דברים שיורמים יודעים: למי נקשר החתול?

לימור שואלת : האם החתול נקשר לבעליו או למקום?

האנושות נחלקת, כידוע, לחובבי כלבים ולמעריצי חתולים וכך נגזר על שתי החיות הללו לייצג ניגודים: הכלב הנאמן, התלותי הקשור לבעליו מול החתול האנוכי, העצמאי הקשור רק לטריטוריה בה הוא מסכים לנוכחותנו.  הסטריאוטיפ של  כלב וחתול אינו חדש  ואפילו חז”ל, כמסופר במסכת הוריות,  נדרשו להסביר את השוני בין היצורים “שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מפני מה הכלב מכיר את קונו (בעליו) וחתול אינו מכיר את קונו? אמר להם: ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח, האוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה ”

כלומר לפי רבי אלעזר ותלמידיו החתול פשוט אינו זוכר מי נמצא אצלו בבית והסיבה לשכחנות היא אכילת עכברים. מי שאוכל מאכל שנגס בו עכבר, גורסת הגמרא,  נפגע זכרונו ומכאן ברור שמי שאוכל עכברים ממש יפגע שבעתיים. נראה שרבי אלעזר לא גידל חתול בעצמו: החתול אינו שכחן והוא יודע היטב מי חולק איתו את הבית. ובכל זאת החתול הוא חידה. חיות מבויתות באות מקרב בעלי החיים הרגילים לחיות בלהקה כך שהאדם מקבל את מקומו של המנהיג במדרג החברתי. חתולים בטבע הם יצורים מתבודדים ולכן החתול אינו נראה כמועמד טבעי לביות.

כיצור מבוית החתול מגלה הרבה פחות מאפיינים שיחבבו אותו על בעליו מהכלב. בעוד החבירה אל האדם הפכה את הפרה לעטין מהלך והכלב סיגל מאפיינים אנושיים כולל קריאה של הבעות פנים הרי החתול הושפע הרבה פחות מהכניסה אל ביתנו. בניסוי השוואתי בו הונח מזון בקערה מחוץ  לטווח השגתה של החיה הצליחו הכלבים “להסביר” לבעליהם בקלות את רצונם ע”י הסתכלות בפניהם ובמזון לסירוגין. החתולים, חיות אינטליגנטיות לא פחות,  פשוט לא תפסו את הטריק, אלפי שנות חיים משותפים לא לימדו את החתול להישיר מבט כדי ללכוד את תשומת ליבנו. יתכן כי חוסר ההתעניינות של החתול בשפת הגוף שלנו הוא מה שמקשה כל כך על אילוף החתול. 1

מה הופך את החתול למרוחק יותר מהכלב? שלד של חתול נמצא בקבר קפריסאי משנת 7500 לפני הספירה , כיוון שחתולי בר לא היו באי  ברור שמדובר בחתול שהובא לשם ע”י בני אדם ולכן תיארכו  ארכיאולוגים את ביות החתול לתקופה זו. שלד חתול נמצא בקבר מצרי שתוארך ל3,700 לפני הספירה. עם זאת החתול הופך למוטיב אומנותי ושלדי חתולים נעשים נפוצים במצריים רק באלף השלישי לפני הספירה. שלדים קדומים יותר דוגמת זה  מקפריסין עשוי להיות שייך לחיית בר שהוחזקה כקישוט בכלוב ובדיקה מדוקדקת העלתה שהשלד המצרי שייך לחתול ביצה ולא לחתול הבר שהוא אביו הקדמון של החתול המבויית.

שברים שהספיקו להתאחות מלמדים על לכידה  אגרסיבית כלומר פציעה שאינה אופיינית לחיה מבויתת והתאחות השברים על החזקת החיה השבויה מספר שבועות לפחות  . הכלב, לעומת  זאת בוית לכל המאוחר לפני 15,000 שנים וכנראה עוד הרבה לפני כן. אבל גם 5,000 שנים הם הרבה זמן ולא רק הוותק אחראי להבדל.  מרגע שנלקחו גורי הזאבים הראשונים למאורה האנושית היה כלב הבית מופרד מאחיו בטבע. כלבים מבויתים הם צאצאי כלבים מבויתים אחרים, כאלה שהשביעו את רצון בעליהם עד כדי כך שסיפקו את מחסורם וגידלו אותם.

הלחץ האבולוציוני על כלב הבית היה אחד: להתחבב על בני אדם. כך הועדפו בעקביות, לאורך דורות רבים, כלבים  שהתנהגותם והופעתם מזכירה לנו את בני מיננו. התהליך הזה התאפשר משום שהנטייה לציית לבכיר שבלהקה טבועה גנטית באבותיו הזאבים של הכלב והאדם רק הקצין אותה עד כדי הפיכת הכלב לגור נצחי. ההיסטוריה של החתול שונה לחלוטין ובדומה לדבורת הדבש יש מקום לשאול האם מדובר בכלל בחיה מבויתת.  לא אנחנו הבאנו אלינו חתולים אלא חתולי הבר הגיעו אל שפע המכרסמים סביב יישובי האדם. בניגוד לכלבים לא היה ניתוק אלים והרמטי בין אוכלוסיית הבר לחתולי הבית.

סיבה אפשרית לכך היא שהחתול, בניגוד לכלב ולבני אדם הוא טורף מוחלט ולא אוכל-כל, תפריט של שאריות שמספיק בהחלט לכלב לא יספק חתול שיצא החוצה לחפש תוספות של בשר צייד. שם, בחוץ, ימצא את קרובי משפחתו הפראיים למחצה. בין החתול שעל הספה בסלון לבין חתול הבר הפראי קיים רצף של חתולים מבויתים למחצה, חתולי חצר המקבלים את כל או חלק ממזונם מבני אדם, חתולי רחוב, חתולים בשולי היישוב המתקיימים לחלופין על ציד ועל שאריות וחתולי פרא ממש. האוכלוסיות הללו קשורות זו לזו, מתערבבות ומוכלאות. התפתחות תכונות “כלביות” ובראשן התקשרות תלותית לבעלים נמנע גם בזכות המגע עם אותם חתולים פראיים למחצה שלצורך הישרדותם זקוקים לתכונות שונות מאוד מחביבות וצייתנות.

אבל מבחינה גנטית ביות החתול החל לפני כ 150 שנים בעולם המערבי וברוב ארצות תבל התהליך טרם החל למעשה. הזרימה של גנים מאוכלוסיית הבר לחיות המבויתות מנעה הופעת שינויים אנתרופומורפיים (דמויי אדם) שמאפיינים כל כך את רוב גזעי כלבי השעשועים. ההבדל בולט כשמשווים את שינוי הצורה הגדול שעברו זני כלבים שונים כדי שיעוררו רגשות חיבה. אין מקבילה חתולית לראשו העגול ולסתותיו דמויות הפה האנושי שהפכו את הבולדוג לנכה מלידה.  השינויים שבכל זאת ניתן להבחין בהם בין חתול בית לחתול בר או לחתול פראי -למחצה זעירים בהשוואה. אחד מהם  הוא צליל “מיאו” בתדר גבוה ונעים יותר לאוזן האנושית התנהגות שהחתול צריך ללמוד בגיל 2-9 שבועות וכן הרמת זנב כלפי מעלה בהתקרבות לבעלים. תנועת זנב זו לא נצפית אצל חתולי בר אלא בגיל ינקות ומכוונת מהגור לאימו.

צפיפות אוכלוסיית החתולים סביב יישובי האדם יצרה לחץ להרחבת מחוות התקשורת ובלהקות החתולים נצפית הרמת זנב של בוגרים זנ כלפי זה וכלפי בני אדם אם החתול פוגש אותם באותו חלון למידה עד גיל חודשיים בערך. החתול הוא מקרה ייחודי של חיה גבולית, החתול שמתרפק ומגרגר מליטופינו יצא מחוץ לבית ויתרועע עם חתולים שאינם שונים בתפריטם ובאורח חייהם מאבותיהם הפראיים.  אולי דווקא הכפילות הזו  היא המעוררת תגובות חזקות כל כך: מהסגידה לחתול במצרים ועד שריפתו על המוקד באירופה של ימי הביניים. ובכל זאת: איפה אנחנו משתלבים בעולמה של חיה מבוייתת למחצה זו? 

החתולים אינם יוצרים להקות כמו קופים או זאבים ולכן אין להם שום נטייה לראות ביצור כלשהו מנהיג שיש להישמע לו אבל חבורות חתולים המורכבות מקרובי משפחה מקיימות מבנה חברתי רופף גם בטבע. חתולים המכירים זה את זה מגיל צעיר נוטים להימצא בשכנות ולטפח זה את זה. כיוון שהחתול יודע היטב לשמור על ניקיון גם לבדו הרי שתפקיד הסרוק ההדדי אינו היגייני אלא חברתי. חתול יקבל את מי שימצא בקרבתו כקרוב משפחה ויבקש את קרבתו, הכלל הזה חל על חתולים אחרים  בני אדם ואפילו כלבים אליהם מתוודע החתול  בחצי השנה הראשונה לחייו. ובכן לימור, החתול נקשר גם למקום המספק לו הגנה ומזון וגם לבעליו אבל זה סוג שונה של קשר. עבור החתול הבעלים אינו דמות אב או מנהיג אלא חבר שווה מעמד. מה לעשות, קשר שוויוני, בגובה העיניים, הוא מה שקשה לרבים מאיתנו להבין או לקבל ולכן נגזר על החתול להיות  חיה נערצת או שנואה אך תמיד מסתורית.

איתי שואל : איך אלפי שנות אבולוציה לא עזרו ל חתול – להביט ימינה ושמאלה לפני חציית הכביש.
קודם כל מכוניות משייטות בכבישים רק כ100 שנים כלומר 20-30 דורות חתוליים, הרבה פחות ממה שנדרש לאבולוציה כדי לפעול. ובכל זאת, למה חיה זריזה וערנית כחתול  מרפדת בגוויותיה את שולי הכבישים?

אף אחד לא סופר את החתולים הדרוסים בארצנו אך בארה”ב חובבת הסטטיסטיקה היה מי שהעריך את מספר החתולים הנדרסים ב5.4 מיליון בשנה לעומת קצת יותר ממיליון כלבים, תוצאה משונה בהתחשב בכך שיש יותר כלבים מחתולים. רוב הכלבים נדרסים כאשר הם פורצים לכביש במרוצתם אחר כדור, חתול, או כלב אחר ואירועים כאלה עשויים להתרחש בכל שעות היום. חתולים הם יצורים שקולים וגם כשהם רודפים או נמלטים הם מחשבים את דרכם, מעט מאוד חתולים יפרצו סתם כך לכביש סואן בצהרי היום. רובם המכריע של החתולים נדרסים בלילה, הסיבה אינה חוסר זהירות אלא חישוב מוטעה: החתול עוקב אחר אור פנסי המכונית וכשאלומת האור חולפת הוא נכנס ונדרס ע”י המכונית הנעה כמה מטרים אחריה.  

נועה שואלת: האם זה נכון שחתולים אף פעם לא מתים בבית, אלא עוזבים אותו לשם כך? אם כן, למה? ואיך הם יודעים מתי ימותו?

לפחות בכל הנוגע לחתולים נדרסים את צודקת: תצפית פשוטה מגלה שהם מעדיפים תמיד לעשות זאת מחוץ לבית. מ החתול הוא אכן חיה אינטליגנטית אבל בכל זאת  רק חיה. המוות הוא מושג מופשט שאין סיבה להניח שהוא ידוע להולכי על ארבע. גם בני אדם מצליחים להבין את מושגי הסופיות ואי ההפיכות של המוות רק בגיל 7 בערך. חתול חולה יעדיף להתבודד ואם פינת ההתבודדות נמצאת בחצר והמחלה רצינית מספיק הוא ימות במחבוא. חתולים, לפי עדותם של ווטרינרים, מסווים היטב את מחלותיהם ולעיתים הבעלים לא יודע את חומרת מצבו הבריאותי של החתול עד שהוא “נעלם כדי למות” . חתולים לא מתחשבים בנו במיוחד בחייהם ואין סיבה שיתחילו לחוס על רגשותינו דווקא בעת גסיסתם.

 עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

• פוענח גנום חתול הבית; חושף רמזים על תהליך הביות
• כלב תוקף חתול זה לא חדשות, חתולים תוקפים כלב חדשה אמיתית
• ביות החתול – מתי ואיך הוא התרחש?

• החתול – 3 קילו או 250, זאת בעצם אותה חיה