותנו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”.
הברייתא שמביאה הגמרא עונה על השאלה “מדוע לא הסבירה הגמרא תחילה מהו חנוכה” אלא היא הביאה תחילה את דיני חנוכה.
שהברייתא שהביא הגמרא אינה ברייתא רגילה אלא מקורה במגילת תענית שבה מובאים כל הימים שנעשו בהם ניסים לישראל בבית שני אשר קבעו אותם לימים טובים. ובתוך אותם ימים היו ימים שאסור היה להתענות בהם אך מותר היה להספיד בהם, והיו ימים שהיו חמורים יותר ואסור היה אף להספיד בהם. ובמגילת בענית הובא ענין החנוכה, ודיני החנוכה שבהם פתחה הגמרא מתייחסים לענין חנוכה המובא במגילת תענית.
אני רחוק מאד מלהיות אדם מאמין אבל בכל זאת הכתבה הזו קטנונית ומגמתית. האתוס היהודי הציוני מהלל את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל וזה בדיוק מה שבר כוכבא ומתתיהו השיגו. האם נכון היה להרוג יהודים שפנו לדת ההליניסטית או האם נקרא להליניסטים יוונים, מתיוונים או כופרים? אלו כבר שאלות פוליטית שאינם רלוונטיות לשאלה אם היה גיבור או לא ואינן יכולות להישפט לפי הסטנדרטים של היום על ידי אנשים שלא חיו בתקופה ההיא. הביקורת שלך מלמדת יותר על השקפת עולמך הפוליטית ואיננה רלוונטית לעניין.
נדמה לי שיוסף בן מתיתיהו המכונה בלטינית יוספוס פלביוס התהדר שהוא נצר למשפחת יהויריב ממשפחות משמרות הכהונה במקדש בירושלים. היסטוריון אחר מתקופה אחרת.
ד”ר שורק. תודה על הסידרה המענינת הצפויה לנו. אני חובב היסטוריה. האם יש ספר על מכבים א-ד עם פרשנות, או ספר מחקר על התקופה.אם אתה מעדיף לענות לי בצנעה הוספתי לך דואר.