למתקפת הטרור השפעה מכרעת ומורכבת על אופיה של החברה האמריקאית, על גורלה של הרב-תרבותיות ששיגשגה עד ל-11 בספטמבר ועל היחס למהגרים באומה-של-מהגרים זו
מאת גרגורי רודריגס
הזהות הלאומית האמריקאית אינה מבוססת על אבות משותפים או על
מורשת לאומית משותפת. היטמעות אמנם נהפכה למלה גסה בעשרות
השנים האחרונות, ואולם תהליך זה, שבו אנשים מרקע שונה רואים
עצמם במשך הזמן חלק ממשפחה לאומית רחבה, שימש זה כבר בסיס
לאזרחות. מאחר שאמריקה היא אומה של מהגרים, ההיסטוריה שלה היתה
מאבק מתמיד של אנשים מבחוץ שביקשו ליהפך לאנשים מבפנים,
להשתייך. אבל עצם גיוונה של אמריקה משרה בה אי-נוחות מיוחדת
כלפי רעיון ה”אחר”.
כעת, בעקבות התקפות הטרור בניו יורק ובוואשינגטון, נעשו
האמריקאים חשדנים כלפי אנשים מבחוץ יותר מכפי שהיו זה עשרות
שנים. ויש לכך השלכות עמוקות על הדיון בשאלה מה פירוש הדבר
להיות אמריקאי.
היטמעות והתבוללות נחשבו במשך תקופה ארוכה לתהליך של הפחתה
וחיסור – מהגרים חדשים הפגינו את נאמנותם בהתנערות מן השפה
והמנהגים של ארצות מולדתם. כשהתקהלו יחד, נמתחה עליהם ביקורת.
רק מאז שנות השישים של המאה העשרים נחשב הדבר מותר ומקובל
למהגרים לדבוק במורשת התרבותית שלהם.
הבנה חדשה זו בחנה והרחיבה את התפישות הקיבוציות של האומה
בשאלת הזהות האמריקאית. הגדרת האזרחות עברה מהאמונה בתרבות
משותפת לאימוץ אידיאלים משותפים. מאז שנות השבעים סייעה
הרב-תרבותיות לטפח מידה חסרת תקדים של סובלנות ציבורית כלפי
הבדלים לאומיים וגזעיים וכבוד חדש לזהויות כפולות (כלומר, זהות
אמריקאית וזהות ארץ המוצא).
בחוגים מסוימים נרקמה צורה נוקשה של רב-תרבותיות, שקראה תיגר
על הצורך של מהגרים ובני קבוצות מיעוט אחרות להזדהות בכלל עם
אמריקה. לקראת סוף המאה שחלפה סברו כמה חוקרים, שלהיות אמריקאי
פירושו רק השתתפות בחתירה לעושר ויציבות. אולם עכשיו, לא זו
בלבד שהדחף לאחדות בוודאי יטה את המאזן האתני של האומה חזרה
לטובת הצד האמריקאי של הזהות הכפולה, הוא גם יכול לחבל בצורות
הקיצוניות של רב-תרבותיות. בתרחיש הגרוע ביותר, הוא עלול גם
לעמעם את הערכת הגיוון המאפיינת את האומה.
“מבחינה היסטורית, מלחמה והמשברים מיוחסים לה מילאו תמיד תפקיד
מרכזי בבנייתה של אומה”, אמר גרי גרסטל, היסטוריון באוניברסיטת
מרילנד. לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, למשל, דיברו האמריקאים
על ארצות הברית בלשון רבים (“ארצות הברית הן”), משום שכל מדינה
נחשבה ליחידה נבדלת בפני עצמה. רק לאחר כור המצרף של המלחמה
החל הציבור להתייחס לאומה בלשון יחיד (“ארצות הברית היא”).
ארצות הברית מתנסה כרגע בתחושה של אחדות לאומית החוצה גבולות
גזעיים ולאומיים. איומים מבחוץ על כל מדינה נוטים לגבש את
הזהות הקיבוצית ולעודד אזרחים להבדיל את עצמם מהאויב. אבל בעוד
שמלחמות ומשברים לאומיים אחרים שימשו קטליזטור לאיחוד
אוכלוסייה מגוונת, הם גם עוררו כמה מהאירועים הגרועים ביותר של
דיכוי נגד קבוצות מיעוט שהציבור שייך אותן לאויב.
מאז המתקפה של 11 בספטמבר, נרשם מספר ניכר של פשעי שטנה נגד
ערבים-אמריקאים ומוסלמים. סיקים אמריקאים מסבירים לציבור שעל
אף הטורבנים והזקנים שלהם, הם אינם מוסלמים. הנשיא בוש ביקר
במסגד בוואשינגטון בניסיון ליצור הרתעה מפני פעולות תגמול נגד
ערבים-אמריקאים. הוא הראה שלפחות הפעם דיכוי בתקופת מלחמה לא
ייעשה בהסכמה ואישור ממשלתיים. אבל מנהיגים מוסלמים כבר מדברים
על תוכניות שנשים מוסלמיות ישנו את צורת לבושן, אולי ימירו
מטפחות ראש בכובעים ובחולצות גולף המכסות את הצוואר. בשלהי
ספטמבר כיתתה אשה את רגליה למשרד הראשי של מחלקת הבריאות בניו
יורק בניסיון לשנות את שם משפחתו של בנה ממוחמד לסמית.
האסון בניו יורק ובוואשינגטון והדיבורים על מלחמה כבר מאיצים
את היטמעותם של מהגרים – בדרכים שליליות וחיוביות כאחד – בחברה
האמריקאית. רבים מהאמריקאים החדשים ביותר מרחיקים לכת כדי
להפגין סולידריות עם האומה המאומצת שלהם. נהגי מוניות פקיסטנים
בניו יורק מציגים את דגל הכוכבים והפסים במוניותיהם. תחושת
הגורל המשותף מקנה למהגרים רבים תחושה של שייכות לקהילה
לאומית.
אבל הקשחת הזהות הלאומית גם כרוכה בתזוזות סמויות בהייררכיות
הגזעיות והלאומיות של האומה. ב-25 בספטמבר, בבית ספר
בוואשינגטון, הביעו שמונה בני-עשרה שחורים שהסתבכו עם החוק את
זעמם על ערבים-אמריקאים ואת פחדם מהם. בראשונה דיברו השמונה
מהצד השני של המתרס, בזכות מה שמכונה שרטוט פרופיל גזעי
(כלומר, בזכות התפישה שלפיה לאנשים ממוצא מסוים יש סיכוי רב
בהרבה להיות עבריינים. בוויכוח זה רובם המכריע של השחורים הם
נגד כל “פרופיל גזעי” שתמיד היה מכוון בראש וראשונה נגדם).
בדרום קליפורניה התנחם מהגר מרוקאי כהה עור בעובדה שאנשים רבים
מניחים שהוא מקסיקאי – קבוצה שחשה במתקפה רק לפני שנים מספר.
אולי מתוך שאיפה להוכיח ולבסס את הקבלות שלהם כאנשים מבפנים,
ששייכים, וכדי להבדיל את עצמם מהאויב, אמריקאים בני קבוצות
מיעוט הם לפעמים הנלהבים ביותר לסלק מהכלל את אלה הנחשבים
לאנשים החדשים מבחוץ. תושב אריזונה שנעצר באחרונה בחשד כי רצח
סיקי עובד תחנת דלק הוא בעל שם משפחה ספרדי. כשנעצר הכריז
בתוקפנות באוזני השוטרים, “אני לעזאזל אמריקאי לאורך כל הדרך”.
במלחמת העולם הראשונה פולנים ומזרח אירופים אחרים היו פעילים
במיוחד בדיכוי גרמנים-אמריקאים. במלחמת העולם השנייה היו מקרים
שפיליפינים תקפו יפאנים-אמריקאים.
הדוגמה המחפירה ביותר של קבוצת מיעוט אמריקאית שלמה שדוכאה
משום ששויכה לאויב היתה מעצרם במחנות של כ-110 אלף
יפאנים-אמריקאים (שני שלישים מהם אזרחים אמריקאים) במלחמת
העולם השנייה. שום צעד כזה לא נשקל כלל נגד גרמנים-אמריקאים או
איטלקים-אמריקאים. לפני כן החריפה פריצת מלחמת העולם הראשונה
את החשדנות החזקה ממילא של אמריקאים כלפי זרים.
גרמנים-אמריקאים, שארגוניהם פעלו במרץ כדי להשאיר את אמריקה
נייטרלית בראשית המלחמה, סבלו מאחת התהפוכות הדרמטיות של קבוצת
לאום כלשהי בהיסטוריה האמריקאית: השפה הגרמנית, התרבות
הגרמנית, מנהגים ואפילו מזון גרמני הותקפו ונואצו. ב-1918 כמעט
מחצית ממדינות ארצות הברית הגבילו או ביטלו הוראה בשפה
הגרמנית. כמה מהן אסרו על אזרחים לדבר גרמנית בפומבי.
מלחמת העולם השנייה, לעומת זאת, הצמיחה מה שאחד החוקרים כינה
“היטמעות פטריוטית”. בסוף המלחמה קבוצות המהגרים החדשים התקבלו
באופן מלא בתור אמריקאים אתניים ולא כחברי גזעים נפרדים
ונחותים. במישור של חיי היום-יום, המלחמה היתה התנסות משותפת
כוללת, בעיקר ל-12 מיליון הגברים והנשים ששירתו בצבא, אך גם
לרבים משאר התושבים שהיו שותפים לאובדן, למחסור ולבסוף לשמחת
הניצחון. סרטי מלחמה על החיילים בחפירות לא ניסו לטשטש הבדלים
לאומיים ואחרים אלא נתנו אישור לאמריקאיות של החיילים האירים,
היהודים, הפולנים והאחרים.
אפריקאים-אמריקאים, כמובן, נלחמו בכל אחת ממלחמות אמריקה ובכל
זאת לא הוכרו כאמריקאים מלאים לכל דבר כאשר חזרו מהמלחמה. אבל
בסוף מלחמת העולם השנייה ראו שחורים לראשונה את ניצניה של
אינטגרציה, תהליך שהואץ בשנים שלאחר המלחמה. כשם שהיחידות
היפאניות-האמריקאיות במלחמת העולם השנייה היו ליחידות בעלות
העיטורים הצבאיים הרבים ביותר בהיסטוריה הצבאית האמריקאית,
שאפו חיילים שחורים רבים להביע את ה”אמריקאיות” שלהם ולהוכיח
אותה דרך גילויי אומץ מעל ומעבר.
מלחמה יכולה גם להפיח חיים חדשים בהערכה הציבורית לערכים
היקרים למדינה. “היא מחייבת ניסוח של אידיאלים אמריקאיים, של
הדברים שאמריקה מאמינה בהם”, אמר הפרופ' גרסטל. בדיוק כשם
שהצורך בביטחון רב יותר יתנגש לפעמים באמונה של המדינה בזכויות
אזרחיות נרחבות, נגזר על החתירה לאחדות להתנגש באידיאל אמריקאי
אחר – סובלנות.
הכותב הוא עמית בכיר בקרן אמריקה החדשה, מכון לא-מפלגתי לענייני מדיניות
