ד”ר יחיעם שורק
במאמרנו שלפני האחרון עסקנו בנושא ריב האחים, כסמל, כמנטרה, כמיתוס מעוות, הבא להסביר את כשלון המהלכים מול רומא וכיצד בכלל “העיזה” האימפריה הרומית לשעבד את יהודה לאחר ימי הזוהר של הממלכה החשמונאית.
מאמרנו הקודם “נתקע”, בשל פס התיארוך על גבי הסרגל ההיסטורי – 63-67 לפנה”ס, והמשכו במאמר הנוכחי. למדנו כי פומפיאוס שפט במריבת האחים, ולאחר התלבטות, בחר לתמוך ביוחנן הורקנוס מול יהודה אריסטובולוס, ואריסטובולוס בחר בדרך המרידה אל מול הרומאים. ומה עשה? התבצר בירושלים, בשעה שתומכי הורקנוס בקשו לפתוח את שערי העיר לצבא פומפיאוס.
בגידה? חלילה וחס! תומכי הורקנוס היו פרגמטיים, מציאותיים, והבינו אל נכון מה יעלה בגורלה של העיר אם תתמיד בעקשנותה, שהרי ידוע ומחוור היה לכל זב חוטם ומצורע באותם שנים, כי שום מבצר או מצודה, מבוצרים ועקשניים ככל שיהיו, לא החזיקו ולא יחזיקו מעמד מול עוצמתה של רומא. זאת ועוד, עיר שלא נכנעה או שסרבה לפתוח שעריה מרצון, נענשה קשות.
ירושלים נחלקה איפוא בין המחנה המציאותי, שהעדיף להשתעבד לרומא מעמדת מוצא מועדפת, לבין המחנה הסהרורי, המפנטז, של אריסטובולוס, שכמו אמר לעצמו: אחרי המבול!
מדובר על שני אחים, בנים לשושלת החשמונאית, אשר במשך זמן מסויים הביאה ליהודה שנות זוהר ותהילה. אחד מהם בחר להיות מציאותי (יוחנן) ואילו אחיו, המטורזן משהו, בחר בדרך המרידה.
מעניין שפומפיאוס פקד על לוחמיו, שלא לנצל את יום השבת ולתקוף במשנה מרץ את היהודים השובתים מעשיה. היה בכך מסר לתושבים, שאין פניה של רומא לפגיעה בקדשי הדת, כפי שנהגה ברחבי האימפריה שכוננה. מנהיגי רומא יצאו גם מנקודת הנחה שתושבים מקומיים לא ימרדו אם לא תהיה להם סיבה טובה לכך, וסיבה דתית היא בהחלט “טובה” בנידון.
זאת ועוד, בשעה שפומפיאוס פרץ לירושלים נזהר מלשלוח ידו באוצרות המקדש ואף ציוה על פקודיו לדאוג לטהר את המקדש ולהתמיד בעבודת הקרבנות שבתוכו. טקטיקה של קדם כיבוש? חשש מנקמת האלוהות המקומית? עיבוי השגרה כמפלט למקומיים בעקבות הלם השיעבוד? … ? עובדה נשארת עובדה, וכך נהגו הרומאים בשטחי השליטה הנרחבים שלהם.
בגמר המשימה שב פומפיאוס לרומא ועימו שבויים בני ערובה: אריסטובולוס ומשפחתו. אלכסנדרוס, אחד הבנים, הצליח למלט נפשו בדרך לא דרך ותכנן את המשך צעדיו המרדניים ביהודה.
האם מכיוון שדודו, הורקנוס, שלט ביהודה בחסות הרומאים ממש כמלך, ולא אביו, אריסטובולוס? האם מכיוון שמשפחת אריסטובולוס חרתה את דגל המרדנות על דגלה? או מכיוון שהורקנוס הצטייר כשליט חלש החסר חוט שדרה אישי ומדיני? קשה להצביע בכל מקרה על כור מחצבתו של המהלך המרדני.
בהתמודדות הראשונה עם הרומאים הובס אלכסנדרוס וספג אבידות כבידות. הוא נמלט למצודת אלכסנדריון ולבסוף נכנע לרומאים ואף הסגיר לידיהם שני מבצרים נוספים – את הורקניה ואת מכוור.
גביניוס, יד ימינו של פומפיאוס, מחזק את מעמדו של הורקנוס ומאפשר לו לשוב לירושלים.
אבוקת המרי והמרד לא כבתה, והפעם נשא אותה האב השבוי, האסור, יהודה אריסטובולוס בכבודו ובעצמו, אשר הצליח להימלט ממקום שביו ברומא ושב ליהודה. המצטרפים אליו נחלקו מסיבותיהם לשתי קבוצות: אלה שהצטרפו מתוך תאוות המרד לשמה, היינו מיליטריסטיים הזויים, ואלה שחברו אליו על בסיס אישי של אהבה והערכה.
גם הפעם, למרות שהמורדים נלחמו בגבורה ובעקשנות, הרי לא היה להם כל סיכוי מול הצבא הרומי המשומן. כוחותיו קרסו, רבים מתו, רבים נפלו בשבי והיו שנמלטו. בין הנשבים היה אריסטובולוס בכבודו ובעצמו. הפעם הובל המורד לרומא, אסור בנחושתיים ותחת משמר כבד.
גביניוס מנהל מסע צבאי כנגד הפרתים, אויביה המושבעים, המסורתיים של רומא, ואת העדרו מהזירה מנצל מיודענו אלכסנדרוס בן אריסטובולוס ומבקש להתקומם פעם נוספת. הוא אמר בלבו – כך על-פי יוסף בן מתתיהו – “לבער את כל הרומאים מן הארץ”. משנודע המהלך לגביניוס הוא מיהר ליהודה והתעמת עם המורדים ליד הר תבור. התוצאות היו ברורות וחזויות: המורדים הובסו, ספגו מכות קשות ונפוצו לכל עבר.
בסופו של דבר מצאו הן אריסטובולוס והן בנו אלכסנדרוס את מותם בזמן ניהול מלחמת הירושה הרומית הראשונה, היא מלחמת הטריומויראט.
ההשיגו המורדים את מטרתם, את שאיפותיהם? בוודאי שלא. ההיפך הוא הנכון. במרידתם גרמו למותם של אלפי צעירים שהצטרפו אליהם, רכוש רב נפגע, הרומאים הזרימו ליהודה כוחות צבא, שעלותם רבצה על כתפי האוכלוסיה, שמם של היהודים הובאש בעיני הרומאים, המרידות שאבו לתוכן כוחות פוליטיים שניצלו את הסיטואציה על מנת לגזור כמה שיותר קופונים, כגון חרתת מנהיג שבטי המדבר ואנטיפטרוס האדומי.
המרידות הקשו על הרומאים להעניק מעמד משודרג יותר להורקנוס, ומתוך כך נפגעה מידת האוטונומיה ביהודה. הרומאים פתחו במהלך השנים הסתייגות עיקשת מתופעה של מרדנות וידעו להעניש אזורים שהוכתמו במרידתיות.
אין ספק שמאחורי המרידות עמדו, פרט למאוויים פוליטיים, כלכליים ובכלל אישיים, גם אמונה דתית, שהאל לא יסב פניו מקבוצת המתנגדים, ויתמוך בצדקת מהלכם. אמונה מפונטזת זו, שתלבש עוד צורה בהמשך קורות יהודה תחת השלטון הרומי, והיא אידיאולוגיה משיחית הזויה, שתביא להתפרצות המרד הגדול ולחורבן בית המקדש השני.
ריכוז מאמריו של ד”ר יחיעם שורק באתר הידען
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~318145111~~~185&SiteName=hayadan
תגובה אחת
המרד הגדול, שבא אחר כך, היה האסון הגדול ביותר שנפל על היהודים אי פעם. כן. שמעתי על השואה.
זה המרד שהביא לחורבן הגדול של יהודי ארץ ישראל, של היכחדותם, של אובדן הישות היהודית בארץ כבעלי הבית בכלל וכישות פוליטית כלשהי. היהודים איבדו את ארצם לא רק כמדינה, אלא ממש באופן פיזי, וארצם איבדה את כל יהודיה. מדינת יהודה/ישראל לא קיימת עוד. מאז נקרא שמה: פלשתינה.