האוניברסיטה בוותיקאן חונכת קורס חדש לגירוש שדים. השיעורים, מיועדים לכמרים קתוליים הרוצים לעסוק בגירוש שדים מאנשים אחוזי דיבוק
מאת: הארץ, חדשות וואלה ! באדיבות מערכת וואלה
האוניברסיטה בוותיקאן חונכת קורס חדש לגירוש שדים. השיעורים, המיועדים לכמרים קתוליים הרוצים לעסוק בגירוש שדים מאנשים אחוזי דיבוק, יכללו בין היתר קורס בהיסטוריה של פעולות השטן והקשרן בכתבי הברית החדשה, וכן שיעורים בפסיכולוגיה ובמשפט. כמו כן, יתקיימו סמינרים שיעסקו בגירוש השדים כעיסוק רוחני וכחלק מתפקידו של הכומר.
אחד המרצים בקורס, האב ג'וליו סאבולדי, הוא מגרש השדים הרשמי של מילאנו זה יותר מ-20 שנה. בתקופה שבה נעשה למגרש שדים לא נלמדו קורסים בנושא, אבל הוא בהחלט יודע מה הוא מתכוון ללמד את הסטודנטים המבקשים להילחם ברוע, ומהן התכונות הנדרשות מהמבקשים לעסוק בגירוש שדים. “אני אכלול בלימודים את הכוח העל טבעי – נוכחות האל – ואז אטען, כי האדם שייבחר לביצוע משימה זו יהיה חכם, ויידע כיצד לאסוף כוח לא רק מעצמו אלא גם מאלוהים”, אמר סאבולדי.
“מכיוון שכל מקרה של דיבוק הוא ייחודי, כל איש האחוז דיבוק שונה ממשנהו. אלו הלומדים גירוש שדים צריכים ללמוד גם פסיכולוגיה, ולדעת להבדיל בין מחלת נפש לדיבוק. ולבסוף הם צריכים להיות מאוד סבלניים”, מסכם האב.
ב-1999 פירסם הוותיקאן ספר הדרכה לשימושם של מגרשי השדים, הראשון שיצא מאז 1614. הספר בן 90 העמודים כתוב כולו בלטינית. הקרדינל הצ'יליאני חורחה ארטורו מדינה אסטווז, שפיקח על הכנתו, אמר שאפשר למצוא בו “שפה שקולה יותר, אבל המבנה הבסיסי נשאר כשהיה”.
אף שאפשר היה לצפות שבימינו אלה גירוש שדים ייסוג לירכתי התודעה הקתולית, ולמרות העובדה שרוב המאמינים והתיאולוגים הקתולים רואים בו שטות מוחלטת, הוא זוכה דווקא לעדנה בחוגים מסוימים – ובהם החוגים השמרנים השולטים כיום בוותיקאן.
הכנסייה חוזרת למאה ה-19
מאת ג'ון קורנוול לונדון
במקביל לזרם ההצהרות המביעות הזדהות עם האפיפיור הישיש יוחנן פאולוס השני לנוכח בריאותו המידרדרת – מתנהל בחוגים קתוליים דיון דחוף, העוסק בסכנות הטמונות במוסד אפיפיורות חלש. נשמעו אפילו דיבורים על קביעת גיל פרישה בחוק ועל הצורך במנגנון פרישה.
חלק גדול מהדאגה מתמקד בפוליטיקה הפנימית של כנסייה, שבה רוכזו מוסרות השלטון בשני העשורים האחרונים בידי האפיפיור. כישלונו של יוחנן פאולוס להאציל סמכויות ממשיות על הבישופים שלו, טוענים קתולים פרוגרסיווים, החליש את הכנסיות האזוריות (הכוונה לאזורי בישופות) ויצר ריק שלטוני, העלול להיות מסוכן. לשילוב בין מבנה הכוח הריכוזי הזה לאריכות ימיו של האפיפיור ולחולשתו היו תוצאות מרחיקות לכת.
אחד הוותיקנולוגים הידענים ביותר, פיטר הבלתווייט המנוח, טען עוד ב-1994, כי יוחנן פאולוס כבר מתחיל לאכזב את כנסייתו כמנהיג דתי עולמי. לאחר שתרם לנפילת הקומוניזם הסובייטי בפולין החל האפיפיור בתחילת שנות ה-90 להשמיע ביקורת על הקפיטליזם, הדמוקרטיה והפלורליזם הפוליטי. האפיפיור, שלבו נשבר למראה התוצרים הראשונים של הדמוקרטיה הפולנית (הפרלמנט הפולני תמך בחוק המתיר הפלות ב-1990), החל לטעון, שההדוניזם, החומרנות והחילוניות שלדעתו הציפו את מולדתו, מקורם בחירות בנוסח האמריקאי.
צערו על כישלונה של פולין להיהפך למקור להשפעה נוצרית על אירופה כולה בא לידי ביטוי בשתי פניות (“קול קורא”) אל הבישופים: Veritatis Splendor (זוהר האמת), ו-Evangelium Vitae (בשורת החיים), שבחנו את משמעותם של המושגים חירות ואמת לאור הדוקטרינה החברתית האפיפיורית מאז פרסום Rerum Novarum (על דברים חדשים) על ידי האפיפיור ליאו השמיני מאה שנה קודם.
בהכרזה האחרונה של מועצת הוותיקן השנייה השוחרת רפורמות (“על חירות דתית”) בדצמבר 1965 החליטה הכנסייה הקתולית לדגול בדגם האמריקאי של הפרדה בין דת למדינה, בהדגישה, שחירות היא זכות שאינה מותנית ואינה ניתנת לחלוקה. התפישה, שלפיה לפלורליזם – זכותם של אנשים לבחור את ערכיהם ואת אמונותיהם – יש בסיס נוצרי, היתה חדשה באמונה הקתולית. בקרב השמרנים בכנסייה היא עוררה מלכתחילה אי-נוחות.
בין תחילת שנות ה-90 לאמצען החל יוחנן פאולוס לקרוא תיגר על המשמעות של הכרזת המועצה. אנו חופשיים, טען, רק כדי לחתור לאמת שתמיד היתה ראשונה בחשיבותה. והאמת, אם להמשיך בטיעונו, היא האמת של הכנסייה הקתולית שבחסות האפיפיור.
לפי תפישה זו, הפלורליזם מנוגד לדוקטרינה הקתולית. זאת ועוד, חובתם של קתולים המעורבים בחיים הציבוריים היא לנסות להתאים את החוק האזרחי לכללי המוסר הקתוליים. למעשה, האפיפיור דחה את הבסיס הנוצרי של הפלורליזם והחילוניות הטמון בהכרזת האבות המייסדים של אמריקה. הוא גינה את הפלורליזם כמתירנות וכרלטיוויזם מוסרי. הוא חזר למצב ששרר במשך רוב המאה ה-19, כשפיוס התשיעי הגדיר את חופש המצפון כצורה של טירוף.
תוצאה אחת לחידוש הזה, הנושא עיניו לאחור, היתה התרחקות הולכת וגדלה בין מייסדי אירופה החדשה לבין האתיקה של הדוקטרינה הקתולית. על פי התפישה האירופית את יחסי הדת והמדינה, הנתמכת על ידי רוב הקתולים שאינם שייכים למנגנון הכנסייתי, הממשלה החילונית מגינה על זכויותיהם של יחידים באמצעות החוק. לדעת האפיפיור, לעומת זאת, הקתולים צריכים לנסות לאכוף את כללי המוסר על המדינה. לנוכח הדעות השולטות היום בוותיקן בסוגיות כמו הריון והומוסקסואליות – אין פלא, שמנסחי החוקה האירופית החדשה התנגדו להוספת ממד נוצרי לעקרונותיה. אבל האפיפיור מתעקש להאמין, שכישלונו להשפיע על החוקה הוא סימן להידרדרות היבשת לכפירה והפקרות מוסרית.
וזה גם קשור לדת העולמית השנייה הגדולה שיש לה היום בעיה: האיסלאם. יוחנן פאולוס האמין, שמשימתה של הדוקטרינה החברתית הקתולית היא לבקר את המומים המאפיינים את הדמוקרטיה, הקפיטליזם והגלובליזציה. ואולם אירועי 11 בספטמבר גרמו לשינוי עמוק לא רק בעולם, אלא באופן שבו העולם נראה מהארמון האפוסטולי. לו היה האפיפיור תומך בהכרזת מועצת הוותיקן השנייה על חירות דתית במקום לבקר אותה – הוא היה יכול למלא תפקיד רב עוצמה: להשפיע על האיסלאם לתמוך בהתפתחותן של חברות פלורליסטיות.
מה שקרה בפועל הוא, שיוחנן פאולוס סייע לשכנע מוסלמים, שחברות פלורליסטיות, המוגנות על ידי מדינות חילוניות, אכן אינן אוהבות דתות שמצליחות לשגשג – ממש כמו שהפונדמנטליסטים המוסלמים חשבו.
