בוריס וולינוב – הקוסמונאוט שניצל פעמיים ממוות

אבי בליזובסקי

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/wolinov02.html

השבוע ביקר בארץ כאורח עמותת חיל האוויר, אחד מאנשי הצוות המובחר של ברית המועצות. בוריס וולינוב נמנה על קבוצה של 20 טייסי קרב שהתאמנו לטיסות חלל ב-1960 ביחד עם יורי גגרין.
במהלך ביקורו, שכלל גם סיורים בתעשיה האווירית ובמפעלים אחרים הקשורים לתחום החלל הרצה וולינוב במכון פישר שבבית חיל האוויר בהרצליה, ולאחר ההרצאה התראיין לאתר הידען.
בשנת 1969 היה בוריס וולינוב מפקד החללית סויוז 5 שנפגשה בחלל עם חללית נוספת מסדרת סויוז. “היינו מוכנים להקריב את עצמנו כי היה מדען אחד שטען כי התנהגות החומר בחלל היא כזו שאחרי ההצמדות אי אפשר יהיה להפריד בין החלליות לעולם.” בעת החזרה לארץ התברר כי תא המהווה חלק מחללית הסויוז, אך נזנח בחלל לא התנתק לחלוטין מהתא שחזר לכדור הארץ. כתוצאה מכך, שובשה האווירודינמיקה של חללית הסויוז והיא נכנסה לאטמוספירה כשראשה כלפי מטה – שם הדופן דקה יותר מאשר בתחתית החללית. בסופו של דבר, בגובה 70-80 קילומטרים, הגובה שבו התפרקה הקולומביה, נשרפו כל החלקים של התא השני, וניתן היה לסובב את הסויוז לנחיתה בעזרת מצנחים. הוא צנח בסיביר, בקור של 38 מעלות מתחת לאפס ונפגע בנחיתה כך ששנתיים לא היה מסוגל לטוס.
גם טיסתו השניה של וולינוב לחלל היתה רווית מרורים. וולינוב טס לחלל בשנת 1976 בחללית סויוז 21 עימה עגן בתחנת החלל סאליוט 5. הוא הודה שזו היתה תחנת חלל צבאית, וכי הניסויים בה עסקו בצילומים של כדור הארץ ובלימוד סביבת החלל כזירה צבאית אפשרית. בחללית היו קפסולות אליהם בהם היו שמים את סרטי הצילום ומשגרים אותן לפיתוח בכדור הארץ.
“הכל הלך כשורה עד היום ה-42 לטיסה: “היה זה כאשר היינו בצד הצל של כדור הארץ, בלילה. בחוץ הכל חשוך ופתאום הפסקת חשמל. לא רואים כלום, לא יודעים היכן הרצפה, הקיר או התקרה. ויש פתאום צפירה, צפירה חזקה מאוד. במישוש, הכרנו טוב את התחנה, הגענו למקום הנכון וניתקנו את הצפירה אבל עד עכשיו אני זוכר את המצב הזה. צפירה וחושך מוחלט ולאחר מכן השתרר שקט. שקט מוחלט. אני לא זוכר דבר כזה על כדור הארץ. שקט מוחלט ממש. אף מכשיר אינו עובד. אפילו המאוורר חדל לנוע. מדובר במכשיר שמספק לנו חמצן. ידענו כי לא נשאר הרבה חמצן וכי נישאר בחיים רק כל עוד יש לנו אספקת חמצן. די פחדנו, ונסינו לחשוב איך לצאת מזה. נסינו להתקשר לאדמה, אף אחד לא שומע אותנו, כי יכולנו ליצור קשר רק במשך שבע או עשר דקות בכל סיבוב. החלטנו.”
“השקט המוחלט השפיע. אני זוכר אותו עד עכשיו, למרות כל השנים שעברו. היינו רק שנינו – המהנדס ז'ולובוב ואנוכי.הוא הלך להכין את חללית הסויוז כדי שנוכל לנטוש את את התחנה, כי אם החמצן יאזל ואם יקרה משהו אף אחד לא יעזור לנו. חשבתי שבמקרה הטוב אולי יש קצר חשמלי באיזשהו מקום ובמקרה הגרוע יותר אולי פרצה אפילו שריפה. הוא היה בחלק האחר של התחנה, והסתכל על סביבתו באור העמום של כדור הארץ הלילי. אם אין ממש חשמל, התחנה היא ממש חבית ולא יותר מזה. רק 4 מטר גובה. חשבתי כי זה יכול גם להיות הרגע האחרון בחיינו.”
“בסופו של דבר הצלחנו להגיע לכל המכשירים, ובינתיים גם נכנסנו לחלק היום של כדור הארץ. העלנו בחזרה מכשיר אחרי מכשיר. שעה ו-45 דקות לאחר מכן התחנה הגיעה למצב הקודם ויצאנו מהצל כמובן כי הוא יכול היה לתת לי פקודות תיקון רק באור. עברנו למעין טייס אוטומטי אבל צריך קודם כל להגיע למצב מסוים כדי להפעיל את התכונה הזו. כל המכשירים עבדו כמו שצריך אבל לא יכולנו לסיים את כל התוכנית כי לז'ולובוב התחילו כאבי ראש. “
גם המשך הטיסה לווה במתח. מחלת החלל של ז'ולובוב היתה קשה ממה שנראה תחילה והוא חדל לתפקד. וולינוב היה צריך לבצע את העבודה של שניהם ולבסוף, כעבור שבוע, ביום ה-49 לטיסה הוחלט שהשניים ינטשו את המעבדה ויחזרו לכדור הארץ. היה זה חודש אוגוססט, מתאר וולינוב. בקושי הצלחתי להכניס אותו לחליפה ולגרור אותו לסויוז. הנחתתי אותה לבדי. אוגוסט הוא חודש הקציר ברוסיה. נחתנו בשדה ובמשך 45 דקות היה קשה לאתר אותנו מהמסוק בין הקומביינים עד שהצלחנו להדליק את האורות המיוחדים. לקח לי שבוע עד שהצלחתי ללכת מחדש וחצי שנה עד שהצלחתי לרוץ.” מספר וולינוב.
לאחר מכן, עד שנת 1990 שימש וולינוב מפקד בית הספר לקוסמונאוטים של ברית המועצות. את שתי ההינצלויות שלו ממוות הוא תלה באופי של יליד סיביר. על שני המבצעים הללו הוא קיבל הכוכב המסמל את גיבורי ברית המועצות.
בתשובה לשאלת הקהל ענה וולינוב כי עובדת היותו יהודי (רק מצד אמו, אגב, אבל זה כידוע הצד הקובע) לא הפריעה לו להצליח עבור ברית המועצות. הוא גאה בהצלחתה של מדינת ישראל בתחום החלל ואומר כי אין לה כלל במה להתבייש. בשיחה עם “הידען” אמר וולינוב כי הוא מביע את צערו על אסון הקולומביה שישראל היתה מעורבת בו, וכי יש לבצע את כל התיקונים הדרושים לפני החזרה של המעבורות לטיסה. הוא גאה בכך שרוסיה היא זו המספקת את כלי התעבורה לתחנת החלל הבינלאומית.
טל ענבר, סגן יו”ר אגודת החלל הישראלית סיפר בהרצאה שגם וולינוב, שקיבל תרגום סימולטני שיבח את הפרטים שבה. סליוט 3 ו-5 היו תחנות צבאיות. עסקו בצילום מהחלל והשלכת קפסולות של פילם אל כדור הארץ. כחלק מהתוכנית פותחה חללית משוכללת מהסויוז –TKS שנועד להביא ציוד וקוסמונאוטים אל תחנות החלל הצבאיות.
“יש כל מיני סיפורים הנוגעים למעבדות סאליוט. כך לדוגמא סאליוט 3 ששם הקוד הצבאי שלה היה אלמז. נאסר לכתוב את השם אלמז על התחנה. הם רשמו את השם סליוט על יחידה שניתקת מהחללית לפני בואה למסלול.” אומר ענבר.
וולינוב אישר כי אכן במעבדה סאליוט 3 (הוא היה מפקד סאליוט 5, המעבדה הצבאית המאוחרת יותר) היה תותח, אך לדבריו הוא הוצב שם לצרכי הגנה ולא התקפה. ההישג החשוב שלו היה ההרתעה. הוא היה מיועד למתן מענה למטוס החלל שהאמריקנים היו אמורים לפתח, אך בסופו של דבר המטוס הזה לא ירד משולחן השרטוטים ולא נבנה מעולם. וולינוב גם טען כי הרוסים לא לקחו ברצינות את האיום האמריקני במסגרת תוכנית “מלחמת הכוכבים”, ולכן הוא מזים את הטענה לפיה ההשקעות האדירות שברית המועצות הוציאה כמענה לתוכנית זו גרמו לפירוקה.

ידען מבצעי חלל מחוץ לארה”ב

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~668551488~~~38&SiteName=hayadan