המלחמה על אנרגית הרוח

טורבינות רוח באירופה. בעולם יש טורבינות המייצרות כ-50 אלף מגהוואט אנרגיה; רובן הוקמו באירופה, אך עתה הן מתפשטות בסין ובהודו

מאת מייקל סטראוס, הראלד טריביון

פאריס. עד לא מזמן, אנרגיית הרוח בקושי עוררה משב קל בתעשיית האנרגיה העולמית, שהמשיכה בינתיים להשתמש בנפט כאילו שהמאגרים לא הולכים ונגמרים. אבל בשנים האחרונות, תעשיית האנרגיה שמופקת באמצעות רוח הולכת וצוברת תנופה – ומאות טורבינות רוח צצות ברחבי אירופה והעולם.

העליה במעמדה של אנרגיית הרוח החלה בשנות ה-90' באירופה; היא הונעה על ידי ההתנגדות לאנרגיה גרעינית בעקבות אסון צ'רנוביל, סגירת תחנות כוח במזרח גרמניה שגרמו לזיהום רב, וחששות בעקבות מלחמת המפרץ שמא לא תהיה אספקת נפט סדירה מהמזרח התיכון. והיה גם שיקול נוסף: באזורים מוכי רוח כמו צפון אירופה וחלקים נרחבים של אסיה, למה לא לנצל את מה שנתן הטבע במקום להסתבך עם מקורות אנרגיה מזהמים?

אנליסטים בענף סבורים שהמהירות המסחררת שבה מתפתח התחום משקפת תנאים פוליטיים וטכנולוגיים נוחים, כמו גם עליה במחירי האנרגיה הקונוונציונלית – בעיקר נפט. הענף מתרחב גם בגלל התחייבויות לצמצם את פליטת גזי החממה וצורות אחרות של זיהום אוויר, שנכללות בפרוטוקול קיוטו ובהנחיית האיחוד האירופי להפיק 22.1% מהחשמל במדינות האיחוד ממקורות מתחדשים עד 2010. מכחמש מדינות שעשו שימוש נרחב באנרגיית רוח, המספר עלה בשנים האחרונות לכ-20.

ואולם, לא כולם מסכימים לתמונה הוורודה שמציירים תומכי טורבינות הרוח. המתנגדים טוענים שהרוח אינה מקור אמין לחולל אנרגיה מתמדת, וכי סובסידיות ממשלתיות יגרמו לכך שאנרגיית רוחות תעלה לצרכנים הרבה יותר מאשר חשמל ממקורות אחרים.

בעיה שמטרידה רבים היא העובדה שהמכונות החדשות הן גדולות, רועשות וזקוקות לשטח רב. “פאנל סולרי על גג בית כמעט שאינו נראה, אבל 30 מכונות רוח על רכס בהחלט מזדקרות לעין”, אומר האנליסט ריק סלרס. הפרויקט מעורר התנגדות במיוחד בבריטניה: חסידי שימור הטבע במדינה מזדעזעים מעשרות הטורבינות שהוקמו ברחבי אזורים ירוקים. קל יותר מכל להקים טחנות רוח מסחריות במדינות כמו גרמניה, דנמרק וספרד, שבהן החלה התעשייה את דרכה. לדברי הנציבות האירופית, צרפת היא המדינה הבעייתית ביותר, שבה דרושים אישורים לאין ספור להקמת הטורבינות.

בתגובה לדאגה ציבורית, הוצעה באחרונה חקיקה בקונגרס האמריקאי להגביל את מיקום חוות הרוח הזכאיות לסבסוד הממשל ולהעמיד לרשות השלטונות המקומיים זמן רב יותר כדי להחליט אם יקימו חוות כאלה. “הטורבינות אינן טחנות הרוח של ימי האבות המייסדים, שמסתובבות להן בעדינות. אלו מכונות ענק”, אמר הסנטור הרפובליקאי למאר אלכסנדר, שהעלה את הצעת החוק.

ובינתיים, השוק ממשיך להתרחב. יצרנים מסורתיים של ציוד מחולל חשמל כמו מיצובישי ביפאן, סימנס בגרמניה וג'נרל אלקטריק בארה”ב, החלו לייצר טורבינות גדולות לאנרגיית רוח. ג'נרל אלקטריק הודיעה בחודש שעבר שהכנסותיה מציוד לאנרגיית רוח השנה – שנתה השלישית בענף – יעלו על 2 מיליארד דולר. בהודעת החברה נאמר כי “אנרגיית הרוח מוסיפה להיות הסקטור בעל הצמיחה המהירה ביותר בתעשיית האנרגיה”.

חברות אצות בקדחתנות להיכנס לענף; המכירות הכלל עולמיות של טורבינות רוח הגיעו לסך של שמונה מיליארד דולר אשתקד. “אני מקבל כל הזמן פניות טלפוניות מחברות הרוצות מידע”, אומר קורין מילה, מנכ”ל “הארגון האירופי לאנרגיית רוח”.

ברחבי העולם יש נכון לעתה טורבינות רוח המייצרות כ-50 אלף מגהוואט אנרגיית רוח – כ-34 אלף מהם מופקים באירופה. ואולם, אם אירופה חלשה עד כה על ייצור אנרגיית הרוח, המצב עתה הולך ומשתנה, אומר מילה. “יש צמיחה באסיה, בעיקר סין והודו. השוק האמריקאי יהיה ככל הנראה השוק הגדול ביותר השנה”.

אנרגיה חדשה

מאת אלן קוואל

בעקבות המשבר בשוק הנפט, וכן בעקבות הנחיית האיחוד האירופי לצמצם את פליטת גזי החממה כדי לעמוד באמנת קיוטו, צומח ענף אנרגיית הרוח במהירות. גם החברות הגדולות מרוויחות: טורבינות רוח נמכרו בשנה האחרונה ביותר מ-8 מיליארד דולר. עם זאת, מתנגדים טוענים כי הטורבינות לא מייצרות מספיק אנרגיה, והורסות את הנוף. פעילי סביבה מתנגדים: זה אמנם לא מזהם, אבל מה עם הנוף שלנו? ומהצד השני: טענות שהטורבינות רק נועדו להעשיר חברות הענק.

סר כריס בונינגטון, אחד ממטפסי ההרים הידועים ביותר בבריטניה, טיפס בזמנו על האלפים ועל האוורסט. כיום תשומת לבו מוקדשת לגבעה שגובהה 463 מטרים בלבד, שלא היתה זוכה לשם ולתהילה לולא תוכנית להעמיד בראשה טחנות רוח. המון טחנות רוח. מדובר בשרשרת שלמה של טורבינות, שהוא מכנה “מפלצתיות”.

כאן בשולי אזור האגמים (Lake District), המתפאר בין השאר בהיסטוריה ספרותית מפוארת, בונינגטון מנסה למנוע מחברה פרטית להקים חוות רוח בת 27 טורבינות ברכס בשם ווינאש. כל אחת מהן תיתמר לגובה של יותר מ-111 מטר. המקום הוא בעיני רבים שילוב של יופי, תרבות וחיי כפר, כפי שבאו לביטוי בשירה של ויליאם וורדסוורת, בסיפוריה של ביאטריקס פוטר ובתיאוריהם של אנשי רוח שבאו לנפוש שם כדי לברוח מהצפון התעשייתי בזמנו של בריטניה.

בונינגטון הצטרף למאבק נרחב יותר, שאולי יתגלה כמכריע, בניסיונות למצוא איזון בין שימור הטבע ואזורי הבר של בריטניה, לבין היעד להפיק 10% מהחשמל ממקורות מתחדשים עד 2010 במסגרת המאבק לצמצם את גזי החממה. בדומה לסכסוכים דומים בארה”ב, ההתכתשות על חוות הרוח בווינאש, ששוויה יהיה 100 מיליון דולר, פילגה את התנועה האקולוגית. היא העלתה מחדש את השאלה אם אנרגיה המופקת מרוח אינה אלא ניסוי ענק ויקר, שיעשיר את בוני החוות בלי להקטין במידה משמעותית את גזי החממה. אבל בווינאש מתנהל המאבק על אתר המשיק ישירות לפארק הלאומי של אזור האגמים, הנחשב לחלק מנשמת האומה, וששימש כמעט 60 שנה כמקלט מוגן של אזורי בר מסולעים ואדמות משותפות.

“אני לא מתנגד לאנרגיית רוח, אנו צריכים למצוא מקורות אנרגיה חלופיים”, אמר בונינגטון. “אבל יש לבחון את ההשפעה האסתטית והסביבתית של כל חוות רוח ספציפית לעומת התגמולים הצומחים מכמות האנרגיה הנקייה שהיא תחולל. ועל פי שיקול זה ווינאש פשוט אינו הגיוני”.

הטיעונים הטכניים של המתנגדים מוכרים. הרוח אינה יציבה דיה לחולל אנרגיה מתמדת, 100 חוות הרוחות בבריטניה מייצרות שיעור זערורי מהחשמל במדינה, וסובסידיות ממשלתיות יגרמו לכך שאנרגיית רוחות תעלה לצרכנים הרבה יותר מאשר חשמל ממקורות אחרים בבריטניה.

אבל בחקירה ציבורית בת חודשיים בנושא העלו מתנגדי הפרוייקט שורה של טיעונים המרחיקים בהרבה מהשיקולים הטכניים. הם מעלים תמונות זוועה של אונס הטבע באמצעות התיעוש תוך שימוש, למשל, במילות המשורר ויליאם בלייק שדיבר ב-1801 על Satanic Mills (“טחנות שטניות”, משל לבתי החרושת החדשים שהוקמו אז).

“איומים על אזור האגמים אינם חדשים”, אמרה סוזן דנייר, מומחית לאתרי מורשת תרבותית. “אבל הגודל, ההיקף והעוצמה הטמונים בהשפעה הפוטנציאלית של חוות רוח בווינאש הם כבר מסדר גודל שונה לגמרי”. החברה הפרטית, שמבקשת אישור לפרויקט, טוענת שהוא יספק אנרגיה “נקיה” ל-47 אלף בתים ול-100 אלף תושבים. היא תיראה לעין, הם מוסיפים, רק מחלקים מסוימים באזור האגמים.

פעילי הסביבה ואנשי שמורות הטבע בבריטניה חלוקים בדעתם בנושא. ארגונים כמו גרינפיס ו”ידידי כדור הארץ” תומכים בהקמת טורבינות, בנימוק שאם לא יצומצמו גזי החממה, הוויכוח על יופי הטבע ייהפך בלתי רלוונטי והנופים יינזקו בהיקף שלא ניתן להעלותו על הדעת. לטיעון זה נמצאו תומכים בקרב אנשים כמו קאנין ווייר, בת 18 שטיילה ליד ווינאש עם ארבעה ידידים וכלב בשם וויז. “הטורבינות הן רעיון טוב משום שאם לא נעשה דבר, העולם יגיע לקיצו”, אמרה. “אם לא נעצור את ההתחממות הגלובלית לא יהיו לנו ממילא נופים יפים”.

חוות רוח יוקמו בצפון, למרות ההתנגדות

מאת צפריר רינת

ייצור חשמל מאנרגיית רוח בישראל היה עד היום מצומצם ביותר בהיקפו, וכלל חווה אחת של טורבינות ברמת הגולן (כושר ייצור של 5-6 מגהוואט), וכמה טורבינות נוספות שהוקמו למטרות הדגמה בגליל ובגלבוע. טורבינות הרוח האלה הוקמו לפני כ-25 שנה, ומאז כמעט שלא נוספו טורבינות חדשות לייצור אנרגיה מהרוח.

מצב זה אמור להשתנות בקרוב בעקבות אישור תוכניות להקים שתי חוות גדולות יותר, האחת בגלבוע והשנייה באזור רמת סירין, הנמצא מדרום-מערב לכנרת. אבל גם לאחר הקמת חוות אלה, שכושר הייצור שלהן יהיה כ-50 מגהוואט, עדיין תספק אנרגיית הרוח חלק זעיר מצריכת החשמל של ישראל. בינתיים, ישראל עדיין מבססת את מרבית החשמל שלה על שני מקורות אנרגיה עיקריים: שריפת מזוט ופחם.

חברת חשמל אומרת שהקמת טורבינות הרוח תפחית זיהום אוויר. ואולם, החברה להגנת הטבע התנגדה להקמת החוות החדשות, בעיקר לזו ברמת סירין. כמו פעילי איכות הסביבה בבריטניה, גם בישראל יש פעילים שסבורים שהעלות הגבוהה של הטורבינות והאנרגיה הנמוכה יחסית שמופקת מהם, כמו גם הנזק שנגרם לנוף באמצעות המבנים הגדולים והמעט מטרידים האלה, אינם מצדיקים את הקמתם.

אנשי החברה להגנת הטבע בישראל חוששים שהטורבינות יפגעו בלהקות הענק של ציפורים המגיעות לישראל פעמיים בשנה. חשש נוסף הוא שברמת סירין תגרום שורת טורבינות באורך של כמה קילומטרים לפגיעה קשה בנוף. טענות אלה לא התקבלו במוסדות התכנון, והתוכניות זכו לאישורים.

בישראל נשמעו טענות מצד פעילים למען הסביבה גם על כך שחוות רוח הן יקרות ובלתי אמינות, בגלל השינויים הבלתי פוסקים בעוצמת הרוח: לדעת הפעילים, אין כל הצדקה לשלם מחיר כבד של פגיעה בנוף ובאזורים הירוקים, בעבור מתקנים יקרים שהתועלת שלהם היא ככל הנראה שולית בלבד.