היסטוריה, זהות וזיכרון דימויי עבר בחינוך הישראלי
אייל נווה
אבנר בן-עמוס (עורך). חינוך וחברה, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 172 עמ', 52.40 שקלים
כשלוש שנים אחרי פרוץ הוויכוח הסוער על דרך הוראת ההיסטוריה בישראל, ויותר משנה אחרי ששרת החינוך פסלה לשימוש ספר לימוד, הופיע קובץ המאמרים "היסטוריה, זהות וזיכרון: דימויי העבר בחינוך הישראלי". הוויכוח התקשורתי והפוליטי, שעלה לטונים גבוהים וכלל גידופים והאשמות, מקבל כאן ממד נוסף, עיוני, בעל אוריינטציה מחקרית פרשנית, המנסה להתעלות מעט מעל הדרמה והמהומה האופייניות אצלנו ולהציע תובנות מעניינות לעצם קיומו של הוויכוח. העורך, ד"ר אבנר בן-עמוס, קיבץ מאמרים של שבעה חוקרים ומלומדים, שלצד פרשנות וניתוח הביעו גם דעה מנומקת ובכך השתלבו בוויכוח עצמו.
הוראת ההיסטוריה היא נושא בוער ברבות ממדינות העולם. עברו לבלי שוב הימים שבהם מחנכי הדור הנחילו לצעירים מורשת עבר נשגבת ומרוממת שלא יעלה על הדעת להתבגר בלעדיה. בעולם דינמי ופתוח, רב קולות וזהויות, קשה מאוד להמשיך ולהשתמש בהיסטוריה כמיתולוגיה חתומה ואחידה המכוננת זהות קולקטיווית באמצעות הבניית זיכרון נצחי העובר מדור לדור. אכן, ייצוג העבר משתנה חדשות לבקרים משום שהוא מושפע מהקשר דינמי ומגוון בהווה, ומנקודות התייחסות שונות כלפי מה שראוי ללמוד ולדעת. בהתאם לכך משתנים תוכניות לימוד, ספרי לימוד, דרכי הכשרת המורים ומיומנויות הלמידה.
לדאבון הלב, יש פער גדול בין התמורות הללו לבין שגרת הלימוד בכיתה,
שצריכה להיענות לאופי בחינות בגרות אנכרוניסטיות המדגישות שינון וזכירה,
עם שאלות בנוסח "תנו שתי סיבות למתן הצהרת בלפור", או "הביאו שתי
דוגמאות לחולשתה של האימפריה העות'מנית". התשובות לשאלות אלה נמצאות
כמובן במחברת של המורה, שמכתיב אותן לתלמידים כדי שיצליחו בבחינות. וכך,
אין ברירה אלא להודות שהתובנות והרעיונות העולים מתוך אסופת המאמרים אכן
מאירי עיניים, אך ספק אם הם רלוונטיים לנעשה בכיתה.
את המאמרים כתבו אנשי אקדמיה, המניחים כמובן מאליו שמקצוע ההיסטוריה מעצב
את זהות הלומד אך גם מפתח אצלו מיומנויות למידה שלא אחת מערערות
ומעמידות בספק זהות זו. מתח נוסף שורר בין דימוי העבר הלאומי האחיד לבין
המציאות הרב-גונית בחברה הישראלית. וכך עולה השאלה אם הסיפור היהודי
הציוני המשולב בהיסטוריה הכללית, שהיא בעיקר היסטוריה של אירופה, הוא
סיפור העבר שיוכל להעניק משמעות לכל הפסיפס הזה, הכולל את יהודי ארצות
המזרח, ניצולי שואה, חרדים, עולים מחבר העמים, או תושבים לא-יהודים כמו
אזרחים ערבים או עובדים זרים; ואם לא כך הדבר, האם אפשרי ולגיטימי לטפח
סיפורים שונים בקבוצות שונות? ואז עולה השאלה מה יהיה גורלו של המכנה
המשותף, ומה יהיה עתידו הקולקטיווי של הדור המתחנך.
המתח בין שיעור ההיסטוריה כמחוז זיכרון שנועד לחבר את הלומד לעברו מחד
גיסא, וכרפלקסיה ביקורתית שנועדה לטפח צעירים חושבים ועצמאים מאידך
גיסא, לא נעלם מעיני כותבי המאמרים, והם התייחסו אליו ברמות שונות, כפי
שמציין העורך במבוא. הם התייחסו פחות לפרובלמטיקה שבמעמד הדיסציפלינה
באקדמיה בשנים האחרונות: מקצוע ההיסטוריה נע על קשת רחבה מאוד שבקצה
האחד העמדה הפוזיטיוויסטית, הדוגלת באפשרות, או לפחות בצורך, לחתור
לגילוי אמת, ובצדה האחר הכרה בפרספקטיוויזם, התנערות מכל תביעת אמת
וקבלת הנראטיב ההיסטורי כרשומון וכטקסט אישי.
גם האופי המשתנה של התהליך החינוכי לא זכה לתשומת לב ראויה בקובץ זה,
העוסק בהיסטוריה ובמערכת החינוך. לא מצאתי כל התייחסות לסתירה שבין
החינוך המסורתי שמטרתו הנחלת נכסי צאן ברזל וחברות הסתגלותי לערכים
ולנורמות החברה, לבין האתגר של הפדגוגיה הביקורתית, הרואה בחינוך כזה
אידיאולוגיה של שליטה ולפיכך תובעת מהמחנך להפגין חתרנות מתמדת: במקום
לעזור לתלמידים להגשים את מה שהחברה רוצה שיהיו עליהם להציב להם את
השאלה "מה הם אינם רוצים להגשים ממה שהחברה רוצה שהם יהיו".
למרות מה שחסר הדיון ברוב המאמרים חשוב ומרתק לכל אדם משכיל, והוא ציוד
הכרחי להיסטוריונים, לאנשי חינוך ומורים, למכשירי מורים, לפרחי הוראה
ולסטודנטים. הקובץ מתחיל במאמרו של יהושע מאטיאש על הלאמת החינוך
הממלכתי וסוקר את התפתחות בנייתן של תוכניות הלימוד בהיסטוריה לזרם
הממלכתי בישראל. הקורא מתוודע למתחים ולדינמיקה של התוכנית הממלכתית
להיסטוריה במדינת ישראל על תביעותיה המרכזיות: יצירת היסטוריה לאומית
אחת ומאוחדת, הדגשת רציפות תולדות ישראל מראשיתן עד ימינו, הבלטת
התקופות המוקדמות כאשר עם ישראל ישב בארצו, הבלטת הקשר הפיסי לארץ ישראל
ומתן ייצוג נאמן לעדות השונות באומה היהודית. אגב בירור התקבלותה של
התוכנית הממלכתית הראשונה והשינויים שחלו בה בעשורים הראשונים מגיע
המחבר למסקנה כי השאיפה להומוגניזציה של התודעה ההיסטורית לא התממשה.
"הקהילה הלאומית שהישראלים הלומדים במערכת החינוך מדמיינים אותה אינה
טבועה בדמותה של תרבות אחת, וגם גבולותיה אינם מוסכמים לחלוטין".
מול התמונה הדינמית הזאת מציג אמנון רז-קרקוצקין תמונה שונה של לימודי
היסטוריה הנשענים על שינון של גרסה היסטורית אחת שמטמיעה את ההשקפה
ההיסטורית הציונית ומציגה אותה כאובייקטיווית. לדידו של רז-קרקוצקין, כל
הוויכוח על ספרי הלימוד החדשים הוא בבחינת הרבה מהומה על לא-כלום, מאחר
שהספרים אינם ביקורתיים כלל ועיקר וכל התוכנית החדשה היא לא יותר מאשר
לוליינות רטורית שמטרתה לשמר את התודעה הקיימת. נראה לי שרז-קרקוצקין
הציב רף גבוה, הדוגל בריבוי נראטיווים פוסט-ציוני כיאה למדינת כל
אזרחיה. כל תוכנית וספר לימוד שאינם מגיעים לרף זה משמרים בעיניו את
התודעה הציונית, הוותיקה, האשכנזית והמונוליטית, ולכן הם פגומים.
אלי פודה, לעומתו, מציג תמונה שונה לחלוטין, המבוססת על מחקר מדוקדק
ומדגישה דווקא תמורות לאורך זמן. במאמרו "היסטוריה וזיכרון במערכת
החינוך: הסכסוך הישראלי-ערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל
" 2000-1948(גרסה מצומצמת של ספר שראה אור בארה"ב), מצביע פודה על שלושה
דורות של ספרי לימוד, המשקפים את רוח התקופה שבה חוברו. הדור הראשון,
המכונה דור הילדות, רווי פאתוס וצדקנות, נכתב בשנות החמישים; דור הספרים
השני, דור ההתבגרות, שנכתב בשנות השבעים, פותח פתח ראשון ומוגבל להבנת
עמדת האויב הערבי, ואילו הדור השלישי, דור הבגרות, שנכתב באווירת אוסלו,
מציג תמונה מאוזנת יותר של הסכסוך ונמנע מהצגה סטריאוטיפית של הערבי
כאויב.
לדעתו של פודה, תהליך שינוי הנראטיב טרם הושלם והוא אף מושהה בעקבות
התחדשות הלחימה עם הפלסטינים. ואולם אין עוד אפשרות לחזור לנראטיב הישן.
פודה מציין גם שהפלסטינים מצויים כעת בשלב כתיבת ספרים בנוסח הדור
הראשון, שלב שישראל היתה נתונה בו לפני יותר מחמישים שנה, ולכן רחוקה
עדיין הדרך ליצור תרבות של שלום ופיוס הדדי באמצעות ספרי לימוד חדשים.
"אם נגזר על ספרי הלימוד הפלסטיניים לעבור את תהליך ה'דה-מיתולוגיזציה'
הארוך והמייגע שעבר על ספרי הלימוד הישראליים, אזי הדרך לפיוס הדדי
עלולה, לצערנו, להיות ארוכה", מסיים פודה את מאמרו ברוח ימים אלה.
שלושת המאמרים הבאים בספר עוסקים במגזר אחד במערכת החינוך והתמודדותו עם
הנראטיב ההיסטורי המשתנה. במאמר מצוין מראה שלמה פישר כיצד מיוצגות
תולדות יהודי צפון אפריקה והמזרח התיכון בספרי הלימוד להיסטוריה.
לטענתו, הצגת היהודים המזרחיים כ"נטולי היסטוריה" וכ"מוקפאים" חוטאת
לתהליך המודרניזציה שהתרחש בקרב אוכלוסיות אלה, הגם שהיה שונה מתהליך
המודרניזציה המערבי, ועל כן לא הובן, וגם לא הוצג בידי כותבי תוכניות
הלימוד החדשות. אלה ממשיכים להציג את היהודים המזרחיים באופן חד ממדי
ושטחי, בלא תהליכי המודרניזציה, ייצוג המשרת דווקא את מנציחי
הסקטוריאליות המזרחית נוסח ש"ס. "דיון המביא בחשבון את הניסיון השונה של
קיבוצים יהודיים בתהליכי מודרניזציה – דיון שקיים בהיסטוריוגרפיה הקיימת
– אינו קיים בספרי הלימוד הנדונים… (הדיון בספרים אלה) מבליט שני
קטבים בלבד: האחד, מודרניזציה בנוסח אירופה המערבית והאחר, דת ומסורת".
ישראל ברטל בודק את ספרי הלימוד בזרם הממלכתי-דתי ומגיע למסקנה מעודדת
מבחינתו, כי במגזר זה השיח ההיסטורי הוא מודרני ומדעי ודומה במהותו
למתרחש בזרם הממלכתי. הספרים מראים, לדוגמה, שפעולתו של רבן יוחנן בן
זכאי היא תוצאה של החלטות אנושיות רציונליות לנוכח החורבן, ושהתלמוד הוא
תוצר של התפתחות ולא של מסירה בלבד. הספרים מבנים זהות לאומית היסטורית
במהותה ואינם מדגישים חוויה דתית בעלת אופי אי-רציונלי או מיסטי. עולה
מתוך החיבור נימה אופטימית ביחס ליכולת המחנך הלאומי-הדתי להנחיל
לתלמידיו זיכרון קיבוצי הבנוי גם על מונחים היסטוריים התפתחותיים ובכך
להמשיך ולקיים את המכנה המשותף של זרם זה עם ההוויה הלאומית הממלכתית.
נימה אופטימית הרבה פחות עולה ממאמרו של מאג'ד אלחאג' על תוכניות
הלימודים בהיסטוריה לבתי ספר ערביים בישראל. את המסר העולה מתוכניות
הלימודים המופנות לערביי ישראל הוא מכנה בשם "רב תרבותיות נשלטת". למרות
שינויים קלים במרוצת השנים מציין הכותב כי תוכנית הלימודים משקפת במהותה
את התרבות האתנית של הרוב היהודי. עולה ממנה שמדינת ישראל היא מדינה
יהודית ואין כל ניסיון לטפח תרבות אזרחית הרואה בערבים חלק ייחודי שווה
בתוכה. "התלמיד הערבי נדרש לקבל מצב זה של הזדהות עם המדינה כאשר אופיה
עמום עדיין לגביו וכאשר… הוא אינו נקרא ליטול בה חלק פעיל".
הקובץ מסתיים במאמר מעורר מחשבה של נילי קרן על הקשר שבין מוזיאונים
ומוסדות להנצחת השואה לבין הוראת השואה במדינת ישראל. גם מאמר זה מציג
התמודדות דינמית עם המתח שבין זיכרון להיסטוריה ביקורתית, בין הנצחה
לבין למידה משמעותית, בין הצד הרגשי-חווייתי של הנושא לבין החלקים
הקוגניטיוויים המוסריים וההתנהגותיים שלו. מן המאמר עולה ביקורת על עמדת
מוסדות ההנצחה, בעיקר יד ושם, הלוחם למען ייחודיות הנושא והוצאתו מההיבט
האוניוורסלי והדיסציפלינרי של ההיסטוריה האנושית.
זהו קובץ חשוב שעוסק בעניין מורכב ומרתק בדרך מגוונת ולא מתלהמת, תוך כדי
הבהרת עמדות ביקורתיות מצד הכותבים והצבת אתגר בלתי פוסקת לקוראים.
המאמרים מאירים סוגיות מעניינות ופותחים פתח להתייחסויות נוספות. אני
מקווה שבספרים ובאסופות המאמרים שידונו בנושא זה בעתיד יגדל שיעורן של
הנשים, שאחרי ככלות הכל מהוות רוב מוחלט בקרב העוסקים במלאכת ההוראה
בכלל ובהוראת ההיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים בפרט.
* פרופ' אייל נווה מלמד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים. ספרו "היסטוריות – לקראת דיאלוג עם האתמול" (בשיתוף עם ד"ר אסתר יוגב) יצא לאור בהוצאת בבל
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~360875142~~~26&SiteName=hayadan
