האם הבקטריופג'ים יהיו התחליף לאנטיביוטיקה?

במחלקת הילודים שכמעט ואינה מחוממת, בקומה העליונה של בית החולים לילדים ברפובליקה של גרוזיה, פותחת טמילה גוגידידזה אמפולת זכוכית מלאה בנוזל בצבע ענבר 

מאת לורנס אוסבורן ניו יורק טיימס

25/4/2000
במחלקת הילודים שכמעט ואינה מחוממת, בקומה העליונה של בית החולים לילדים ברפובליקה של גרוזיה, פותחת טמילה גוגידידזה אמפולת זכוכית מלאה בנוזל בצבע ענבר. בית החולים בדגומי, אחד מפרוורי טביליסי, בירתה המתפוררת של גרוזיה, ספרטני למדי – רדיאטורים מטים לנפול, אספקת חשמל לא רציפה וקירות בטון חשופים. כמה פוסטרים אמריקאיים, שבהם נראים תינוקות מקפצים בינות לכרובים, נראים לגמרי לא שייכים למקום. את סוג הנוזל הלכוד בתוך אמפולת הזכוכית אפשר לזהות לפי הקופסה המונחת על הרצפה, שעליה מופיעה כתובת בלטינית: בקטריופאגום אינטסטינאליס פלואידום. גוגידידזה, אחות ביחידה לטיפול נמרץ במחלקת ילודים, פותחת את האמפולה, יוצקת את תוכנה לכפית ועומדת לתת אותה לאחד הילדים שבטיפולה – תינוק בן שלושה חודשים, צורח במרץ, שננטש בבית החולים כמה ימים קודם לכן על ידי הוריו העניים. “תראה”, אומרת גוגידידזה, בהחזיקה בפרק כף היד הקטנטן, “ההורים הטביעו בו כתובת קעקע גסה, כדי שיוכלו לזהות אותו מאוחר יותר. אבל כרגע אנחנו חייבים להתרכז בדלקת המעיים שממנה הוא סובל”.

הנוזל נשפך לפי התינוק שגועה בבכי, בדומה לכל סירופ אחר נגד שיעול. פניו מתעוותים. זה מחזה מדאיג. אבל ד”ר תמר גוטואה, ראש מחלקת טיפול נמרץ, אוחזת בזרועי ואומרת, “אנחנו משתמשים בזה כמעט לכל התינוקות שלנו, אל תיראה כל כך מודאג”.

קשה לא לחוש דאגה בגרוזיה. לאחר שנים ארוכות של מלחמת אזרחים עקובה מדם, שפרצה בעקבות התמוטטות ברית המועצות, נמצאת הרפובליקה במצב של צניחה חופשית. הפסקות חשמל, למשל, מתרחשות כל יום, אם לא כל שעה. ועם זאת, במחלקת הילודים הרעועה של בית החולים בדגומי מקבלים התינוקות תרופה שכמעט אינה מוכרת במערב ושעשויה להתגלות כמהפכנית. בקטריופאגים: וירוסים מיקרוסקופיים, שלמעשה “אוכלים” חיידקים.

כמה קומות מתחת למחלקת הילודים, אני משוחח עם ד”ר איראקלי פוולנישווילי, ראש מחלקת ילדים. הרופא מציע לי ברנדי יווני ומחמם את ידיו מעל תנור חימום נייד. אנחנו מעשנים בשרשרת. “כבר שנים שאנחנו משתמשים בפאגים”, הוא אומר במהירות, בעודו מביט בעצבנות באורות המהבהבים. “אין כל תופעות לוואי רציניות. מדובר בכוח חי ונושם, לא בחומר כימי רעיל. הייתי מאושר אילו אפשר היה לסמוך על אספקת החשמל שלנו באותה מידה”.

כיום מעניקים רופאים במערב תשומת לב מחודשת לטיפול לא מפורסם זה, שנוצר מאחורי מסך הברזל. הסיבה: עמידות אנטיביוטית. אף על פי שבמשך חצי מאה סייעו תרופות כמו פניצילין בדחיקת החיידקים הרצחניים, אלה הולכים ומפתחים עמידות נגד התרופות ונהפכים לחזקים וחכמים יותר מקודמיהם. שימוש יתר שיטתי באנטיביוטיקה, בעיקר בארצות הברית, סייע בפיתוח “חיידקי על” אלה, העמידים אפילו לאנטיביוטיקה החזקה ביותר.

בשנה שעברה פירסם כתב העת המדעי “England Journal of Medicine “The New מאמר מערכת מדאיג על חיידקי העל. “התחזית די מפחידה”, נכתב בו. “פוטנציאל ההסתגלות של עולם המיקרובים הוא כזה שלכל אנטיביוטיקה חדשה מומצאות מיד כמה דרכי מילוט”.

אלכסנדר תומאס, מיקרוביולוג בכיר באוניברסיטת רוקפלר, מסכים. “ימי הפלא של האנטיביוטיקה הגיעו לקיצם. לא חשבנו מספיק על ההשלכות האבולוציוניות של השימוש בתרופות”. במצב שבו חוקרי רפואה מובילים במערב מחפשים בדאגה חלופות לשימוש באנטיביוטיקה, נראה לפתע השימוש בבקטריופאגים “מאוד מבטיח”, לדברי תומאס. גם אחרים סבורים כך. “אני משוכנע שהטיפול בבקטריופאגים יצליח”, אומר קארל מריל, מנהל מעבדת הגנטיקה הביוכימית במכונים הארציים לבריאות של ארצות הברית (NIH). “אבל ישנו המכשול הפסיכולוגי של שימוש בטיפול חדש המגיע מברית המועצות לשעבר”.

רוצחים שכירים מיקרוסקופיים

הם עשויים להישמע אקזוטיים, אבל למעשה הבקטריופאגים הם בין היצורים השכיחים ביותר בעולם. המונח נובע מהמילה היוונית ,phagin שמשמעותו “לאכול”. אלה טורפים ויראליים, שגודלם הוא כאחד חלקי ארבעים מזה של תא חיידק רגיל. הם נמצאים בכל מקום סביבנו, ועסוקים בחיפוש ובהשמדה של מזונם המועדף – חיידקים.
בתמונות המתקבלות מהתבוננות במיקרוסקופ אקלטרוני, נראים הפאגים כיצורים דמויי רוחות רפאים, בצורת עכבישים, בעלי ראש שקוף דמוי קופסה, זנבות קשיחים ומספר רב של רגליים שנועדו ללכוד את טרפם. הם כה זעירים, שטיפה אחת של מי ברז עשויה להכיל מיליארד פאגים.
כיצד בדיוק הורגים הפאגים את החיידקים? התשובה – ביעילות מקפיאת דם. הפאג נצמד לדפנות תא החיידק ומחדיר לתוכו חומר גנטי שמאוחסן בראשו. בדומה למזרק חי, הוא מרוקן בהדרגה את עצמו אל תוך קורבנו ומשתלט על המנגנון הגנטי שלו. בתוך החיידק חסר האונים, שברי שברים של פאג “הבת” מתחילים להופיע במהירות מאיימת: ראשים קטנים, זנבות ואחר כך רגליים. חלקי גוף שונים אלה הופכים למיני-פאגים, ומשתמשים בתא המארח כמעין מפעל. בעוד הפאגים מתרבים בתוכו, דפנות התא הולכות ונחלשות עד שהתא מתפוצץ בדומה לבועת סבון.

“רוצחים שכירים” מיקרוסקופיים אלו התגלו בזמן מלחמת העולם הראשונה על ידי המיקרוביולוג האנגלי פרדריק טוורט והביולוג פליקס דרל, שעבדו יחד במכון פסטר בפאריס. היה זה דרל שהעניק להם את שמם במאמר שכתב ב-1917 ובו צפה מהפכה בטיפול במחלות מידבקות.

דרל גילה את הבקטריופאגים בזמן שעבד ב-1910 במדינת יוקטאן במקסיקו. הוא הבחין בהם במקום יוצא דופן: בשלשול חרק הארבה. בעת פלישת ארבה, אסף דרל כמה חרקים חולים ובדק את צואתם. הוא הגיע למסקנה שהם סובלים מהרעלת דם שנגרמה מהחיידק .coccobacilli דרל מרח חלק מהשלשול על צלוחיות האגר (חומר המופק מאצות שתופח במים ונהפך למקפא שקוף) כדי לגדל תרבית, אך אז הבחין במשהו מוזר. לאחר זמן מה הופיעו כתמים עגולים בהירים בקוטר של כמה מ”מ על משטח האגר, דבר שהצביע על כך שמשהו זולל את החיידקים. מה היו זוללי חיידקים קטנים אלו?

עם שובו למכון פסטר, ב-,1915 חזר דרל על הניסוי. הפעם השתמש בצואה שנלקחה מחיילי יחידה שהוצבה בפאריס וסבלה ממכת דיזינטריה. ושוב הוא הבחין בגורמים שזללו את החיידקים ללא התערבות חיצונית. הטבע, כך הכריז דרל, סיפק למין האנושי נשק טבעי נגד חיידקים.

הפאגים זכו לפופולריות בספרו של סינקלייר לואיס משנת ,”1925, “Arrowsmith על רופא צעיר, מרטין ארוסמית, שנוסע לאיי הודו המערבית ומשתמש בפאגים כדי להילחם במגיפה השחורה. “ייתכן”, אומר אחד מגיבורי הספר לארוסמית, שההשראה לדמותו באה מדרל, “שנתקלת בדרך הטובה ביותר לחיסול חיידקים פתוגניים”.
אבל לא כך התגלגלו הדברים. טיפול בפאגים התברר כאקראי למדי. אחת הבעיות היתה שיש מאות סוגי פאגים, וכל אחד מהם הורג רק סוג אחד של חיידק. הטורף והנטרף חייבים להתאים זה לזה באופן מוחלט. יתרה מכך, התגלו בעיות מוקדמות בהליך הטיהור. כשהפאגים פורצים החוצה מתא הקורבן, הם מותירים אחריהם פסולת שעלולה לגרום לזיהום קטלני. טכנולוגיות הטיהור שהיו קיימות בעשורים הראשונים של המאה לא הצליחו להתמודד עם הבעיה הזאת.

כתוצאה מקשיים אלו, נזנח השימוש בפאגים לטובת תרופה יריבה: פניצילין. אף על פי שחברת “אלי לילי” ייצרה בשנות ה-30 תרופה בקטריופאגית ושיווקה אותה בארצות הברית, אחרי מלחמת העולם השנייה נדחקו הפאגים לשולי הרפואה המערבית. במחקר הד-נ-א, לעומת זאת, שיחקו הפאגים תפקיד מרכזי: המבנה המולקולרי הפשוט שלהם איפשר לחוקרים הצצה לעולמם הפנימי של הגנים. סר פרנסיס קריק ומקס דלברוק, שניים מאדריכלי תיאוריית הד-נ-א, היו חוקרי פאג. חקר הפאג סייע בפענוח הביולוגיה המולקולרית בדיוק ברגע שבו נעלמו הפאגים מזירת הרפואה. או אם לדייק: מזירת הרפואה באמריקה ובמערב אירופה.

פליקס דרל היה קומוניסט נלהב ומעריץ של סטאלין. ב-1934 הוא קיבל הזמנה מהממשלה הסובייטית להצטרף למכון לבקטריולוגיה בטביליסי, שהוקם זמן קצר קודם לכן על ידי מיקרוביולוג גרוזיני צעיר, ג'ורג' אליאווה. מכון אליאווה נהפך ברבות השנים למרכז עולמי לחקר שימושים רפואיים בפאגים. אחת מהצלחותיו הראשונות היה בפיתוח פאג רב עוצמה למלחמה בדיזנטריה, שבו השתמש הצבא האדום במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך העשורים הבאים, החל המכון לספק פאגים מדויקים וממוקדים לבתי חולים ברחבי הגוש הקומוניסטי. מכון אליאווה נהפך לספריית הפאגים הגדולה בעולם, עם “מוזיאון” קבע של למעלה מ-300 שיבוטי פאגים. “שכללנו את הבקטריופאגים כתרופה במשך יותר משבעים שנה, בדיוק כפי שחזה דרל שנוכל לעשות”, מסבירה נינה צ'אנישווילי, חוקרת בכירה במכון אליאווה. “אבל האם מישהו הקשיב?”.

באחד מימי דצמבר הקפואים, צעדתי עם צ'אנישווילי ברובע סאבורטאלו בטביליסי, בדרכנו למכון אליאווה. המסלול מתפתל דרך חלקות עצי רימונים דקיקים ומושלגים. לאורך הגבעות שתולות בכבדות שכונות מגורים מרקיבות מהתקופה הסובייטית, וברחובות החנויות מוארות באור נרות.

דודה של נינה, טיימוראז צ'אנישווילי, סייע בניהול מכון אליאווה במשך יותר מרבע מאה, וגם נינה הקדישה את רוב חייה לחקר הפאגים. אבל עשר השנים האחרונות היו אכזריות. בשנים האחרונות, אמרה, הידלדלה תפוקת הפאגים של המכון באופן מדאיג. עובדי המכון, שכמעט לא מקבלים משכורות, נאחזים כיום בתשתית נמוגה. כשהציוד המשוכלל מתקלקל, הם חייבים לעבוד עם חומרים מאולתרים. כמו כן, אמרה צ'אנישווילי, “בגלל הפסקות החשמל, איבדנו כמחצית מספריית הפאגים שלנו” (הפאגים חייבים להישמר בקירור). גם ההתמוטטות הכלכלית בגרוזיה הקטינה את הדרישה לפאגים. בעבר ייצר המכון את כל תכשירי הפאגים שאפשר היה להעלות על הדעת – החל מספריי ועד משחות וטבליות לסוגיהן. אבל כיום, אפילו במחיר של 5-3 דולר לחפיסה של 10 אמפולות, רבים מהחולים בטביליסי אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש אותן.

הפלסטר הצבאי המושלם

המכון עדיין ממוקם בינות לעצי ברוש נאים ומשקיף על נהר מטקווארי. מעבר לחומה שלו אפשר להבחין בקוטג' היפה שבנה סטאלין לדרל. הוא עדיין מכונה “הקוטג' של דרל”, אף על פי שמאוחר יותר שכנה בו מפקדת הק-ג-ב הגרוזינית. מבפנים, נראה המכון כמו מבוך דמוי מערה: מסדרונות מלט טחובים, גרמי מדרגות שמהם משתלשלים כבלי חשמל, ומעבדות מיושנות. מיכלי התסיסה הישנים, שבעבר שימשו להכנת תכשירי פאגים בשביל משרד הבריאות הסובייטי, ניצבים נטושים בחדר שבחלונותיו אין שמשות.

למעלה, חולקת צ'אנישווילי מעבדה קטנה ולא מחוממת עם חוקרת נוספת, מריה טדיאשווילי, ועם עוד כחצי תריסר סטודנטיות לרפואה. כולן קופאות מקור. “מטבע הדברים”, אומרת טדיאשווילי, “הגברים מתקדמים לדברים טובים יותר”. הציוד של החוקרות בסיסי ביותר. בין הצנטריפוגות, אמבטיות המים וערימות צלחות הפטרי, ניצבים עשרות בקבוקי בירה וודקה, שבהם משתמשות החוקרות כמיכלים לאגר מוצק. כדי להמיס את האגר, הן מכניסות את אחד מבקבוקי הוודקה לתוך קופסת פח של “נס-קפה” שעומדת על פלטה חמה. “אנחנו אוהבות את בקבוקי הוודקה”, ממהרת צ'אנישווילי להסביר, “משום שהם כל כך שקופים”.

הסטאז'ריות מבלות את רוב זמנן בעבודה משעממת – שתילת תרביות פאגים בדגימות של חיידקים. כך נהפכת כל אחת מצלוחיות הפטרי למעין חוות פאגים. אחת הסטאז'ריות מחטאה את קצהו של מכשיר לשתילת פאגים בעזרת מבער, יוצקת טיפת תמיסת פאגים לצלחת של חיידק אי-קולי וסוגרת בזהירות את מכסה הפלסטיק. “החיידק הזה גורם למגיפות ברחבי העולם. אבל הפאגים האלה חושבים שחיידקי האי-קולי מאוד טעימים. הם אוכלים אותם כמו שאוכלים עוגיות שוקולד”.

הסטאז'רית מחזיקה בידה צלוחית של תרבית אי-קולי שהודגרה במשך יומיים, ומצביעה על קבוצת עיגולים א-סימטריים שקופים שנוצרו בשכבת האגר. הם דומים לנקבים שנגרמים מירי אקדח. “נכון שזה נפלא?” היא לוחשת. צ'אנישווילי מסבירה כי היא ועמיתותיה לוכדים את הפאגים במקומות מלוכלכים, דביקים או שומניים, שידוע כי היצורים אוהבים לחיות בהם: מי ביבים, למשל. אחר כך הם מאוחסנים בנוזל תרבית הנשמר בטמפרטורה של 4 מעלות צלסיוס. למרבה הפלא, אין צורך להאכיל אותם בחיידקים כדי שיישארו בחיים. “פאגים יכולים לחיות חודשים ללא מזון”, אומרת צ'אנישווילי. כשכמות הפאגים מתחילה להידלדל, נותנים להם כמה חיידקים והם מתחילים להתרבות שוב.

מנהל מחלקת מחקר הפאגים הוא אמירן מייפאריאני. מייפאריאני נמצא כאן מאז – 1946 שיא העידן הסטליניסטי – ונראה שעיניו הכחולות ראו כבר הכל. בדומה לרוב הרופאים הגרוזינים, הוא מעשן בשרשרת ומושך בכתפיו לעתים קרובות. משרדו מלא בטלפונים מנותקים. על הקיר תלויה תמונתו הדהויה של פליקס דרל.

“כפי שאתה רואה, מצבנו לא טוב”, הוא אומר, ומושך בכתפיו. “אבל כעת כל העולם יודע שיש למצוא אלטרנטיווה לאנטיביוטיקה ושהטובה ביותר היא בקטריופאגים. ייתכן שזה יהיה יתרון בשבילנו. ידעת שנאט”ו מתעניינת כיום באחת ההמצאות שלנו?” מייפאריאני מתכוון למשחה שרקחו חוקרי מכון אליאווה ושידועה בכינוי “פאג-ביו-דרם” – סוג של תחבושת הספוגה בקוקטייל של חמישה עד תשעה פאגים שונים, היכולים לטפל בפצעי כוויות שהזדהמו. זהו הפלסטר הצבאי המושלם. החיילים הרוסים השתמשו בו בצ'צ'ניה. “כמובן, גם נשים וילדים יכולים להשתמש בו במטבח”, אומר מייפאריאני ושפתיו עוטות חיוך של סוכן מכירות.

מכון אליאווה רשם פטנט מקומי לייצור ה”פאג-ביו-דרם”. הוא מייצר גם את התרופה “אינטסטי-פאג” – קוקטייל של 17 פאגים, שניתן לתינוק הנטוש. בסך הכל, המכון מייצר כעשרה טיפולי פאגים שונים המיועדים לכ-15 סוגי חיידקים שונים.

בהתחשב בבעיות הכרוכות בביצוע עבודה מדעית בגרוזיה, נראים ההישגים של מכון אליאווה יוצאים מהכלל. הבולט שבהם היה יצירת טיפול תוך ורידי לחיידק הקטלני “.”staph aureus לדברי חוקרי מכון אליאווה, הטיפול נוסה בהצלחה על עשרות חולים.

בשנים האחרונות משך מכון אליאווה את תשומת לבן של חברות תרופות במערב. אבל בבד בבד עם שמחתם לנוכח ההתפתחות הזו, המדענים הגרוזינים חוששים. מי ירוויח בסופו של דבר מהניצול המסחרי של עבודתם? האם האמריקאים והאירופים יקצרו את הפירות של עבודתם המפרכת? “מי ירוויח את המיליונים?” שואל מייפאריאני ואז מתקן את עצמו. “את המיליארדים, אני מתכוון”. הוא צודק. שווי רווחי שוק האנטי-בקטריאלים העולמי מוערך בכ-25 מיליארד דולר בשנה.

עד כה, הניסיון לשיתוף פעולה בין מכון אליאווה לחברות אמריקאיות שמתעניינות בפאגים לא בישר טובות. ב-1996 הגיעו לטביליסי נציגי קרן הון סיכון קנדית ששמה “קייסי הרלינגטון”. הם השתוקקו לשוחח עם צ'אנישווילי על עבודתה. את מה שהתרחש הגדירה צ'אנישווילי בתמציתיות – “התנגשות תרבותית”.
אמנם תוך זמן קצר הוקמה חברת סטארט-אפ בסיאטל, “פאג תרפיוטיקס” שמה, אבל הסניף המתוכנן שלה בטביליסי נסגר זמן קצר לאחר פתיחתו. “הקנדים אמרו לי שהצרכן האמריקאי לא יסכים לעולם להשתמש במוצר רפואי מברית המועצות”, אומרת צ'אנישווילי במרירות. כיום מייצרים ב”פאג תרפיוטיקס” תרופות בהשראת מכון אליאווה, לשוק האמריקאי. “אנחנו נתנו לאמריקאים גישה לכל חומר הרקע המחקרי”, ממשיכה צ'אנישווילי, “והם פשוט לקחו אותו ועזבו. הם אמרו לנו שאנחנו טיפשים בעסקים. הם צדקו, כמובן”.

התאהב באשה הלא נכונה

טיימוראז צ'אנישווילי, הדוד של ד”ר נינה צ'אנישווילי, סיפר לי את סיפור חייו של ג'ורג' אליאווה. האיש, שביסס את מעמדם המרכזי של הבקטריופאגים ברפואה הסובייטית, לא זכה לגמול על פועלו רב החשיבות. אליאווה היה חוקר מבריק, אבל גם רודף שמלות. איתרע מזלו והוא התאהב באשה שזכתה להערצתו של לוורנטי בריה, ראש המשטרה החשאית של סטאלין. על אף הערכתו הרבה של סטאלין לבקטריופאגים, היה זה גזר דין מוות עבור אליאווה. “בריה ארגן את מותו של אליאווה ב-1937 באמתלה כלשהי”, מספר צ'אנישווילי ביובש. “כך נעשו הדברים אז. עבודה כפוית טובה, הבקטריופאגים האלה”, הוא מוסיף בחיוך. ואז האורות בחדר כבים, מצייתים כביכול להוראה מגבוה.

במעבדות המוארות היטב באירופה ובארצות הברית, נראה עתיד הבקטריופאגים זוהר. בארצות הברית מנסות לפחות שלוש חברות סטארט-אפ להיות החברה ראשונה שתזכה באישור מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) לטיפול בפאגים. בנוסף ל”פאג תרפיוטיקס” בסיאטל, פועלת בבולטימור “,”Itralytix חברה שמעסיקה מדענים רבים יוצאי גרוזיה. בלונג איילנד פועלת “Biotherapies .”Exponential

חברות אלה ניצבות בפני אתגרים רבים. אחת הבעיות שהתעוררו בטיפולים המוקדמים בפאגים היתה שהפאגים הבלתי מרוסנים נפלטים במהירות רבה מאוד על ידי מערכת הסינון של הגוף. במלים אחרות, מערכת החיסון מתייחסת אליהם כאל גופים זרים. האם יש בכוחן של הטכנולוגיות החדשות ליצור פאגים “מבויתים” שיוכלו להישאר בגוף זמן רב יותר? מכון אליאווה רשם כמה הישגים בחזית זו; המדענים האמריקאים מקווים להצליח יותר.

קארל מריל הוא החוקר האמריקאי המוביל בתחום. בגיליון אפריל 1996 של כתב העת המדעי of the National” Academy of Sciences ,”Proceedings תיאר מריל תוצאות מחקרים שנעשו בפאגים ועכברים. הוא הצליח לגרום למוטציות של פאגים להישאר בגופם של העכברים זמן רב יותר מאשר זני הבר. “שינינו את קוד החלבונים בפאגים”, הסביר מריל, “כדי להפוך אותם לעמידים יותר”. באותו גיליון כתב חתן פרס נובל ג'ושוע לדרברג, ש”זו התגברות גאונית על אחד המכשולים שעמדו לפני השימוש בפאגים בטיפול רפואי”.

פאג אחד יכול לייצר 40 אלף צאצאים בשעה; שעה אחת מאוחר יותר, המספר גדל לארבעה מיליארד. “זו התרופה היחידה המתרבה בזמן שלמעשה משתמשים בה!” אומר ריצ'ארד קרלטון מחברת “Biotherapies .”Exponential מריל דיווח כי בניסויים שנעשו בעכברים שהודבקו בחיידק אי-קולי, הוא הצליח לרפא את כולם בעזרת פאגים בעלי תוחלת חיים ארוכה.

במעבדות של אוניברסיטת מרילנד, מפקחת זמפירה אלאווידזה, המנהלת גם מעבדה משלה במכון אליאווה, על מערך של צלוחיות פטרי, צנצנות אגר ובקבוקוני פאגים. אבל ההבדל בין בולטימור וטביליסי כפול. “כאן”, היא אומרת, “יש לנו הרבה עכברים שבהם אנחנו יכולים לעשות ניסויים, ובנוסף אנחנו יכולים לטהר את תמיסות הפאגים בעזרת כרומטוגרפיה. ביצוע פעולות הטיהור בטביליסי הרבה יותר
קשה, ועכברים כלל אינם בנמצא”.
טיהור וניסויים יסודיים בחיות מעבדה הם צעדים ראשונים הכרחיים לקראת אישור הטיפול בפאגים ברפואה המערבית הדקדקנית. ניסויים קליניים בבני אדם עדיין לא נעשו. בחזית זו מקדימים הגרוזינים את האמריקאים, וייתכן שהניסויים המוקדמים שנעשו בגוש הסובייטי בחולים יתגלו בסופו של דבר כתרומה הגדולה ביותר של הרופאים בטביליסי במאבק לקראת שימוש רפואי בפאגים.
ד”ר דייוויד שרייר, חוקר סרטן, עבד כרופא בעת בניית מסילת הרכבת בייקאל-אמור בסיביר בשנות ה-.70 באותה תקופה הוא טיפל באופן קבוע בפועלי הבנייה הסובייטים באמצעות בקטריופאגים. “אפילו אז”, מספר שרייר, “סבלו הפועלים הסיבירים מדלקות שהיו עמידות לטיפול האנטיביוטי. הפאגים עבדו באופן נפלא. אבל כאן טמון העוקץ. דרל, ואחר כך הסובייטים, הרסו את תדמיתם של הפאגים במערב בכך שניסו אותם על אנשים מבלי שעשו לפני כן ניסויים בחיות. ניסויים בחיות היו מאוד יקרים; החולים היו זולים. זו היתה הטרגדיה של הפאגים במזרח. אבל זה גם היה הקלף המנצח שלהם – כך למדנו שהם באמת עובדים”.

שפן הניסיונות האולטימטיווי

המרפאה הפרטית היוקרתית ביותר בטביליסי היא יחידת הניתוחים הפלסטיים במרכז הדיאגנוסטי הקליני, שנמצא בקרבת האוניברסיטה המקומית. ההבדל בינה לבין בית החולים לילדים בולט מאוד. בפרוזדור קטן ניצב אקווריום דגים ירקרק, ומוסיקה של צ'ייקובסקי נובעת ממערכת הרמקולים. במרפאה הזאת, שנפתחה רק לפני שנה, שואבים שומן מגופם של עשירי טביליסי.

ד”ר איווה קוזאנוב, המנתח הפלסטי הבכיר ביותר בגרוזיה, מראה לי אלבום של צילומי מנותחים אחרי הניתוח. התמונות מעוררות בחילה. “לאיש הזה נשך כלב את האף. תראה כמה הוא נאה עכשיו”; “האשה הזו הגיעה אלינו מסן פרנסיסקו לניתוח שינוי מין. מה אתה חושב על הפין שלה?” “נפלא”,” אני עונה. לפין מחובר שעון מעורר. “חיברנו אותו כדי להוכיח כמה הוא חזק”, אומר קוזאנוב ביובש.

קוזאנוב ועמיתיו משתמשים תדיר בפאגים כדי לטפל בדלקות שנגרמות כתוצאה מניתוחים קוסמטיים מורכבים אלה. לדברי קוזאנוב, רבים ממטופליו באים מהמערב, בגלל המחירים הזולים.
ד”ר אווטאנדיל צ'קחידזה, רופא ונסיך, הוא האדם הראשון בעולם שעבר טיפול פאגים תוך ורידי. הוא פגש אותי במשרד מרשים בצניעותו במרפאתו הפרטית. למרות הקור המקפיא בחוץ, הוא לבש רק מעיל ספורט אופנתי. הוא הראה לי עותק של סמל האצולה המשפחתי, ואז הגיש קפה טורקי חם.

לאחר שסיים את לימודיו ב-'76 בבית הספר לרפואה בטביליסי, הוצב צ'קחידזה במרפאה גינקולוגית בלנינגרד. מרוב עבודה קשה ותשישות, הוא חלה בדלקת ריאות חמורה ובמקביל גם בדלקת עור מוגלתית. אף על פי שבית החולים שבו עבד דאג לאשפז אותו במרפאה סובייטית חשובה שהיתה מצוידת במיכשור מערבי מתקדם, הטיפולים האנטיביוטיים שקיבל לא שיפרו את מצבו. דלקת העור החריפה והוא התחנן שיאפשרו לו לחזור לטביליסי. ברגע ששב, ביקש מאביו, אחד הרופאים הבכירים בעיר, לבדוק אם יוכל לקבל טיפול פאגי תוך ורידי, הליך שטרם נוסה. הסיכונים היו אמנם עצומים, אבל לצ'קחידזה לא היתה ברירה: הוא כמעט לא יכול היה לזוז.

הבעיה היתה שלא היה מי שיבצע את הטיפול. בסופו של דבר, ד”ר וחטאנג בוצ'וזישווילי, מרצה מפורסם במרכז לטיפול באלח דם (ספסיס) בטביליסי, הסכים לעשות זאת. “זה נעשה קצת בסודיות”, אומר צ'קחידזה, “הייתי שפן הניסיונות האולטימטיווי”. ביום החמישי לטיפול השליך הנסיך את קביו והלך למסיבה עם חבריו. “ביום השביעי נרפאתי לגמרי. זה היה נס”.

ההשלכות האפשריות של רסיס מוזר זה של ההיסטוריה הרפואית עצומות. צ'קחידזה טוען – וקשה לאמת את הטענה שלו – שבעשור האחרון שלפני התמוטטות ברית המועצות, כ-20 אלף איש החלימו מאלח דם כרוני בזכות הטיפול בפאגים.

אבל מה באשר לחולים במערב? שם אפשר להשתמש בפאגים רק במקרים קיצוניים שבהם מעניקה משפחת החולה אישור מפורש. עד כה, היו המקרים האלה נדירים מאוד. בשנה שעברה התקשרו אל נינה צ'אנישווילי שני אחים בלגים שקראו על הטיפול בפאגים באינטרנט. אחותם בת ה-23 גססה כתוצאה מדלקת ויראלית שפגעה במוחה. קידוח בגולגולתה, להחדרת טיפול אנטיביוטי, הזדהם בחיידק סטפילוקוקוס. האם תוכל צ'אנישווילי לטפל בדלקת המשנית בפאגים?

“הייתי חייבת לנסוע”, אומרת צ'אנישווילי. “הבאתי את הפאגים בעצמי”. לדברי צ'אנישווילי, הבחורה החלימה מהדלקת המשנית בתוך כמה ימים, אף על פי שנותרה חולה אנושה במחלה הראשונית שממנה סבלה.

במקרה אחר, אשה שגססה בטורונטו מבעיית לב, וסבלה גם מדלקת, טופלה בפאגים נגד הדלקת. לתוך אבי העורקים שלה הוזרק ספריי פאגים. הדלקת חלפה בתוך 20 שעות (אבל חודשיים לאחר מכן מתה האשה ממחלת הלב). חברת “פאג טכנולוג'יס”, שסיפקה את התרופה, כינתה את המקרה “הטיפול הראשון בפאגים שנעשה במערב בעידן המודרני”. זו היתה התרברבות מוגזמת.

מובן שחולה אחד אינו יכול לספק הוכחה מוצקה שאותה דורשת הרפואה המערבית. ייתכן שהדלקת של האשה מטורונטו היתה עוברת מעצמה. עם זאת, אומרת אליזבת קאטר, חוקרת פאגים בכירה באוניברסיטת אוורגרין בסיאטל, “זה מוכיח שהפאגים מוכנים לשימוש במערב”.

הכנס הבינלאומי הבא בנושא פאגים אמור להתקיים ביוני במונטריאול, מקום הולדתו של דרל. קשה לא לדמיין את הקומוניסט הזקן מחייך בקברו. אפשר גם לדמיין את סטאלין מחייך. “זה מוזר לחשוב”, אמרה נינה צ'אנישווילי, “שמישהו יתייחס אל סטאלין כיקיר הרפואה במאה ה-.”21

{הופיע בעיתון הארץ, 25/4/2000{

אתר הידען היה עד סוף שנת 2002 חלק מפורטל IOL