“המהגרים המוסלמים מנצלים לרעה חברה פתוחה וליברלית”

עייאן הירסי עלי, חברת פרלמנט הולנדית ומוסלמית לשעבר, תוקפת בחריפות את “האיסלאם הנחשל” ואת ארצה שמרכינה ראש בשם הסובלנות; על רצח עמיתה, הבמאי תיאו ואן גוך, היא אומרת: “אני מרגישה אשמה”

ג’ון הנלי, ניו יורק טיימס, הארץ, וואלה!

פתח ביתו של הבמאי תיאו ואן גוך, אחרי הרצח. הוא קיבל כמה איומים על חייו, אך נהג לומר “אף אחד לא ממש רוצה לירות בשוטה הכפר”

עייאן הירסי עלי כינתה את הנביא מוחמד “עריץ שטוף זימה”, את האיסלאם “דת נחשלת”, ואת הקוראן “רשיון חלקי לדיכוי”. תיאו ואן גוך קרא למוסלמים “מזייני עזים”, את אחד ממנהיגיהם הקיצונים כינה “סרסור של אללה”, ואת האיסלאם – “דת מפגרת ותוקפנית”. ואן גוך, נינו בן ה-47 של אחי הצייר וינסנט ואן גוך, במאי סרטים מחונן ומעורר מחלוקת, בעל טור בעיתונות ומנחה בטלוויזיה, נרצח ביום שלישי בשבוע שעבר ברחוב באמסטרדם. הרוצח היה, לפי הגדרת המשטרה, “קיצוני איסלאמי עם קשרים לטרור”.

הקולנוען נורה כמה פעמים בשעה שרכב על אופניו בדרך למשרד, אך הצליח להמשיך לנסוע עוד כ-40-30 מטרים, על פי עדי ראייה, עד שנקלע למטח האש השני של התוקף, צעיר בן 26 בעל אזרחויות הולנדית ומרוקאית. עדי הראייה סיפרו שוואן גוך התחנן על נפשו, ואולם התוקף, שהיה לדבריהם מזוקן ועטוי גלביה ארוכה, המשיך לירות בבמאי, שלף שתי סכיני קצבים, שיסף את גרונו, ותקע אותן בחזהו.

“אני מרגישה מאוד אשמה”, אמרה עלי לרשתות הטלוויזיה של הולנד. היא ציינה כי “חששה מאוד” שהסרט “כניעות” (“Submission”), סרט בן 11 דקות על האלימות נגד נשים באיסלאם, הוא הסיבה הישירה לרצח. עלי, בת 34, כתבה את התסריט לסרט של ואן גוך, אך בניגוד לבמאי שנרצח, היא נתונה להגנת המשטרה 24 שעות ביממה. עלי היא כיום חברת פרלמנט מטעם המפלגה הליברלית VVD. היא פליטה מסומליה שנמלטה מנישואים כפויים, ומכנה עצמה כיום “מוסלמית לשעבר”.

הרצח עורר זעזוע עמוק ברחבי הולנד, מדינה שידועה בדרך כלל בסובלנותה, והוא מאיים עתה להצית עימותים גזעניים במדינה, שבה מיליון מכלל 16 מיליון התושבים הם מוסלמים, רובם טורקים או צפון אפריקאים. החששות מפני הקצנת העימות הדתי גברו גם בעקבות פרסומו של דו”ח רשמי של הממשלה באחרונה, המעריך שב-2010 יהיה בערים רבות בהולנד, בהן רוטרדם, אמסטרדם והאג, רוב מוסלמי.

באווירה זו התעקשו הירסי עלי וואן גוך, ועמם חלק גדול מהציבור, לממש את זכותם לחופש ביטוי, והתעלמו מהפגיעה האפשרית ברגשותיהם של האחרים. נגד הירסי עלי, התמירה והמהודרת, כבר הוצאו כמה פסקי הלכה, והיא זוכה להגנתם של שומרי ראש. גם ואן גוך קיבל איומים על חייו, אך הוא סירב לקבל הגנה משטרתית, ואמר שאינו חושב שהכדורים יכוונו אליו. “אף אחד לא ממש רוצה לירות בשוטה הכפר”, אמר באחרונה.

סרטם המשותף, “כניעות”, שהוקרן באוגוסט ברשות השידור הממלכתית של הולנד, מגולל את סיפורה של אשה מוסלמית הנאלצת לבוא בטקס נישואים כפוי, סופגת התעללויות מצד בעלה, נאנסת על ידי דודה, ונענשת על כך באכזריות בגין ניאוף. באחת הסצינות נראית צעירה מוסלמית יפהפייה מתפללת לאללה במסגד. היא עוטה רעלה על פניה, אבל גופה העירום משתקף היטב מבעד לכותונת שקופה. בסצינה אחרת נראות כתפיה החבוטות של אשה, מכוסות במלות פסוק 36 בפרשה ד’ של הקוראן: “הגברים ממונים על הנשים בהתאם ליתרונות שאללה העניק להם, והם מספקים צורכיהן. הישרות מהן מצייתות לבעליהן ושומרות בהיעדרם על זכויות בעלי הן. אך את אלה אשר אתם חוששים שתמרודנה, רשאים אתם, לאחר הזהרה, להרחיק מיצועיכם ולהלקותן”.

הסרט הוא פרשנות רבת עוצמה ופרובוקטיווית לטענותיה של הירסי עלי. חברת הפרלמנט עברה מילת נשים בגיל חמש, נשלחה לגרמניה להינשא בנישואים כפויים לבעל סומלי, וב-1992 נמלטה להולנד, חסרת פרוטה. שם עבדה כמנקה בבית חרושת לעוגיות וכמתרגמת, ולבסוף נרשמה ללימודי מדעי המדינה באוניברסיטת ליידן. ב-2001, עם סיום התואר, כתבה עבודה על “רצח בשל חילול כבוד המשפחה” של נשים מוסלמיות. העבודה היתה למעשה כתב אישום חריף נגד 30 שנות הרב-תרבותיות של הולנד, שאותה תיארה עלי “טעות מזעזעת” שנולדה מתוך “רגשות אשם שאין להם מקום”. העבודה עוררה מבוכה רבה במפלגת הלייבור של הולנד, שהזמינה אותו מעלי, אך מפלגת VVD, שמתנגדת נחרצת להגירה, קיבלה את הירסי עלי לשורותיה בזרועות פתוחות, ראשית כחוקרת, ולאחר מכן כחברת מפלגה. היא נבחרה לפרלמנט בהאג בינואר 2003.

הירסי עלי, המוקיעה את האיסלאם כדת “נחשלת מהמאה ה-12”, “אמונה ימי-ביינימית, שונאת נשים, עיוורת למדע המודרני, שאינה מסוגלת לבקר את עצמה”, טוענת שהגברים האורתודוקסים באיסלאם מרבים בהכאת נשותיהם, בגילוי עריות ובהתעללות בילדים. כדי להוסיף חטא על פשע, היא טוענת, החברה משתיקה את התנהגותם. “הולנד היא מדינה הסוגדת לקונסנסוס ולשלום, אבל כאן יש מהגרים חדשים שאינם משתלבים במערכת”, אמרה. “הם מנצלים לרעה חברה פתוחה וליברלית, כדי להשיג את יעדיהם הבלתי-ליברליים. כולם יודעים שמצבן של הנשים במדינות האיסלאם מזעזע, אבל ההולנדים מעדיפים להאמין שכאן זה לא קורה. הם מסרבים להאמין שנשים מוסלמיות בהולנד מוכות ונכלאות בבתיהן, או שילדות נרצחות משום שהן מחזיקות ידיים עם נערים לא מוסלמים”. הפתרון, טוענת הירסי עלי, הוא להוציא מחוץ לחוק ספרים איסלאמיים קיצוניים, להחרים כוהני דת ולדאוג לכך שגברים מוסלמים המבצעים מעשים ברבריים, יועמדו לדין.

אנשי תקשורת בהולנד לא היססו השבוע לומר שארצם הופכת לחזית העימות בין שתי תרבויות: “(המוסלמים) חייבים לדעת שהם באים למדינה הליברלית ביותר בעולם, מדינת ההפלות וההומואים וכל זה. אבל הם לא רואים את זה. אין שום דרך לגשר על הפער הזה בדרך פוליטית נאותה”. הסוציולוג הרמן וויסחה אמר שרצח ואן גוך אינו נקודת מפנה, “אלא תוצאה של כישלון היסטורי”. איש האקדמיה נורברט בות’ אמר כי “הדילמה בהתמודדות נגד חוסר הסובלנות, היא שאי אפשר להשיב לה בסובלנות”, והוסיף, “אם אתה עושה כך, אתה מאבד את זהותך. האם למרות סערת הנפש, נוכל להישאר מי שאנחנו? זו השאלה”.

החופש להיות מוסלמי

מאת אירשאד מנג’י

מוסלמים במערב יכולים להחיות את המסורת המוסלמית של חשיבה עצמאית

רצח תיאו ואן גוך, קולנוען הולנדי שמתח ביקורת על מנהגי האיסלאם, מזכיר לכולנו את האמת המרה: 15 שנה לאחר שממשלת איראן הוציאה גזר דין מוות נגד הסופר סלמן רושדי, הבעת דעה המנוגדת לדעתם של מוסלמים היא עדיין מעשה מסוכן.

כמהפכנית מוסלמית, אני מדברת מתוך ניסיון. ספרי “הבעיה עם האיסלאם” הפך אותי למטרה לגילויי זעם ושנאה. הסיבה לכך היא שאני שואלת שאלות שמהן המוסלמים אינם יכולים עוד להתעלם. מדוע, למשל, אנחנו מבזבזים את כישרונותיהן של הנשים, מחצית מיצירי כפיו של אלוהים? מאין נובעת האנטישמיות שמאפיינת את האיסלאם כיום? ומעל לכל, כיצד יכולים אפילו מוסלמים מתונים להבין את הקוראן כפשוטו, כאשר בדומה לכל טקסט קדוש, הוא שופע סתירות ואי-בהירויות? הבעיה עם האיסלאם כיום היא שאותה דבקות במשמעות המילולית נהפכת לזרם המרכזי.

לעתים קרובות קורה שמוסלמים הנפגעים מדברים אלה תומכים בהם כשהם מגיבים לדברי. באתר האינטרנט שלי אני מקבלת איומי רצח באופן קבוע. חלק מרוצחי העתידיים מדגישים את היתרונות של מות קדושים. הם רוצים להשליך אותי אל “אש השאול” בתמורה ל-72 בתולות. אחרים פשוט רוצים לדעת על איזו טיסה אעלה בקרוב, כדי שיוכלו לחטוף את המטוס. משום מה, אני לא חשה רצון לשתף אותם בלוח הזמנים שלי.

כמה איומים היו מפחידים במיוחד. בשדה תעופה בצפון אמריקה ניגש גבר מוסלמי אל בת לווייתי לנסיעה ואמר לה, “יש לך יותר מזל מלחברה שלך”. כשהיא ביקשה ממנו להסביר את דבריו, הוא עשה בידו תנועה כאילו הוא מחזיק אקדח ו”ירה”. “בסוף היא תגלה למה אני מתכוון”, אמר.

אולם למרות כל האיומים, ישנן גם חדשות טובות: התמיכה, החיבה ואפילו האהבה שאני מקבלת מאחי המוסלמים עולה על כל ציפיותי. שתי קבוצות במיוחד – מוסלמים צעירים ונשים מוסלמיות – הציפו את אתר האינטרנט שלי במכתבי תודה על כך שמישהו אומר בקול רם את מה שהם רק לחשו.

זאת הסיבה שבגללה אני לא לוקחת את שומר הראש שלי לכל מקום. אם אני רוצה להעביר מסר אמין שלפיו אפשר להתנגד לממסד ולנהל חיים נורמליים, לא ייתכן ששומר ראש חסון יציץ כל הזמן מעבר לכתפי.

מובן שלא ניסיתי לבקר במצרים, בסוריה, בסעודיה או בפקיסטן מאז פרסום ספרי. למרות זאת, הביטחון היחסי שחשתי כשדיברתי על האיסלאם במערב משכנע אותי שהמוסלמים במערב נמצאים בעמדה הטובה ביותר להחיות את המסורת המוסלמית של חשיבה עצמאית. הסיבה לכך היא שבמערב אנחנו נהנים מחירות יקרת ערך לחשוב, להביע דעות, לאתגר ולהיות מאותגר – ללא פחד מפני המדינה.

אני לא מכחישה כי חלק מהמוסלמים סובלים מרדיפות ואפליה מצד ממשלות המערב. אני עצמי סבלתי מגורל דומה בזמן מלחמת המפרץ הראשונה כשהוצאתי מבניין פדרלי באוטווה, קנדה, ללא סיבה ברורה. אולם הסתייגות זאת אינה משנה עובדה בסיסית: אם אנחנו, המוסלמים החיים במערב, מעיזים לשאול שאלות על ספרנו הקדוש, ואם אנחנו רוצים לגנות את הפרת זכויות האדם הנעשות בשם הקוראן – איננו צריכים לחשוש שיאנסו או ילקו אותנו, שירגמו אותנו באבנים או יוציאו אותנו להורג.

מה עושים המוסלמים במערב עם החירויות שלהם? אני יודעת מה מוסלמים צעירים רבים רוצים שנעשה: שנחשוב באופן ביקורתי על עצמנו ולא רק על ואשינגטון. אכן, מניע חשוב לכתיבת ספרי היה שיחותי עם מוסלמים צעירים בקמפוסים בארה”ב ובקנדה. רבים מהם אמרו לי, “אנחנו זקוקים לאנשים כמוך כדי לעזור לנו להפוך את הדת שלנו לפתוחה יותר, משום שאם היא לא תיפתח נעזוב אותה”.

צעירים אלה עומדים בקו החזית של המלחמה על נשמתו של האיסלאם. יהיו אשר יהיו הסיכונים לביטחוני, לא אפנה את גבי אליהם או אל מתנת החירות שהוענקה לי על ידי החברה שבה אני חיה.

הכותבת היא קנדית ממוצא פקיסטני, מחברת הספר “הבעיה עם האיסלאם”

בהולנד חוששים: הג’יהאד הגיע אלינו

מאת תומאס פולר

ואן גוך. הרצח העמיק הפערים

הראלד טריביון

אמסטרדם. לצד הפרחים והנרות שהונחו למרגלות מפתן ביתו של תיאו ואן גוך, בימאי הסרטים ההולנדי שנרצח, השאיר מישהו פתק שעליו משורבט בכתב יד: “עורי ממשלה! זו היתה פעם מדינה חופשית”. כשבוע לאחר שוואן גוך נורה ונדקר למוות בידי בנו של מהגר ממרוקו, שוררים עדיין בהולנד הלם, עצב וזעם.

וגם פחד. דעותיו הבוטות של ואן גוך נגד האיסלאם הפכו אותו לקורבן של מה שהולנדים רבים מכנים עתה התקפת הטרור הראשונה בארצם. “אין שום ערובה שזה לא יתפתח למשהו אלים הרבה יותר”, אמר פול שפר, אחד המומחים הבכירים בנושא קהילות מהגרים בהולנד, שנמנה עם מכריו של ואן גוך.

לדברי שפר, בהתחשב במספר המסגדים המיליטנטים הפזורים באירופה ובתחושת הניכור בקרב קהילות מוסלמיות ברחבי היבשת, נראה שבכל ארצות אירופה יכולות להתרחש התנקשויות דומות. “זה אינו חולי ייחודי להולנד”, אמר. “מעשי אלימות כאלה יכולים לקרות באותה מידה בליון, קופנהאגן, אנטוורפן או ברלין. זוהי בעיה אירופית”.

ביום שישי אמר יוזיאס ואן ארטסן ממפלגת VVD, השותפה בקואליציה, שהג’יהאד “הגיע להולנד”. “האנשים האלה לא רוצים לשנות את החברה שלנו, הם רוצים להחריב אותה”, הוא אמר וקרא לצאת למאבק חורמה נגדם. פריץ בולקסטיין, נציב אירופי ואחד הפוליטיקאים ההולנדים הראשונים שהתייחסו בשנות ה-90 לבעיות המתעוררות בעקבות ההגירה למדינה, אמר שלשום ששירותי המודיעין של הולנד זקוקים ל”עוד כסף ולעוד אנשים” וכי עליהם להתמקד ב”הסתננות” לארגונים המרוקאים הקיצוניים.

נראה שרצח ואן גוך העמיק את הפערים בחברה ההולנדית. מהגרים מרוקאים שרואיינו לכתבה זו, אמרו אמנם שהם מגנים את רצח ואן גוך, אבל גם קבלו על היחס העוין, לדבריהם, למוסלמים ועל אפליה נגדם במקומות העבודה. ההולנדים הוותיקים, לעומתם, אומרים שהם מתחילים לחשוש להתבטא בחופשיות על האיסלאם ועל מקומו בחברה. פובליציסטים שדנו בנושא מעל דפי העיתון סיפרו שקיבלו איומים על חייהם, ובאחרונה הוצמדה אבטחה לכמה פוליטיקאים בכירים.

החשוד ברצח ואן גוך, מוחמד בוירי בן 26, ירה בבמאי באקדח – עדי ראייה אמרו ששמעו לפחות 20 יריות – לאחר מכן דקר אותו בסכין, שיסף את גרונו והצמיד לגופו בפגיון חמישה דפי מנשר שבהם קרא למוסלמים להתקומם נגד “הכופרים”. תושבי הולנד זועזעו מאופיה האכזרי של ההתנקשות, המזכיר את ההוצאות להורג של החטופים בעיראק, ובמידה לא פחותה, מכך שהרצח אירע לאור היום ברחוב סואן שבו רכב ואן גוך על אופניו.

יאן דה רוס, סטודנט בן 23, נזכר בהתנקשות בפים פורטאון, הפוליטיקאי הפופוליסט שקרא לבלום את ההגירה באומרו שהולנד “כבר מלאה” דיה. “כשפורטאון נרצח, כולם חשבו שדבר כזה לא יכול לקרות פה שוב”, אמר דה רוס. “ובכן, זה שוב קרה”.

פורטאון וואן גוך מתחו ביקורת נוקבת על האיסלאם. התנקשויות בחייהם עוררו בהולנד גל של עוינות כלפי הזרים בכלל, וכלפי המוסלמים בפרט. בהולנד, המונה 16 מיליון נפש, חיים כמיליון מוסלמים. אלן לייזנגה, פסיכולוגית בת 42 שבאה להניח ורד במקום שבו ואן גוך נרצח, אמרה שמאז המעשה היא חשה בשינוי בהלכי הרוח בשכונה שלה. “אנשים בוטים יותר בהתבטאויותיהם”, אמרה. “הם רוצים שכל הקיצוניים יגורשו. ולמען האמת, אני די מזדהה עם העמדה הזו”.

סיפורו האישי של מוחמד בוירי אינו שונה מזה של מהגרים מוסלמים מתוסכלים רבים שפנו לדרך האלימות. בוירי הוא הבכור בין תשעה ילדים. לדברי התקשורת בהולנד הוא היה אדם נעים הליכות עד ליום שבו אמו מתה, לפני כמה שנים. לאחר מותה החל לגדל זקן, ללבוש גלימות מרוקאיות מסורתיות ולפקוד את מסגד אל-טאוויד באמסטרדם, הידוע בדרשותיו הקיצוניות.

ואן גוך, קולנוען, פובליציסט ומארח בתוכנית טלוויזיה, היה נצר למשפחת הצייר האימפרסיוניסטי הנודע, וינסנט ואן גוך, והוא נרצח כקילומטר מביתו בשכונה בורגנית של אמסטרדם. סגנונו הבוטה והצלפותיו המילוליות עוררו הסתייגות גם בחברה פתוחה כהולנד. השתלחויותיו כוונו בעיקר נגד מוסלמים, אבל הוא לא חס את שבטו גם מיהודים ונוצרים.