ד"ר יחיעם שורק
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/soreq160805.html
גילויי הספורט וביטוייו בתקופת המקרא בממלכות הפרת והחידקל, כבתרבות הפרעונית, היו מכונסים על-פי-רוב תחת קורת-גג כללית אחת, והיא שניתן לכנותה בשם "ספורט קרבי" או ספורט צבאי". כלומר, אימוני גוף שונים, שנועדו לטפח את המיומנויות הגופניות של הלוחם ואת כושר הסבולת שלו, בעוד שלצידם פעלו מטרות נכבדות לא פחות כגון פולחן, חיברות ושעשוע.
בין ענפי הספורט המוחזקים כמטפחי הכושר הגופני של החייל וכמשפרי מיומנויותיו, בלטה השחיה, תרגיל שמטבע הדברים היה נפוץ באותם אזורים המשופעים בנהרות גדולים כגון הפרת והחידקל ונהר הנילוס, אך לשימת לב – לא ב"מחוזותינו", קרי, בכנען, למעט מספר מכשולי מים, אשר פרט ל"ירקון", לקישון ולירדן, נדמו השאר יותר כמעיינות.
מחלוקת עקרונית, והגיונית לכשעצמה, שנויה בקרב קהיליית החוקרים באשר להגדרת סגנונות השחיה בתקופה העתיקה. וכשזו "פוקדת" את התקופה היוונית הקלאסית, ואף את הרומית, חרף העדויות והמימצאים הרבים, הרי קל-וחומר בכל הנוגע לתקופות הקדם-קלאסיות. ואכן, לא ייפלא הדבר אם מאן דהוא, הבוחן ציורים ותבליטים עתיקים, בני האלף השני והראשון שלפנה"ס, יתקשה לקבוע בפסקנות אם מדובר בסגנון שחיה ברור ונראה לעין כגון "חזה", "חתירה", "צד", או "גב", או שמא מדובר במה שניתן לכנות בשם "סגנון טבעי" (כחיקוי לשחיית חיות, כגון הכלב). ובכלל, תמונות אלה עשויות להזין קשת שלמה של השערות.
דומני שהצצה במקורות המקרא עשויה לקרוע חלון לעולם דיוננו. ובכן, מעברי נהר נזכרים פעמים רבות במקרא, אך ללא הזכרת שחיה. בפרוץ מרד אבשלום, למשל, חוצים דויד וצבאו את הירדן (978 לפנה"ס), וכלשון המקרא: "ויעברו את הירדן" (שמואל ב' יז, 22). באותו זמן צולחים שמעי בן-גרא וצבאו את הירדן – "וצלחו הירדן לפני המלך" (שם, יט, 18).
אז מה באשר לפעל ש.ח.ה והטיותיו-נגזרותיו? ובכן, לראשונה נזכר הביטוי "שחה" בספר ישעיהו, והוא על דרך המשל והסמל: "ופירש ידיו בקרבו כאשר יפרש השוחה לשחות" (ישעיהו כה, 12). הבא להגדיר במדויק סגנון זה ייתקל ללא ספק בקשיים. כללית דומה, שפסוקנו מסרטט סגנון הקרוב לסגנון ה"חזה", הגם שרב בו הסתום על הגלוי.
בירור הקושיה חבוי כנראה בהמשכו של הפסוק: " … והשפיל גאוותו עם ארבות ידיו" (שם).
הסתבכנו?! כדי להתיר את הפקעת הבה ונלך אחר המימצאים הארכיאולוגיים, אלה העשויים לסעוד אותנו בניסיון לפרש את הפסוק המצוטט.
כמה תבליטים אשוריים, שנמצאו בארמון הצפון-מערבי של המלך האשורי אשורנצרפל השני (883-859 לפנה"ס) בנמרוד (כלח), פורשים לפנינו תמונה מאלפת, המקופלת בפרשת מעברי נהר. בין החיילים הצולחים את הנהר בשחיה ניתן להבחין במספר דמויות החוצות את הנהר כשהן נעזרות בנאדות עור ממולאי אויר, כעין מצופים. הם מאמצים את הנאדות-המצופים אל קרבם בחביקת ידיהם, תוך שהם נעזרים בתנועות רגליהם במים, במעין הצלפת מספרת.
ובכן, האם לא יהיה זה כה רחוק להניח, שאותו פסוק מספר ישעיהו מכוון בסמלו לתמונה דומה?!
השוחה פורש את "ידיו בקרבו" תוך שהוא מאמץ בדרך זו את נאד העור ו"משפיל את גאוותו" – כסמל לאותו נאד עור בתנועת חביקה "עם ארבות ידיו". וכמה מעניין הדבר שהביטוי "ארבה" בתלמוד הבבלי (בבא בתרא לד, עמ' ב'), בהשפעת השפה המקומית, אינה אלא ספינה קטנה, זו המופיעה במקום אחר כ"חבית של שייטין" (כלים ב' ג'; ביצה לו עמ' ב' ועוד), כלומר מיתקן עשוי עץ ללימוד שחיה, או אבזר עזר לשחיה.
ובאשר להקשר ההיסטורי, דומה שלא בכדי נמצא פסוק זה בספר ישעיהו. נביא זה חי ופעל בתקופת ההתעצמות של הממלכה האשורית, והיה עד למסעות מלכיה וצבאותיה בארץ (734-701 לפנה"ס). לפיכך אין זה כה רחוק מלשער, כי אבזר השחייה שנידון למעלה נראה בארץ ותורגל על-ידי החיילים האשורים.
נסיים בדברי הנביא יחזקאל, שחי ופעל במחצית הראשונה של המאה הששית לפנה"ס, ונמנה עם נכבדי ירושלים שגלו בשנת 597 לפנה"ס לבבל, יחד עם יהויכין מלך יהודה. יחזקאל יודע להגדיר את גובה פני המים על-ידי התיבות הלשוניות הבאות: "מי אפסיים" – מים רדודים מאוד (יחזקאל, מז, 3) ו"מי ברכיים … מי מתניים" (שם, 4). ואילו המים העמוקים נקראו בפיו של הנביא " מי שחו" (שם, 5), כלומר, מעבר מים אשר ניתן לחציה בשחיה בלבד. יחזקאל התבונן, כך דומה, אם בתרגילי החיילים ואם בשעשועי השוחים בבבל או בארץ ישראל, וכתוצאה מכך כתב מה שכתב.
מצויה, אגב, במקרא, בספר תהלים, עדות נוספת שמשובץ בה הפועל ש.ח.ה, והגם שרוב החוקרים מתארכים ספר זה לתקופה מאוחרת יותר, ההלניסטית לשם דיוק, נביא אותו כאן, ונמצא בו עניין בעיקר על יסוד הצד האליגורי שבו. הפסוק מתנסח באופן זה – "יגעתי באנחתי, אשחה בכל לילה מיטתי, בדמעתי ערשי אמסה" (תהלים ו, 7) – המתאר לפנינו ציור סמלי של אדם סובל. ובהקשר זה באה התיבה "אשחה בכל לילה מיטתי" לתאר את הייסורים העזים הפוקדים את האדם, ואשר דמעותיו הפכו את מיטתו למעין "בריכת שחיה", ל"נהר", והוא, הסובל, כ"שוחה" בו. ואולי גם הביטוי "ערש" מכוון לאותו נאד עור החבוק בין זרועות השחיין?
אמנם, אין הרשימה הנידונה מתיימרת לפתור את תעלומת השחיה בתקופה העתיקה – לאמור: שחו או לא?! – לאור מקורות המקרא, מפאת אפסות התיעוד ודלות הרמזים שבו. עם זאת דומה שעשויה הרשימה לסעוד, לצד המקורות הארכיאולוגיים המשלימים, בניית הפסיפס הרעיוני, אבן לצד אבן, כדי לסרטט תמונה בהירה יותר באשר לפרשת השחיה בתקופה העתיקה.
בכל מקרה את מיעוט העדויות בעניינה של השחיה נוכל לזקוף מחד, להעדר התעניינותו של הסופר המקראי, ומאידך – לנתונים היבשים, הטופוגרפיים של האזור, כלומר – מיעוט במכשולי מים. איזכורה של השחיה, כפי שהבאתי ברשימתי, עשויה להעיד, אולי, על מידת ההשפעה של התרבויות הסובבות את כנען – המצרית משם והמסופוטמית משם.
ריכוז מאמריו של ד"ר יחיעם שורק באתר הידען
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~241284674~~~185&SiteName=hayadan
