מיליטריזם בתקופת בית שני/ד”ר יחיעם שורק

ד”ר יחיעם שורק

קטע מהמגילה מלחמת בני אור בבני חושך. מאתר האוניברסיטה העברית

באחד ממאמרי האחרונים – “יהוה צבאות בשירות העם” – דנתי ביסודות הלוחמתיים הטבועים-צרובים בתודעה היהודית הקדומה, עד כי הזדקרה התופעה, חסרת תקדים בעידן הקדום, של ייחוס משמעותי של תכונות צבאיות לאל, הרבה יותר מכל מאפיין אחר.
בתקופת בית שני נודע חיבור ספרותי בשם “מגילת (“סרך”) המלחמה”, או כפי שכינה אותה ראשון מפענחיה ומפרשניה, פרופ' סוקניק, “מלחמת בני אור בבני חושך” על שום המשפט הפותח את המגילה: “וזה ספר סרך המלחמה. ראשית משלוח יד בני אור להחל בגורל בני חושך …”.
המגילה מבקשת לתאר מלחמה עתידית בין “בני אור” ל”בני חושך”. האחרונים מוגדרים כאויבי ישראל, שבראשם מצוי עם בשם “כתיים” והם נעזרים בכוחות הרשע והחושך (“בליעל” בשפת המגילה). המלחמה תימשך שש שנים, ובשביעית יגברו “בני האור” בהתערבות “יד אל הגדולה”. בהסתיים מלחמה זו עדיין ינהלו “בני אור” קרבות כנגד האויבים במשך 29 שנה.
ומה במגילה? פירוט חוקי המלחמה הנזכרים במקרא והשמתם, אסטרטגית וטקטית, לתקופת בית שני.
המגילה עוררה, כצפוי, מחלוקת מורכבת בין חוקרים באשר לשאלות: מי כתב אותה? מתי נכתבה? ושאר פרשנויות טקסטואליות. האם נכתבה המגילה על ידי קבוצה הנקראת-מכונה בשם “כת המגילות”? האם מדובר בקבוצה המפורסמת מכתבי יוסף בן מתתיהו ושמה “כת האיסיים”? האם מדובר בקבוצה מיליטנטית מתוך ה”שבט” הגדול והמורכב של “כת מדבר יהודה”? האם האויבים, “בני חושך” הם היוונים-ההלניסטים? המתיוונים? חסידי בית חשמונאי שדבקה בהם תסמונת הלניסטית? ואולי גולשת המגילה לתחילת תקופת השלטון הרומי, ואזי כל מערכת ה”אויבים” משתנה. יש מבין החוקרים הטוענים כי קרבה מעניינת רווחת בין ספר דניאל המקראי לבין “מגילת המלחמה”.
לעניות דעתי ובמחילה רבה שגו קמעא אותם חוקרים, אשר דנו, התחבטו, התעמקו והתפתלו בפרטי המגילה, “מגילת המלחמה”, ונגזר עליהם ל”היענש” בבחינת “מרוב עצים אין רואים את היער”. הללו, וכצפוי, התגרו מאוד מעצם גודש הפרטים המופיעים במגילה והעוסקים בהיבטים אסטרטגיים וטקטיים, ובכללם – מבנה הצבא המתכונן להיערכות קרבית, מבנהו בשעת מיתקפה ממש, אותות הצבא, הפעלת החצוצרות בקרב, נהלי גיוס פתע, כלי נשק, התמודדות עם בעיות של מלחמת מצור, מבנה הצבא בכלל, יחידות סער וטקטיקה, מודיעין, הרעשה “ארטילרית”, פקודות ועוד כיוצא באלה “מנעמים”. אפשר בהחלט להבין את השתקעותם של חוקרים ומסתקרנים מן הסתם בעניינים אלה, אלא שעניין מרכזי נשמט מעיניהם, והוא מתחבר היטב למאפיין המיליטריסטי של העם הקופץ לעין, כמעט בכל פרק מספרי המקרא.
זאת ועוד, נוכחותו של “יהוה צבאות” במקרא, איננה ל”שווא”, היא חוזרת ובולטת ב”מגילת המלחמה”. כמו למשל: “נלחמים יחד לגבורת אל” (מגילת המלחמה, ב); “סדרי דגלי אל לנקמת אפו בכול בני חושך” (שם, ד); “מאת אל יד מלחמה בכול בשר עול” (שם, ה); “ובגשתם למלחמה יכתובו על אותותם: 'ימין אל'. 'מועד אל'. 'מהומת אל'. 'חללי אל'” (שם, ו); “'מלחמת אל'. 'נקמת אל'. 'ריב אל'. 'גמול אל'. 'כוח אל'. 'שלומי אל'. 'גבורת אל'. 'כלת אל בכל גוי הבל'” (שם, ו); “ברקת חנית לגבורת אל” (שם, ט); “כיא אלוהיכם הולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיעה אתכמה” (שם, יד); “כיא תלחם בם מן השמים” (שם, טו); “אל ישראל קרא חרב על כל הגואים ובקדושי עמו יעשה גבורה” (שם, כג); “תן ידכה בעורף אויביך ורגלך על במותי חלל מחץ גוים צריכה וחרבך תואכל בשר” (שם, ל); “והנה כולם חללים כיא נפלו שם בחרב-אל” (שם, לא).
ב”מגילת המלחמה” נועד תפקיד משמעותי למלאכים, כמו מיכאל, אוריאל, רפאל וגבריאל. מלאכים רבים ולהם משימות מיוחדות, צבאיות ואחרות, בולטים-מופיעים במגילה, מה שמעניק לדברים הכתובים הילה של קדושה על סף משיחיות מסויימת, ומתוך כך אובססיביות אמונתית עזה. תופעה זו מקנה למיליטריזם העולה מהמגילה ממד של שלימות: כוחות של מטה וכוחות של מעלה.
“מגילת המלחמה”, שכמותה לא תמצאו בעולם הקדום, הינה איפוא המשך ישיר לסינדרום של “יהוה צבאות”, וכזו שהניבה גחמות ותשוקות של מרדנות כנגד שליטים וצבאות, שכלל לא היה סיכוי לעמוד מולם, כמו הצבא הרומי. שהרי, “סוף-סוף”, אם כוחות של מעלה יעזרו לכוחות של מטה – כך האמינו יזמי המרידות כגון יהודה אריסטובולוס השני, אלכסנדרוס, חזקיה הגלילי, יהודה הגלילי, יוחנן מגוש חלב, אלעזר בן יאיר, ובן כוסבה – שום כוח שבעולם לא יעמוד מול צבא המורדים.
ואולי נסיים בפסוק הלקוח מספר תהלים, שאין טוב ממנו כדי להציג את ההתאבדות הפוטנציאלית: “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים” (תהלים קמט, 7-6).
ריכוז מאמריו של ד”ר יחיעם שורק

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~304422724~~~185&SiteName=hayadan