1421: The Year China Discovered America, Gavin Menzies. William Morrow, 576pp., 17.50 ליש"ט
אורי קציר
לא שוחחתי על כך עם גאווין מנזיס, אבל השם שהעניק לספרו נשמע כמו התרסה מכוונת נגד 1492, שמם של אין-ספור ספרים (ושל שני סרטי קולנוע) שסיפרו את הסאגה של מסע קולומבוס. רוצה לומר, אם כל אלה סבורים כי שנת התפנית בהיסטוריה של יישוב היבשות היא, 1492 יש לי חדשות בשבילכם: .1421 זו ולא אחרת.
בשנים האחרונות – וביתר שאת מאז חגג המערב 500 שנה למסע קולומבוס – מתמקדות המחלוקות סביב גילוי אמריקה בנקודה שלא היתה מוכרת בעבר: לא "מי גילה את אמריקה" (שהרי ברור כי כאשר קולומבוס הגיע לשם, הוא מצא שם קהילות אינדיאניות גדולות), אלא "מי הלא-אינדיאנים שהגיעו לאמריקה לפני קולומבוס". הגרסאות הן כמעט אינסופיות: הפניקים, המצרים, הוולשים, האירים, האנגלים, הסקוטים, ההונגרים, הטורקים, הדנים, הפורטוגלים, בני מאלי, מרוקו, יפאן, הודו, אפילו בני ישראל – על כולם נטען בשלב זה או אחר שנחתו באמריקה בטרם שעשה זאת יורד הים מגנואה בשירות מלכי ספרד. מכל אלה, רק הגרסה שלפיה הקימו הוויקינגים מושבה בניופאונדלנד שבצפון-מזרח קנדה הוכחה מעל לכל ספק, והיא מקובלת כיום על כל החוקרים.
במארס 2002 פירסם קצין צי בריטי בדימוס, גאווין מנזיס (Gavin Menzies), ניתוח משלו למסע מתועד שניהל אדמירל סיני, ז'נג הי (Zheng He) שמו, בראשית המאה ה-.15 ז'נג הי נשלח בידי קיסר סין, בראשות צי ובו יותר ממאה אוניות חמושות ועליהן אוצרות אדירים, לכיוון המזרח התיכון ואזורים מסוימים במזרח אסיה, במטרה לפתח את יחסי הסחר של סין עם אזורים אלה ולקשור קשרים פוליטיים עמם. על העובדות הללו אין חולקים. ואולם, מנזיס פיתח תיאוריה שלפיה המשיכו ז'נג ואנשיו לדרום אמריקה ואף סיירו באזור הקריביים ובים קורטז והגיעו לקליפורניה, במסע שנמשך מראשית 1421 עד לסוף .1423
מנזיס סבור כי מפותיו של קולומבוס, כמו מפות אחרות ששימשו נוסעים אירופיים במאה ה-15 ולאחריה, התבססו על תרשימים שהכינו הסינים. לדבריו, הסינים ניווטו את דרכם על פי הכוכבים, ומאחר שמיקומם מאז שימשו כעזרי ניווט השתנה עם השנים, הוא החליט לשחזר את מפת השמים בתקופה שבה יצא ז'נג למסעו. לאחר השחזור שירטט מחדש את מסלולו המשוער של ז'נג כפי שנווט על פי התרשים החדש. הקווים הובילו אותו לאיי דיספשן Deception) (,Islands לא הרחק מחופי דרום אמריקה.
המסע המותאר הוא אולי אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר שניסתה מדינה כלשהי להוציא אל הפועל אי פעם. הצי יצא לדרכו בחטיבה אחת, שט לאורך חופי סין והודו, עגן בכלכותה, ומשם המשיך, דרך האוקיינוס ההודי, לחופי מזרח אפריקה. חלק ממנו, בראשותו של ז'או מן (Zhou Man), הצליח להקיף את כף התקווה הטובה (ועדות לכך מוצא מנזיס בכתביו של ההרפתקן האיטלקי פרה מאורו, Fra Mauro), חזר ופנה צפונה במעלה החוף המערבי של אפריקה ובאזור כף ורדה פנה מערבה, חצה את האוקיינוס האטלנטי והגיע לחופיה המזרחיים של יבשת דרום-אמריקה. משם נע הצי דרומה לאורך החוף, כשהוא מתחבט קשות בבעיות ניווט שנבעו מאי-היכרות עם גרמי השמים של חצי הכדור הדרומי. לאחר מכן עבר את מצרי מגלן וליד ארץ האש הקיף את הקצה הדרומי של אמריקה ופנה צפונה, לאורך חופה המערבי. באזור שבו נמצאת אקוודור של היום פנה מערבה, חצה את האוקיינוס השקט, הגיע לאוקיאניה וסייר בחופי אוסטרליה וניו זילנד. אחר כך יצא שוב מזרחה, חצה את האוקיינוס השקט, הגיע לחופי מערב ארצות הברית של ימינו, פנה דרומה לאורך החוף ובערך בנקודה שבה יצא מערבה בפעם הראשונה, פנה שוב לאותו כיוון, הגיע לאיי התבלין שבדרום-מזרח אסיה, ומשם הצליח לשוב לסין.
חלק אחר של המשלחת, בראשות הונג באו ( Bao(,Hong נפרד מציו של ז'או מן בארץ האש ופנה דרומה, תוך שהוא נוגע באיי שטלנד הדרומיים, לא הרחק מאנטארקטיקה. בשל קשיי הניווט יצא שוב צפונה ומשם פנה מזרחה, תוך כדי שהוא חולף על פני קווי הרוחב של הקוטב הדרומי וחוצה את האוקיינוס השקט, עד לקצה הדרומי-מערבי של אוסטרליה. משם פנה הונג באו צפונה, חצה את הארכיפלג של אינדונזיה והגיע לסין. חלק שלישי של המשלחת המקורית, בראשות ז'או ון (Zhou Wen), התפצל מהצי העיקרי בכף ורדה וחצה את האוקיינוס האטלנטי בקו ישר מערבה (אם כי בקו רוחב צפוני מאלה של שני קודמיו), הגיע לים הקריבי ומשם פנה צפונה וסייר לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית וקנדה. ון הצפין עד לאזור הארקטי, הגיע לגרינלנד, חתר צפונה ממנה השלים את הקפתה. לאחר מכן הגיע לאיסלנד, ומשם פנה צפונה ומזרחה והפליג באוקיינוס הארקטי, מצפון לאזור הבאלטי ולרוסיה של ימינו, חצה את צפון אסיה ופנה דרומה, לאורך קו החוף המזרחי שלה, תוך שהוא חולף על פני איי יפאן, בואכה סין.
חלק רביעי, בפיקודו של יאנג קינג (Yang Qing), השלים מסע "צנוע" בהרבה: הוא חצה את האוקיינוס ההודי באזימוט חד לכיוון דרום-מזרח, הגיע אל קרבת כף התקווה הטובה, אך לא הקיף אותה אלא שב ופנה צפונה, לאורך חוף אפריקה המזרחית. אחר כך המשיך צפונה, עבר לאורך חופי תימן, הגיע אל מצרי הורמוז, ומשם חזר אל חופי הודו, והפליג לאורכם עד שהגיע לנמל הבית שלו בסין.
""1421 הוא ספר קריא מאוד – ובעייתי מאוד. הוא קריא משום שהוא כתוב בלשון קלה וקולחת ומשום שמנזיס מתאר בו את התפתחות המחקר שלו באורח המזכיר ספרות בלשית קלאסית: ראשיתו בבדל רמז שאיתרו עיניו החדות של הבלש הסקרן, ואשר חמק מעיניהם של רבים אחרים משום שלא ייחסו למידע הטמון בו כל משמעות; המשכו בחיפוש בארכיונים, בבירורים במוזיאונים, בהתייעצות בהיסטוריונים ובפילולוגים ובנבירה בכתבי נוסעים וכרוניקאים בני התקופה, וסופו במסקנה החד-משמעית, החותכת, שלפיה, למרות ניסיונות שעשו המנדרינים הסינים להשמיד כל תיעוד של אותו מסע אפי בהנהגת ז'נג הי (שנמנה עם הסריסים, אנשי החצר, ויריביהם המרים של המנדרינים במאבק על ההשפעה בסין) ולמרות ההתעלמות חוקרי ההיסטוריה של הגלאות מרמזים אלה, מלחים סינים נחתו באמריקה (ואף הקימו בה קולוניה) שבעים שנה לפני קולומבוס.
מנזיס מתאר בפרוטרוט כיצד עבר על מפה מדויקת ששירטט הקרטוגרף יליד ונציה, זואנה פיציגאנו (Zuane Pizzigano), ומצא בה שרטוט מדויק להפליא של ארבעה איים שאותם זיהה כשייכים לאחד הארכיפלגים הקריביים. המפה שורטטה ב– 1424 זמן רב לפני שמעצמות אירופיות ידועות נחתו באותו אזור. מנזיס החליט לבדוק מפות נוספות של העולם ששורטטו באותו פרק זמן של טרום העידן הקולומביאני – ומצא בכמה מהן שרטוטים של אזורים שבני אירופה הכירו רק עשרות, אם לא מאות שנים, מאוחר יותר. מסקנתו היא שהידע הועבר מפה לאוזן במשך כמה דורות בקרב קרטוגרפים, נוסעים והרפתקנים, אך מקורו במסע המדהים של ז'נג הי ואנשיו סביב העולם.
הספר בעייתי משום שהוא אינו מסתפק בבדלי ההוכחות שמלקטים באורח מסורתי כל בוני התיאוריות למיניהם (מפות עתיקות, כתבי נוסעים מהתקופה, לוחות אבן חקוקים בכתובות עתיקות, מסמכים ממשלתיים מצהיבים), אלא מנסה לשחזר מה עברו ז'נג הי ומלחיו במסעם. גם כאן, הוא אינו מנסה לבדוק ברמה המעשית אם מסע זה היה בגדר האפשרי (כפי שעשה, למשל, האנתרופולוג הנורווגי תור היירדאל ב-,1947 כששט ברפסודה "קון טיקי" בניסיון להוכיח כי מעבר ימי על גבי כלי שיט מעין זה היה אפשרי, ועל כן קיימת הסתברות מסוימת שמקורם של הפולינזים בעממי דרום אמריקה), אלא יוצא מנקודת הנחה שהוא לא רק אפשרי, אלא אכן התקיים במציאות – בעוד שבפועל לא תועד מסע כזה בהיסטוריה הסינית (גם בהיסטוריה המערבית מתועד מסע ז'נג הי, אך אין כל עדות לכך שהגיע רחוק יותר ממזרח אפריקה). ההנחה הזאת נשענת על היכולות הטכנולוגיות הכבירות שהיו אז בידי סין, ואשר לדברי מנזיס לא היו בידי כל מעצמה אירופית שהיא, ומכאן והלאה היא עוברת כחוט השני במארג העלילתי המרתק שרוקם מנזיס לאורך הספר כולו.
את אחת העדויות המרכזיות למפעל הגילוי וההתיישבות של הסינים בחר מנזיס לצטט בהרחבה על כריכת הספר המעוצבת בקפידה. מדובר בעדותו של ג'ובאני דה וראצאנו (Giovani De Verrazzano), ונציאני שסייר ברוד איילנד בשנת ,1542 וטען כי פגש בגזע של מלוכסני עיניים, בעלי גוון עור שונה במובהק משל האינדיאנים, שלבושם ומנהגיהם העידו על מוצא שונה. לדעת מנזיס, אין כל ספק כי מדובר בצאצאי הספנים הסינים (הצי הסיני יצא למסעותיו כשעמו מאות נשים, שהיו אמורות לשמש כבנות זוגם של המלחים במושבות העתידות לקום מעבר לים) מראשית המאה ה-.15 העובדה שהיום לא ניתן לאתר את שרידי אותם צאצאים מקשה על אימות טענה זו.
בנקודה אחרת מביא מנזיס עדות על בעל-חיים ייחודי ואינטליגנטי מאוד, ,Mylodon שהסינים ראו בפטגוניה, וציור שלו נמצא גם על מפה מאוחרת יותר, שהוכנה בפקודת האדמירל הטורקי פירי רייס (Piri Reis) ונקראה על שמו. לדברי המחבר, מוזיאון בצ'ילה אישר כי אכן היו עדויות לגבי קיומו של מיילודון ביבשת, אך לא נותרו כל שרידים המאשרים זאת. לא שלדים, לא עצמות, לא כלום. בנקודות נוספות, הסקת המסקנות קלושה אף יותר: מנזיס מוצא דמיון בין קרקור התרנגולות בדרום אמריקה ובאסיה, ומקיש מכך כי לא ייתכן שבעלי כנף מבויתים אלה מאמריקה מקורם ביבוא ספרדי ופורטוגלי, ועל כן קרוב לוודאי שהובאו לשם בידי הסינים.
מנזיס, מודע לבעייתיות הכרוכה בתיזה שלו, ומביא בסיום ספרו 58 עמודים של ראיות התומכות בה. בעיקרן, מתבססות ראיות אלה על שלושה סוגי מקורות: כתבים המראים על הידע בניווט ובגיאוגרפיה שהיה קיים אז בסין; כתבי נוסעים שהיו עדי ראייה לשלבים שונים של המסעות; ורשימה של מפות עתיקות שבהן ניתן לאתר רמזים לידע שצברו הסינים עוד קודם לעידן קולומבוס.
ספרו של מנזיס מציג תיאוריה רחבת-אופקים, שאת ממדיה קשה אפילו לדמיין. חלק מהראיות שהוא מביא ראויות לבחינה מעמיקה ולבדיקה של ממש (כמו לוחות אבן בשפות שונות שלטענתו הציבו הסינים בנקודות שבהם עגנו לאורך מסלולי המסעות), אחרות קלושות למדי.
בכל מקרה, הניסיון לשחזר את הניווט באמצעות גרמי השמים ראוי להערכה, משום שככל הידוע לי, הוא מתבסס על מתודה שטרם נוסתה בהיסטוריוגרפיה של הגלאות. ואולם, בהעדר ראיות ש"מחזיקות מים" (למשל, הצלבה בין כתבים עתיקים לממצאים ארכיאולוגיים ברורים, כמו במושבה הוויקינגית בקנדה) ונגישות לכל, דומה כי התיאוריה הזאת חסרה במובהק את אותם אלמנטים נשגבים שיכולים להציב אותה על מסד עובדתי איתן, שמעליו יוצב בגאון השלט החד-משמעי: "אומתה סופית".
והציניקנים יאמרו, שבכל מקרה אין כאן ממה להתרגש. שגם אם יתברר כי הסינים אכן נחתו בחופי אמריקה, הרי שהוויקינגים הקדימו אותם ב-400 שנה לפחות. ועל כך הרי אין ויכוח.
אורי קציר הוא מוסמך להיסטוריה
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~704329345~~~162&SiteName=hayadan
