בפרק זה נבחן האם המוסר החברתי הוא תוצר של הדתות, או תכונה ביולוגית אוניברסלית, שקדמה לתרבויות ולדתות? ואיך האנושות יכולה להתאחד בעיתות חרום
האם המוסר החברתי הוא תוצר של הדתות, או תכונה ביולוגית אוניברסלית, שקדמה לתרבויות ולדתות? קיימים לפחות שני עולמות ידע שסותרים את ההנחה שהמוסר הוא תוצר של הדת: העולם הפליאו-אנתרופולוגי, עולמו של האדם הקדמון – ועולמותיהם של חסרי התרבות והדת, שעם זאת מפגינים מוסר חברתי מושלם.
ראשית, המוסר החברתי קדם לדתות הממוסדות: ממצאים בני עשרות אלפי שנים בקרב מינים שונים של האדם הקדמון מעידים על מסורת של שיתוף פעולה: ציד משותף, בישול משותף והשקעה ביצירת חפצים לשימוש ציבורי. ממצאים אלה קדמו בהרבה לכל דת, ודאי לכל הדתות המונותאיסטיות, שהראשונות שבהן הן בנות אלפי שנים בלבד.
שנית, רכישתה של כל תרבות – ובכלל זה רכישתה של דת, על כל חוקיה ומנהגיה – תלויה בתקשורת בסיסית. אם המוסר היה המצאה של הדת, המוסר לא יכול היה להתבטא בבעלי חיים ובתינוקות, כי אין להם יכולות לשוניות שמאפשרות תקשורת בסיסית. אך עשרות מחקרים ותצפיות מראים שהן לבעלי החיים והן לתינוקות האדם יש מוסר טבעי: חוש צדק, הגנה על החלש, חלוקה הוגנת של משאבים.
פרויד ופיאז’ה הניחו שילדים נולדים נטולי מוסר. הנחה זו היתה אבן יסוד של הפסיכולוגיה המערבית עשרות שנים, אבל פול בלום מצא עדויות להתנהגות מוסרית בקרב תינוקות. תינוקות שזה עתה נולדו בוכים בתגובה לבכי של תינוק אחר. תינוקות בני שנה העדיפו מבוגר שסייע לזולת על פני מבוגר שהפריע לזולת. תינוקות בני שמונה חודשים העדיפו אדם שהעניש אדם אחר, כשהאחרון הפגין התנהגות בלתי חברתית. בניסויים התקרבו תינוקות לאנשים שהפגינו התנהגות מוסרית וחברתית, ונרתעו מפני אנשים שהתנהגו באופן לא מוסרי, גם כשהתנהגות זו הופגנה כלפי מישהו אחר ולא כלפי התינוקות עצמם. תינוקות שראו דמות שמנסה לעזור, העדיפו אותה על פני דמות שמנסה להכשיל. תינוקות בגיל שנה ניסו לסייע לאנשים במצוקה. תינוקות שראו מבוגר חבול, ניגשו אליו וניסו לנחם אותו, גם אם לשם כך היה עליהם לוותר על צעצוע. ניסויים ותצפיות מאששים ממצא זה באופן חוצה תרבויות. גם תינוקות שרחוקים עדיין מרחק של שנים מרכישת שפה שבאמצעותה יוכלו לעבור חִברות, סוציאליזציה, ולרכוש אמונה דתית – גם הם מפגינים התנהגות מוסרית וחוש צדק בסיסי.
חשיבה מוסרית ניכרת בקרב ילדים בני ארבע. כשנשאלו אם זה בסדר ללבוש פיג’מה לבית הספר הם השיבו שלא. כשנשאלו אם זה בסדר להכות ילדה, השיבו שלא. לאחר מכן נאמר להם שהמורה מרשה את שני הדברים – ואז נשאלו שוב אם יעשו אותם. הם ענו שעכשיו זה בסדר ללבוש פיג’מה לבית הספר – אבל זה עדיין לא בסדר להרביץ לילדה.
אנו לא לומדים איך לגדל זרועות. הן חלק מהביולוגיה שלנו. באותו אופן התפתח בנו המוסר. שיתוף פעולה, שיפוט מוסרי ותאוריה של צדק קיימים בתשתיתנו הביולוגית. אדם נזקק ל-13 מיליון קלוריות כדי להגיע לנקודה שממנה הוא מספק את צרכי עצמו. אין מקבילה לכך בעולם החי. רק בגיל 20-18 מתחיל אדם להשיג בכוחות עצמו יותר ממה שהוא צורך. עד אז הוא נזקק לתמיכת המוסדות החברתיים. כדי לקבל חינוך, שירותי בריאות, נסיון בהתמודדות עם הסביבה והטבע, “נדרש הכפר כולו”: רוב הזמן נמצאים הילדים בהשגחת מערכות חינוך ובריאות שמעבר למשפחה. הם לא יתפתחו בלי פעולה משותפת, אלטרואיזם ורצון טוב. הדבר חשוב לבני המין האנושי יותר מאשר לבני מינים רבים אחרים, בגלל ילדותו הממושכת של התינוק האנושי, בגלל שמוחו מתפתח במשך זמן רב יותר ממוחו של כל בן מין אחר. זו עוד דרך שבה הביולוגיה קובעת את ההתנהלות החברתית שלנו.
האם המלחמות הפורצות חדשות לבקרים לא סותרות הנחה זו, של היות האדם טוב מטבעו? להפך. המלחמות הן החריג המעיד על הכלל. מלחמות הן התפרצויות קצרות של אלימות במציאות מתמשכת של שלום, שיתוף פעולה והשקעת מאמצים ויכולות בארגון ובפיתוח. במאות השנים האחרונות, מי שמנהל מלחמות ושולט באמצעי הלחימה הם לא שבטים או כנופיות כפי שהיה רוב ההיסטוריה, אלא מדינות לאום ריבוניות עם שליטה על משאבים גדולים בהרבה. ולמרות זאת, רק בשתי מלחמות בהיסטוריה המודרנית נספה יותר מאחוז אחד מכלל המין האנושי – במלחמת העולם השנייה ובמרד טאיפינג במאה ה-19. שיעור אבדות כפי שספגה האנושות במלחמת העולם השנייה, 55 מיליון הרוגים, מכוסה כיום בילודה תוך ארבעה חודשים, בזכות שיתוף הפעולה בחברותיהם של מיליארדי בני אדם. שיתוף הפעולה הזה מאפשר הגנה על היילודים, טיפול רפואי שיביאם לבגרות (טיפול המבוסס על מחקר מדעי שגם הוא פרי של שיתוף פעולה) אספקת פרנסה להם ולהוריהם, והבטחת שלומם עד בגרות. המין האנושי משקיע מאמצים ומשאבים רבים לאין שיעור בצמיחה, בשיתוף פעולה ובעזרה הדדית מאשר במלחמה. מלחמה היא תופעה נדירה ביחסים הבינלאומיים, וגם כשהיא כבר פורצת, מעל 95% מהמעורבים בה משתפים פעולה זה עם זה, לא לוחמים זה בזה. במלחמת העולם השנייה לחמו זה בזה 70 מיליון איש, אך באותה מלחמה, מעל שני מיליארד איש שיתפו פעולה בעורף התעשייתי, החקלאי והממשלתי, בגיוס כוח אדם ומשאבים, בחינוך, ברפואה ובבניין.
בצבאות מודרניים, שיעור הלוחמים מבין החיילים הוא פחות מעשרים אחוז. על כל חייל שאוחז בנשק בחזית, בין חמישה לשבעה עוסקים בלוגיסטיקה, מודיעין, חימוש, רפואה, הנדסה ועוד – כלומר, בסיוע לחבריהם. גם בקרב המיעוט הלוחם, אחד המניעים החזקים ביותר לצאת לקרב אינו שנאה לאויב. הרגש הזה עולה בתעמולה כדי להצדיק את הלחימה, אבל מחקרים רבים מצאו שהמניע העיקרי של החייל בחזית הוא אהבה: אהבה למדינתו, אהבה למשפחתו שבעורף, שלמענה הוא נלחם, אהבה לעמיתיו בחזית, למענם הוא מוכן לצאת מהחפירות ולרוץ חשוף אל האש.
כתובית:
כתבי קודש, משטרה או חוקים עשויים לחזק את נטייתנו הטבעית להיות מוסריים או למנוע מאתנו להיות אגואיסטים אנטי-חברתיים, אבל אלה רק אמצעי חרום ולא אמצעי עזר של יום-יום. עבור רובנו, כוח הכפיה של המדינה – משטרה, בתי משפט, בתי סוהר – הם כמו מטף כיבוי בדירה: טוב שהוא קיים, אבל רובנו לעולם לא נצטרך להשתמש בו. רובנו מוסריים באופן טבעי, בלי שנחשוב על כך או נטיף לכך. עבור רובנו, לא החשש מעונש הוא שמונע מאיתנו עשיית רע, אלא אי הנוחות, הבחילה, ההסתייגות שעולה בקרבנו באופן אוטומטי מעצם המחשבה על עשיית רע. אנו מוסריים מטבענו, בלי קשר לדת או לאמונה. בתשתיתנו הביולוגית אנו בעלי מוסר חברתי, והדתות הן רק דרך נוספת לבטא נטייה טבעית זו. הדתות לא היו כל כך מצליחות – האנושות לא היתה מאמצת אותן באופן כה גורף – לולא היו משקפות תכונות ביולוגיות שבין כה וכה קיימות בנו באופן טבעי: אמפתיה, אלטרואיזם, דחף לשיתוף פעולה, רצון עז להיטיב, לעזור. הדת לקחה טרמפ על נטייתנו הטבעית לשיתוף פעולה ולסיוע הדדי, והציגה את המוסר הטבעי בתור המצאה שלה. הפרת זכויות היוצרים הזו היא אולי הטרמפ המוצלח ביותר שהתרבויות האנושיות לקחו אי-פעם על גבו של הטבע.
יש עדות נוספת, אם כי נסיבתית, להיותו של המוסר תכונה ביולוגית, טבעית: אם המוסר היה רק פרי חינוך, כל חברה היתה מעצבת מוסר משלה, ולחברות שונות, שאין קשר ביניהן, היו סוגי מוסר שונים. אבל אין זה המצב. כל חברות האדם, גם אלה השונות זו מזו באופן ניכר, גם אלה שאינן מודעות זו לקיומה של זו, מבוססות על מסדי מוסר דומים להדהים: מוסר של שיתוף פעולה, לא של אנוכיות והסתגרות אינדיבידואלית. המוסר הטבעי משותף לכולנו. הוא זה שדחף את כל החברות האנושיות לפתח דתות. הקודים המוסריים שמכתיבות רוב דתות העולם דומים להפליא: כלפי חברי הקבוצה – צדקה ועזרה לחלש, וסלידה מאנוכיות ומפגיעה בזולת. כלפי אלו שמחוץ לקבוצה – התנשאות, הסתגרות ומבחני קבלה מחמירים.
במאות השנים האחרונות נמצאת האלימות בירידה. בעשרות השנים האחרונות, אזורים שלמים בעולם הוציאו את המלחמה מכלל חשבון ככלי לפתרון סכסוכים. לפני מאה שנה, אדם שהיה יוצא מירושלים ליפו, מרחק שישים קילומטר, היה בסיכון גדול יותר להיחטף לעבדות או עבור דמי כופר, להיאנס, להירצח או להישדד, מאשר אדם שיוצא היום למסע של אלפי קילומטרים ברחבי העולם. מדינת הלאום לקחה את המונופול על האלימות משבטים וממלכות וכך צמצמה את הפגנת האלימות האקראית. אדם בריא במדינות המערב מגיע בדרך כלל לזקנה ושיבה בלי איום על חייו ובלי לראות גופה אחת בדרך.
בכל פיגועי הטרור במאה השנה האחרונות, כולל פיגועי 11 בספטמבר, נהרגו פחות מעשירית ממספר קורבנותיה של מלחמה קטנה כגון מלחמת רוסיה-צ’צ’ניה. בעולם של מיליארדי איש, יש סיכוי אפסי שארוע טרור כלשהו יהיה קשור אלינו. ובכל זאת, נגד הטרור אנו מאמצים אמצעי בטחון בלתי פרופורציונליים: נשיאת נשק, מאבטחים בכל פינה, זיהוי על פי מראה (“פרופיילינג”), מימון ואימון כוחות שיטור ולחימה בממדים חסרי תקדים. אנחנו משתמשים בתותח כדי למחוץ זבוב.
אם המצב כל כך טוב, למה אנחנו חושבים שטבענו כל כך רע? למה אנחנו סבורים שלוחמה מתמדת היא דחף אנושי בסיסי? על כך – במאמר הבא.
מקורות נוספים:
ג’ון אליס, לוחמים (מערכות, 1982).
דייויד ברוקס, החיה החברתית (דביר, 2014), ע’ 291-289.
פראנס דה ואל, טובים מטבעם (כנרת, 1998), ע’ 110.
מרווין האריס, בני מיננו (מעריב, 1991), ע’ 206.
Paul Bloom, Against Empathy (Ecco, 2016), pp. 170-171.
Noam Chomsky, in Marc Hauser, Moral Minds (Ecco Press, 2006), foreword.
Niall Ferguson, The War of the World (Penguin, 2006), foreword & ch. 1.
Eric Lambin, An Ecology of Happiness (Univ. of Chicago Press, 2012), p. 95.
Ara Norenzayan, Big Gods (Princeton, 2013), p. 145.
Steven Pinker, The Better Angels of Our Nature (Penguin, 2011).
Steven Pinker, “The Moral Instinct”, NYT, 13.1.08.
תגובה אחת
מה שהכותב מגדיר כ״מוסר חברתי״ היא מערכת של תגובות ותגובות נגד או מה שמוגדר כאינסטינקטים שהתפתחו במשך מיליוני שנים
כדי לתת למין את סיכויי השרידות ,
מאחר ובגלל תנאים סביבתיים התקבצו לחיים יחד קבוצות גדולות ממה
שהטבע ״תכנן״ , האינסטינקטים שהתפתחו עבור חיים במשפחה
או בקבוצות קטנות לא התאימו עבור קבוצות גדולות אלו,
יחד אם זאת כבר היתה התפתחות תכנולוגית ש״השיגה״ את התפתחות
האינסטיקטים ,
שני מצבים שחייבו התפתחות של חוקים ותקנות שבשלב ראשון
נאכפי ע׳׳י המצאת / התפתחות הדתות
אלא שמסתבר כי במקרים לא מועטים דתות מהוות תרוץ למלחמות
בהן מושמדים אנשים אחרים וזה מצב שמוכיח כי התפוצצות האוכלוסין
של המין האנושי מהווה סיכון להשרדות המין …