סיקור מקיף

חוק וירטואלי

אילו חוקים ליישוב עימותים חלים עלינו כשאנחנו מחוברים ל”מטריקס”?

דמות וירטואלית ב Second Life של חברת Linden Lab
דמות וירטואלית ב Second Life של חברת Linden Lab

מאת מייקל טנסן

איזה משקל משפטי יש לתת, בעולם האמיתי, לפעולות שמתרחשות בעולם הווירטואלי? לגבי רוב האנשים, התשובה עשויה להיות “שום משקל”, אך כשקהילות מקוונות מבצעות עיסקאות פיננסיות ממשיות ומושכות אליהן עוד ועוד משתתפים, מומחים מסוימים למשפטים סבורים שייתכן שהגיע הזמן להרחיב את שטח השיפוט המוחשי אל המחוזות הווירטואליים.

לפי הערכות מסוימות, כמאה מיליון משתמשים ברחבי העולם מאכלסים קהילות מקוונות. העולם הווירטואלי Second Life (“חיים שניים”) של חברת Linden Lab מסן פרנסיסקו מספק חוויה בזמן אמת למיליון משתמשים קבועים ופעילים דרך המחשבים האישיים שלהם.

המשתתפים משתמשים בדמויות דיגיטליות המכונות “אוואטרים” כדי לשוטט בטירות, באיים בודדים ובסביבות תלת-ממדיות דמיוניות אחרות. דרך האוואטרים, הם מסוגלים לפגוש ולדבר עם אלפי משתתפים מקוונים אחרים, ואפילו להתכרבל אתם על ספות ולקיים יחסי מין מדומים.
חוויות מקיפות-כול כאלה הביאו לכמה דיווחים על פעולות מקוונות שגרמו לסכסוכים בעולם האמיתי. בנובמבר 2008, הגישה אישה בקשה לגירושין מכיוון שתפסה את האוואטר של בעלה מגלה חיבה יתרה למישהי אחרת (הוא טען, בתגובה, שאשתו דחפה אותו לבגידה וירטואלית בשל התמכרותה למשחק World of Warcraft). בבתי דין שעוסקים בענייני גירושין, המבוססים על הוכחת בגידה, טענה שכזו תהיה לגיטימית לגמרי, אומר גרג לסטווקה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת רטגרס הכותב בימים אלה ספר ששמו “חוק וירטואלי”. עם זאת, הוא משווה טענה זו לתלונות כגון “בעלי משחק גולף כל הזמן ואין לו פנאי בשבילי”, מעשים שאינם נחשבים בגידה.

אך כששחקן ממוצע מבלה 20 שעות בשבוע בסביבות כאלה, השחקנים שמים לעתים קרובות דגש רב על עניינים וירטואליים יותר מאשר עושים זאת המחוקקים. לאחר שהגיימר הסיני קיו שנגוויי השיג חרב וירטואלית במשחק המקוון Legend of Mir 3, וחברו לווה אותה ואז מכר אותה תמורת 800 דולרים, פנה קיו למשטרה. וכשנאמר לו שאין חוקים להגנה על רכוש וירטואלי, רצח קיו את הגנב במציאות. “אם מישהו עומד למות, ומישהו אחר עומד לבלות את שארית ימיו בכלא בגלל פשע וירטואלי, כדאי שנראה זאת ברצינות,” מציין לסטווקה.
התנהגות פחות חד-משמעית היא זו שמתרחשת בין אוואטרים, והייתה נחשבת עבריינית בעולם הממשי. על מקרה אחד כזה, שכלל “אונס וירטואלי”, מספר בבלוג שלו בנג'מין דורנסקי, משפטן מסן פרנסיסקו ומייסד “לשכת עורכי הדין של Second Life” שמתכנסת אחת לחודש בתוך עולם המשחק. דורנסקי כתב על התובע הכללי בבריסל שדרש חקירה באשמת אונס שבו מעורב אוואטר ב-Second Life מבלגיה. התיק נסגר אחר כך, כנראה, כך סבור דורנסקי, מכיוון ש”רוב החוקים האוסרים על אלימות חלים רק על אנשים אמיתיים, לא על דמויות מחשב.”

מקרה זה מזכיר אירוע אחר של אונס וירטואלי שהתרחש בעשור הקודם, כפי שתיאר ג'וליאן דיבל בעיתון Village Voice ב-1993. התקרית אירעה בקהילה הווירטואלית LamdaMOO שהייתה מבוססת על טקסט. האקר המכונה “מר באנגל”, השתלט על אוואטרים אחרים וגרם להם לתאר על המסך מעשים אלימים וגסים. בעקבות המאמר נערך ב-1994 כנס באוניברסיטת ניו יורק שבו דנו המשתתפים באפשרות לבקרה עצמית באינטרנט, שעשויה להיות כרוכה בהגבלה או בביטול חשבון של שחקן מסוים על ידי הקהילה הווירטואלית (כפי שבוטל חשבונו של יוצר “מר באנגל”).

ואכן, החברים בקהילות הווירטואליות של היום מחויבים להסכים לחוזה “תנאי שירות” שמאפשר לחברות המפעילות את המשחקים לפתור סכסוכים באמצעות, לדוגמה, השעיית החשבון הפוגע. אלא שיצירה של חשבון חדש של דמות פוגענית נוספת היא קלה מאוד. וכפי שאומר לסטווקה, “עולמות וירטואליים אינם מעוניינים לפקח על המשתמשים שלהם, אלא רק להפיק מהם רווחים” (חברת Linden Lab גובה עמלה מעסקאות שהמשתמשים מבצעים ב-Second Life). בקהילות מקוונות, הוא מציין, תמיד יהיו “מציקנים” ו”קבוצות בריונים” שמחכים באזורי הכניסה למשחק במטרה להרוג אוואטרים חדשים או לנצל מינית מישהו שטרם למד כיצד ללחוץ על הלחצן “לא”.

כשמקרים כאלה מן העולם הווירטואלי צצים ועולים, יכולים בתי המשפט לקבוע תקדימים. בתי המשפט בדרום קוריאה, לדוגמה, עשו זאת כמה פעמים בענייני רכוש וירטואלי. בארצות הברית, לעומת זאת, בתי המשפט התחמקו מן הנושא. היקף העולם הווירטואלי מלמד שהחקיקה עשויה להיות רצויה. המסחר הווירטואלי מגלגל כמיליארד דולרים בשנה, והוא צפוי לגדול עם התבגרותם של בני השש עד שתים-עשרה שמבלים כיום במשחקים וירטואליים כמו Club Penguin. לסטווקה ודורנסקי חושבים שהחברה מתקדמת לעולם של אינטרנט וירטואלי “שעומד לחולל מהפכה ניכרת באופן שבו אנו מתקשרים זה עם זה,” אומר דורנסקי. לא נותר אלא לחכות ולראות אם יצליח החוק להדביק את המהפכה.

מייקל טנסן מנהל את חייו הראשונים ככתב מדעי באזור לוס אנג'לס.

קישור לתמונה

5 תגובות

  1. מאחר והעולם הוירטואלי הוא אין סופי – ניתן ליצור אין סוף סביבות ולכל אחת סדרת חוקים משלה – כמה מהם יכולים להיות מוגדרים – כללא חוקים כלל!!!

  2. לא מסכים, אני מוכן להרוג, לגנוב, לשרוף- (GTA… אחלה משחק) בעולם הוירטואלי… גם שאני משחק נגד חברים אני רוצח אותם בדם קר…
    ועכשיו שאני חושב על זה אתה צודק זה לא קשור לעולם וירטואלי או לא, כשהייתי קטן שיחקנו שוטרים וגנבים ואני תמיד אהבתי להיות הגנב…

    צריך להבדיל מתי זה אמתי ומתי זה לא (משחק/הדמייה) רק בחיים האמתיים צריכה להיות ענישה

  3. ההבחנה בין טוב לרע אינה כוללת את חוש המישוש או כל חוש אחר.
    ההבחנה בין טוב לרע היא היכולת לגרום לפשעים הכי חמורים בחברה שלנו.
    ואין הבדל בין אם זה בעולם ווירטואלי או לא!

  4. יש כמה חושים שהמציאות הוירטואלית הזאת לא מכסה…
    למשל חוש המישוש…

    אבל כן יש בה את החוש החשוב ביותר – חוש ההרגשה (המנטאלית)

  5. הרגשות והתפיסות שאותם "עולמות" מעוררות אצל האדם הם ממשיים, אז מה וירטואלי בעולם הזה. מדוע העולם "הרגיל" שבו אנו רואים צבעים הוא לא וירטואלי? הרי באמת יש פוטונים ולא צבעים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.