גלוי ונסתר במקרא פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים. יאירה אמית. סדרת “יהדות כאן ועכשיו”, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 265 עמ', 84 שקלים
אביגדור שנאן
גוסטב דורה, “משה עם לוחות הברית”
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/bible131203.html
כל מי שסיפורי התורה עדיין שגורים על פיו זוכר את הסיפור הכואב על דינה בת יעקב וגורלה בבית שכם בן חמור (בראשית ל”ד). העלמה לבית יעקב יצאה לשוטט בעיר ומשכה את תשומת לבו של הנער. לאחר שסופר לנו כי שכם “שכב עמה ויענה”, הוא מתאהב בה ומבקש לשאתה לאשה. אביו, “נשיא הארץ”, מפציר ביעקב לכרות עמו את ברית הנישואין, “בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם ואיתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם”. אך בני יעקב עונים לאנשי שכם במרמה ומתנים את ברית הנישואין וקשרי הכלכלה בכך שאנשי שכם יימולו. חמור משכנע את בני עירו לעשות כן, ואז, כשהם כולם כואבים את כאב המילה, באים שמעון ולוי, בני יעקב, “ויהרגו כל זכר ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו”.
יעקב אמנם אינו שבע רצון מן המעשה, בעיקר בשל החשש שתושבי הארץ ינקמו בו ובמשפחתו הקטנה, אך ללוי ולשמעון שמורה בסיפור זכות המלה האחרונה: “הכזונה יעשה את אחותנו?” עם זאת, באחרית ימיו בא יעקב חשבון עם בניו אלה על מעשיהם, ובהיותו על ערש דווי הוא מקללם על התנהגותם (בראשית מ”ט).
מסיבות ברורות לא למדנו את הסיפור הזה בכיתה ב', כשרק התחלנו לקרוא בתורה, אך לקראת סוף בית הספר התיכון כבר נחשבנו מבוגרים מספיק כדי לעסוק בו, והוסבר לנו כיצד משתקפים בסיפור זה יחסיהם של אבות האומה – משפחה קטנה הנודדת בקרב המון כנענים גדול – עם שכניהם. עוד למדנו ממנו על דמותו של יעקב אבינו, על בניו מרי הנפש, על חשיבות ברית המילה לדידה של משפחת צאצאי אברהם ועל מגמת הסיפור להצביע על האיסור שבנישואין עם יושבי הארץ. בה בעת בא הסיפור להבהיר מדוע ירדו שמעון ולוי (וגם ראובן) מגדולתם וכיצד עברה הבכורה אל הרביעי שבבני יעקב, אל יהודה.
כעת, משמונח לפנינו הספר “גלוי ונסתר במקרא”, מתברר שבגרנו עוד יותר. מועלית בו הטענה שלאמיתו של דבר אין לסיפור כל עניין בדמותו של יעקב, והוא אינו מתאר מצב היסטורי כפי שהוא שרר אי שם בתקופת האבות (באלף השני לפני הספירה). הסיפור נכתב למעשה כאלף שנים מאוחר יותר, בראשית ימי הבית השני (אחרי שיבת ציון שהחלה בשנת 537 לפני הספירה), ועניינו בפולמוס שניהלו היושבים ביהודה נגד אותם אנשים שמאוחר יותר יזכו לשם “השומרונים”, הלא הם תושבים נוכריים שהובאו לממלכת ישראל בידי השלטון האשורי עם חורבן ממלכה זו. במאה השישית לפני הספירה, ואף לאחריה, היה על היהדות המתהווה לעצב את דרכי תגובתה כלפי יושבי שומרון שביקשו להסתפח אל עם ישראל ולהתמזג בו, וסיפורנו הוא אחד הביטויים להתנגדות חריפה לקשרי נישואין שכאלה. הוא נתלה ביעקב, מאבות האומה, כדי להקנות לאיסור הזה ממד של עתיקות ומשקל רב, ואם יש ללמוד ממנו דבר – הרי זה על הנושאים ועל השאלות שניסרו בחללו של עם ישראל לאחר שיבת ציון.
דוגמה זו, שהוצגה כאן בצורה פשוטה יחסית בוודאי, אף פשטנית קמעה, היא אחת מן הדוגמאות הרבות המובאות בספרה החדש של פרופ' יאירה אמית מהחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב. עניינו של הספר ב”פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים”, קרי בטקסטים מקראיים (בעיקר סיפורים) המכסים טפחיים ומגלים רק טפח, כאשר טפח זה הוא הוא עיקרם וטעמם. מתברר כי המקרא הוא ספר רווי פולמוסים: גלויים ונסתרים. הגלויים, מראה לנו אמית, נעשים בשתי דרכים: במישרין ובאורח עקיף, ואילו הסמויים, מדרך הטבע, נסתרים מעין הקורא התמים ודורשים קריאה ביקורתית, זהירה, במידה מרובה חתרנית ותמיד גם מפתיעה. האם ירושלים היא באמת המקום היחיד שראוי לבנות בו את בית המקדש? האם הקורבנות הם דרך עבודת האלוהים הנכונה או שמא יש טובות ממנה? מה טיבו של מוסד המלוכה – האם רצון האלוהים הוא או שמא רק פשרה עם התביעה האנושית להיות כגויים? ובית שאול, האם אפשר לומר מלה טובה עליו או שמא כולו גנאי על גנאי? שאלות אלה ורבות אחרות שימשו בסיס לדעות שונות ולהתנצחות, והן נבחנות בספר שלפנינו תוך הצבעה על דרכי הפולמוס (מלה יוונית שמשמעותה הראשונה היא מלחמה) לסוגיהן, כביטוין בספרות המקראית.
הפולמוסים המרתקים מכל, מדרך הטבע, הם הפולמוסים הסמויים, וגם אמית מודה כי הם עיקר הספר ומטרתו המרכזית, וכל מה שאמרה במבוא הארוך על המקרא כספרות פולמוסית ועל הפולמוס הגלוי נועד להכין את הקרקע לדיון בפולמוס הסמוי. בעוד שאין כל קושי בזיהוי פולמוס גלוי (בין אם הוא ישיר או עקיף, היינו בין אם הוא מצביע על נושא הפולמוס בלשון מפורשת או רק ברמזים ברורים שקשה להתעלם מהם), הפולמוס הסמוי חמקמק הרבה יותר, ותבוא הדוגמה שעסקנו בה לעיל ותוכיח. שלומי אמוני ישראל יתקשו לקבל את הטענה כי בסיפור מאוחר עסקינן, וכי הרקע הריאלי לכתיבתו אינו קשור ליעקב ולכנען וכי אין הוא חלק ממה שהוריד עמו משה בסיני. לשם כך יהיה עליהם לאמץ את הנחות היסוד של מחקר המקרא החדיש, הרואה את ספר הספרים כיצירה אדירה ועם זאת אנושית, רב-דורית, המתייחסת לא פעם להווה של הכותב(ים) תוך תיאור אירועים שהתרחשו כביכול בעבר.
אך גם המקבל הנחה מחקרית זו זקוק עדיין להשתכנע כי סיפור פלוני ואלמוני פולמוסים הם, מחד גיסא, וכי ניתן לקבוע בוודאות את נמענם המוגדר מאידך גיסא. אמית, המודעת יפה לקושי הזה, קובעת שיש להעמיד סיפור כגון זה במבחן של ארבעה עקרונות, שהראשון שבהם הוא למעשה הנחת העבודה: (א) אסור שנושא הפולמוס ייזכר בו מפורשות; (ב) המקרא מעיד במקומות אחרים על קיום פולמוס בנושא הנדון בטקסט; (ג) מחבר הטקסט מפזר בו כמה סימנים, או “ציוני דרך”, הרומזים לקיומו של פולמוס; (ד) המסורת הפרשנית של הטקסט הנדון (בתרגומיו, מדרשיו או בדברי מפרשיו) אכן חשה בנושא הסמוי של הפולמוס. ובמקרה דנן: (א) עניין השומרונים בתקופת הבית השני אכן לא נזכר בסיפור התורה על אונס דינה בתקופת הכנענים, בימי האבות; (ב) הפולמוס על היחס הנאות בתקופת שיבת ציון כלפי העממים היושבים בצפון הארץ ושאלת הנישואים עמהם אכן חוזר במקרא, בספר עזרא ונחמיה, בספר דברי הימים ואף במקומות אחרים; (ג) בסיפור נמצא סממנים שונים הרומזים לכך שאין הוא עוסק ביעקב ובביתו, כגון הקביעה כי שכם בן חמור “נבלה עשה בישראל”, וזאת בתקופה שעדיין אין קיום לעם ישראל, ומכאן שלא ימי האבות מעסיקים את הכותב אלא התקופה שבה כבר יש ישראל בעולם. (אמית מביאה עוד כמה “ציוני דרך” התומכים בטענתה); (ד) הסיפור-מחדש של מעשה אונס דינה בספרות הבית השני היא הספרות החיצונית, רווי בבירור בפולמוס נגד השומרונים, אשר ישבו באותם ימים סביב מקדש שכם.
ועוד: מדוע צריך המחבר לנקוט את דרך הפולמוס הסמוי אם הוא יכול לומר את דבריו ביתר תקיפות ובגלוי? בשאלה זו מתחבטת אמית, בדוגמה זו ובדוגמאות אחרות, ומציעה הסברים שונים. במקרה שלנו היא קובעת (עמ' 210) שהסיפור נתחבר בתקופה שבה היתה שאלת היחס אל השומרונים שנויה במחלוקת, ושאלה שנטו לקיים עמהם קשרים היו “חוגים כהניים בעלי עמדה וכוח פוליטי”, וכדי שלא לצאת נגדם חזיתית נכתב הסיפור בדרך שנכתב. לפולמוס הסמוי יתרון נוסף, אומרת אמית, בזה שהוא מעקר את ההתנגדות הראשונית לנושא הפולמוס ובונה רק אט אט את המשקע המצטבר אצל הקורא שמטרתו, במקרה שלנו, לעורר את הגישה הבדלנית. האם די בטענות אלה? יסבור הקורא מה שיסבור; אפשר לחשוב גם אחרת.
האם שוכנעתי על ידי אמית (וחוקרים אחרים שקדמו לה בהעלאת הצעה זו) בניתוחם את מעשה אונס דינה? מה שקובע הוא העיקרון השלישי בלבד מבין הארבעה שקבעה אמית. לא די בכך שהמקרא מתפלמס בשאלת היחס אל תושבי שומרון באמצעות טקסטים שנכתבו בעליל בתקופת הבית השני (עיקרון ב'), ולא די בכך שהספרות החיצונית, שבזמנה היה הפולמוס אכן ער וחריף, עושה גם היא כך, על דרך שכתוב המקרא (עיקרון ג'). על החוקר לשכנע אותנו שהוא עצמו אינו עושה כמעשיהם של מחברי הספרות החיצונית, וכי אין הוא מחבר מדרש משלו על סיפור קדום שעסק בימי האבות. כאן נותרנו בתחום ההשערה ויכול כל קורא לקבל או לדחות כרצונו, על ידי בחינת אותם “ציוני דרך” ומידת השכנוע שבהם. האם ניתן לטעון – במה שנוגע לציון הדרך האמור – כי “נבלה עשה בישראל” היא פשוט דרך דיבור של עורך מאוחר, אשר לא חש כי בהעתקתו-עיבודו את הסיפור שירבב לתוכו ניב שלא יכול היה להתאים לו מלכתחילה? ובכלל – האם יודעים אנו מספיק על כל מה שהתרחש במאות השנים שבהן נתחבר המקרא עד שנוכל להצביע בוודאות על אירוע זה או אחר כנושא הפולמוס? מתברר שאפשר גם אפשר לחשוב אחרת.
“אפשר לחשוב גם אחרת” הן מלות הסיכום של אמית בתארה את הפולמוסים במקרא, וכוונתה לומר שהמקרא עצמו מעמיד זה בצד זה דעות שונות ומתיר לבוחר לבחור. ומה שמתיר המקרא לקוראיו מאפשר גם הספר שלפנינו לקוראיו שלו, ואולי אף תובע מהם. בזה קסמו וכוחו.
בספר דוגמאות נוספות רבות והרבה מהן משכנעות יותר מזו שהוצגה לעיל. כולן עושות את הקריאה בספר למעניינת ומאתגרת, אף שלא הייתי אומר שהוא נקרא “כספר מתח יותר מאשר כמחקר מקראי” (כאמור על גב הספר). די לנו בזה שהוא ספר מחקר ראוי בהחלט לקריאה, רהוט, ומבוסס על המחקר הקודם.
עם זאת, פטור בלא הערת ביקורת אי אפשר. הספר, שראה במקורו אור בשפה האנגלית בבימה מחקרית מכובדת, שינה את פניו למען ירוץ בו הקורא המשכיל העברי, ועל כן ויתרה המחברת על הערות השוליים שבמקור אך דחקה חלק מן האמור בהן אל רצף הטקסט, ולא תמיד הדברים מקלים על הקריאה. מפעם לפעם אנו נתבעים להסב את תשומת לבנו אל פריט ביבליוגרפי או אל שמו של חוקר, דבר הראוי באמת להופיע בשוליים בלבד, ולדעתי טוב היה לו נעשה כך. לחלופין אולי צריך היה לוותר על כל המידע מסוג זה ולהעבירו להערות אחדות בסוף הספר. הדרך שנבחרה – המשלבת חלק מן הדברים ברצף הדיון – קוטעת את הקריאה ולא נראית לי נכונה, אבל אפשר לחשוב גם אחרת.
בתקופה האחרונה עומד ספר הספרים במוקד דיונים רבים שעניינם מהימנותו ההיסטורית. ארכיאולוגים, היסטוריונים ואנשי ספרות או לשון שבים אל החיבור בנסותם לדלג אל מעבר לטקסט ולהגיע אל המציאות או המציאויות שברקעו. ספרה של אמית מעמיד לפני הקורא המתעניין דיון בהיר בסוגיית הפולמוסים שבמקרא ותורם תרומה חשובה בהצטרפותו אל המדף הגדל והולך של ספרות מחקר פופולרית (במשמעות הטובה ביותר של המלה) הקוראת לזנוח את הקריאה התמימה ולחשוב גם אחרת.
פרופ' אביגדור שנאן מרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים
שערי הפירוש לא ננעלו
מאת פנינה גלפז-פלר
Reading The Lines A Fresh Look at the Hebrew Bible
Pamela Tamarkin Reis, Hendrickson
Publishers, 225pp, $24.95
הספר “לקרוא את השורות: מבט מרענן על המקרא” מצדיק את כותרתו. הכותבת אינה חוקרת מן המניין ולפיכך ספרה אינו כתוב בדרך מחקרית ובמתודה אקדמית, ואולי בכך סוד ייחודו. משוחררת מכל מוסכמות היא מצליחה להעביר את הקורא לפרשיות מקרא שניתוחן על פי רוב מקורי. לכל פרק היא מוסיפה הקדמה קצרה, הלקוחה מחייה האישיים ויוצרת תחושה כמעט אינטימית עמה. כמובן שלא קל לחוקר מקרא, המקדיש שנים ארוכות מחייו לחקר הכתובים, לקבל ניסיון נועז זה, בעיקר כשהמונחים, הבנת הטקסט והפרשנויות שמעלה המחברת בכל פרק קשורים היום באסכולות תיאורטיות מגוונות.
דרך קריאת פרקי המקרא שוב מעוררת שאלה על הגישה האובייקטיווית מול הסובייקטיווית בקריאת הטקסט, ועל תפקידו וסמכותו של הקורא כפרשן. טמרקין-רייס תומכת בגישה ספרותית פנורמית, הרואה בטקסט יחידה ספרותית בעלת מסרים תיאולוגיים חינוכיים. היא אינה מתעניינת בחקר דיאכרוני של שלבי התהוות הסיפור ודרכי עריכתו, אלא קוראת את הטקסט בדרך סינכרונית המניחה שהסיפור אחדותי. לפעמים הניתוח שלה מתמקד במרקם המלים ובגיבושן הלשוני, לפעמים היא מגדירה את סוגי המבע ואת דרכי הצגתו, ולפעמים היא מתייחסת לתפקידי המענה וחשיבותו לקידום העלילה ובכך יוצרת גיוון מרענן לקריאה.
בסיפור אמנון ותמר (שמואל ב', י”ג) היא פותחת בסיקור הבעיות הלשוניות והניסיונות השונים לפתרונן. המחברת מכירה את הגישה הפמיניסטית בחקר המקרא, אך מתנגדת לקריאה זו בפרשת אמנון ותמר, בטענה שתמר אחות אמנון אינה קורבן של חברה פטריארכלית כמו תמר הנזכרת בפרשת יהודה ותמר (בראשית, ל”ח), שהרי היא מסכימה ומשתפת פעולה עם מעשה גילוי העריות. היא משווה את אישיותה של תמר לזו של אביגיל, ורואה בהן נשים אחראיות לגורלן, הבוחרות כל אחת בדרך אחרת להגשמת חירותן.
הספר דן ב-11 פרקים סיפוריים, חלקם מסיפורי התורה וחלקם מסיפורי הנבואה, שפותחים כאמור בהקדמה קצרה מחייה האישיים של המחברת, המדגישה את רצונה לשתף את הקוראים באפיזודות שונות מחייה, בדרכי חקירתה, בקשייה ובלבטיה. בהקדמה לספר מגלה טמרקין-רייס שהיכרותה עם המקרא החלה בקורס קיץ אוניברסיטאי שבו התוודעה לספר איוב. משם המשיכה אט אט ל-23 הספרים המרכיבים את הקאנון המקראי, והדיאלוג הזה עם הטקסט המקראי נמשך עד היום.
הספר מפגיש את הקוראים עם פרשנות ימי הביניים. לדוגמה, בפרק הדן ביוסף ואחיו (בראשית, ל”ז) מנסה הכותבת להבהיר מדוע אחי יוסף התנכלו לו דווקא בדותן ולא קודם לכן, לאחר שסיפר להם את חלומותיו, ולברר מדוע הם משהים את תגובתם. שאלה זו נשאלה כבר בספרות חז”ל, אך הכותבת יוצקת לתשובתה תכנים חדשים המבוססים על קריאתה המדעית.
פרשת בת יפתח מטופלת בספר בדרך אחרת. בעזרת ניתוח פרשני של הטקסט וקריאה צמודה שלו היא מראה שיפתח נענש על נדרו שנדר בהיסח הדעת. לפי הנחתה, עונשו של יפתח על מעשה זה נרמז בשלוש צורות שונות בכתובים. תוך דיון בפרשה היא מדגישה את המסרים החינוכיים העולים מן הסיפור, לפי הבנתה. לא תמיד ניתן לקבל את מסקנותיה, אך כדי להתמודד עם טיעוניה יש לחזור שוב לטקסט, ולהרהר בטיעונים או לערער על טיעונים המוכרים ממחקרים מדעיים אחרים.
בסיפור על איש האלוהים (מלכים א' י”ג) קשה לחשוף את הנושא המלכד של העלילה. גם כאן מתייחסת הכותבת לטקסט כאל סיפור אחד. היא אינה מתייחסת למרקם ההיסטוריוגרפי, המשנה-תורתי של הסיפור, ומסיקה כי הנחת היסוד של הסיפור היא שלא ניתן להפר את פסק דינו של האל. קבלת הדין או הודאה באשמה יכולות להיות לכל היותר הקלה בעונש או דחיית ביצועו, אך על מהלך ההיסטוריה אחראי רק האל ולא האדם. למסקנה חשובה זו הגיעו הרבה חוקרים לפניה בניתוחים מורכבים פילולוגיים, היסטוריים ומדעיים, אך היא הגיעה למסקנה זו בדרך פשוטה, רציונלית.
בסיפור שאול ובעלת האוב (שמואל א' כ”ח) מצביעה כותרת הפרק על סצינת האכילה, סצינה לכאורה אזוטרית, המגרה את הקורא להתעניין בפרשה ובפשרה. היא מתארת את בעלת האוב כאשה מעודדת ותומכת, ומגיעה למסקנה שהצו האלוהי על הרחקה וגינוי של היידעונים חשובה פחות מהצורך האנושי בעידוד והזדהות שמעניקה בעלת האוב המצטיירת כמארחת למופת בשעת משבר.
טמרקין-רייס מציגה את דבריה באומץ. היא אינה מתחמקת מן הפרשה הסבוכה המכונה “חתן דמים” (שמות ד', 26-24), שהרבה חוקרים בעלי שם מתחום המקרא, הבלשנות ותרבויות המזרח הקדום התקשו בפתרונה. כאן הכותבת הרחיקה לכת בניסיונה להציע פירוש נאיווי וחסר ביסוס, הנובע ככל הנראה מאי הכרת התרבות המצרית הקדומה. הכותבת אינה מדייקת בניתוח ה”מילה” ותפקידה בתרבות המצרית, ולכן נכשלת בהבנה וניתוח של האירועים, ומגיעה למסקנה מופרכת שסיפור חתן דמים מקורו במתח הנפשי שבו מצוי משה בשל נפשו השסועה בין זהות מצרית לזהות יהודית. ציפורה מלה את בנה ומכנה את משה חתן דמים, ולד, ולדעת המחברת היא מתגלה בכך לא כאשה תומכת אלא כאשה מתנגדת, יריבתו של משה.
ספרה של טמרקין-רייס קורא תיגר על הנחות מקובלות בחקר המקרא, וגם כתיבתה – המשלבת בטיעונים אנלוגיות מהיום-יום – יוצאת דופן. דווקא משום כך מוטלת עליה האחריות להימנע מהנחות שלא נבדקו לעומקן ושנעדרות בסיס עובדתי. עם זאת, גישתה המקורית מקלה על הקוראים להתחבר לפרקי המקרא, שנראים לפעמים קשים ובלתי מובנים למתנסים בקריאה ביקורתית ומחקרית. היא מפגישה את הקוראים עם ספרות חז”ל ועם גישות פמיניסטיות וספרותיות שונות, מעשירה את הבנתם ומוכיחה ששערי הפירוש לא ננעלו, ושכל דור רשאי, ואולי אף מחויב, להוסיף חוליה משלו לשרשרת ארוכה של פרשנות.
ספרה של ד”ר פנינה גלפז-פלר “נשים עליך שמשון” ראה אור בסדרת “יהדות כאן ועכשיו” בהוצאת ידיעות אחרונות
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~711794438~~~78&SiteName=hayadan
