בראיון שהעניק למגאזין אחד בצרפת בשנת 1894 אמר ז'ול ורן שהדבר שהוא מתחרט עליו יותר מכל הוא שלא מצא את מקומו בספרות הצרפתית.
דוד לויד
בראיון שהעניק למגאזין אחד בצרפת בשנת 1894 אמר ז'ול ורן שהדבר שהוא מתחרט עליו יותר מכל הוא שלא מצא את מקומו בספרות הצרפתית. הדברים האלה מעלים את השאלה אם ורן התייחס רק לספרים שכבר כתב או שמא חשב גם על הספרים שהיה רוצה לכתוב.
היום מקובל לחשוב על ורן כעל סופר חשוב, אבל האמת היא, שרק בחצי השני של המאה העשרים מצאו יצירותיו את מקומן בספרות הצרפתית וחוקרים מכל העולם החלו להתייחס אליהן כאל יצירות ספרותיות. עד אז, היה נהוג לשפוט את ספריו לפי מידת הדיוק שהצליח ורן לנבא את התפתחות המדע והטכנולוגיה. ההתייחסות הזאת לא הבחינה בניסויים החדשניים שלו בסגנונות ספרותיים וגם לא באופן שטיפל בתחומים שאינם מדעיים, כמו ביקורת חברתית.
בארצות הדוברות אנגלית היה מעמדו כסופר נחות אפילו עוד יותר. יותר מחמישית מן הטקסט המקורי של ספריו לא הופיע תכופות בתרגומים של ספריו לאנגלית. מסיבות פוליטיות או דתיות הושמטו או שונו חלקים גדולים של טקסט. כתוצאה מההשמטות ומהשינויים הללו הגיעו הקוראים דוברי האנגלית למסקנה שהספרים של ורן מתאימים רק לילדים וחסר בהם ערך או עומק ספרותי.
בשנים האחרונות היתה התעוררות בכל הקשור לכתיבתו של ורן. חוקרי הספרות מעניקים היום דגש רב יותר לערכם הספרותי, ואילו הפן המדעי-נבואי שלהם נהפך למשני. כך, מאה שנים אחרי מותו, העניין בוורן גדל והשאלה מיהו ורן האמיתי מעוררת סקרנות הולכת וגדלה.
אין ספק שהספרות היתה אהבת חייו. אחרי הרבה ניסיונות בכתיבה בצעירותו, הגיע ורן לז'אנר חדש, “הרומאן המדעי”, כמעט במקרה, כאשר כתב מאמרים קצרים למגזין בפאריס כדי להשלים את הכנסתו. ספרו הראשון, “חמישה שבועות בכדור פורח”, הצליח מאוד. שילוב הממד המדעי בסיפוריו היה כנראה מה שעמד מאחורי הצלחתם של רוב ספריו. אבל ורן ניסה לפחות פעמיים לפרוץ את גבולותיה של הנוסחה הזאת.
בגירסה הראשונה של הספר “אי התעלומות”, כמעט שלא הופיעו אלמנטים מדעיים. “איפה המדע?” שאל אטצל, המו”ל של ורן, ודרש ממנו לכתוב את הספר מחדש. אטצל השפיע מאוד על כתיבתו של ורן. הוא הכיר את טעם הקהל ודאג שוורן לא יסטה ממנו. השפעה זו בלטה במיוחד בספרו השני של ורן, “פאריס במאה העשרים”. סוד ההצלחה, בעיניו של אטצל, היתה לא רק בשילוב הממד המדעי בסיפורים, אלא גם בהסתכלות האופטימית של ורן על מיקומו של המדע בחברה האנושית. אולם ב”פאריס במאה העשרים” נתגלה צד אחר לגמרי של ורן. לא רק שההסתכלות על מקומה העתידי של הטכנולוגיה היתה פסימית מאוד, אלא שגיבורו של הספר מגיע לסופו הטרגי בגלל אי יכולתו לחיות בשלווה בעולם כל כך חומרני.
אחרי סירובו של אטצל להוציא את הספר לאור, נשאר הספר נעול בכספת המשפחה עד שנתגלה ב-1989. עד פרסום הספר ב-1994 רווחה הסברה כי הפסימיות המאוחרת בכתיבה של ורן, ושהופיעה אחרי מותו של אטצל, נבעה מטרגדיות משפחתיות. סברה זו התערערה רק לאחר התבוננות מחודשת ומעמיקה שהעלתה כי נימת הפסימיות נשזרה כבר בספרו השני של ורן. התבוננות זו הביאה לבחינה מחודשת של ורן ויצירתו.
מה היה קורה אילו התפתח ורן כרצונו כסופר, ללא השפעתו של אטצל?
האומנם היה נחשב לסופר חשוב יותר?
ואם כן, האם היינו עדיין מכירים את האדם שהשאיר מורשת מדוברת ונקראת בכל שפה על פני כדור הארץ ומעניקה השראה לאנשים בכל פינה בעולם?
דויד לויד הקים ומפעיל את רשת המורים לאנגלית (www.etni.org.il) במרכז לתקשוב במדרשת שדה בוקר.
