רעידת אדמה היא אסון טבע שאין דרך אמיתית להתגונן מפניו. אדם עומד בתור במכולת, בפקק תנועה, ישן במיטתו או בדיסקוטק עם חברים. פתאום האדמה רועדת. מה הוא יכול לעשות?
יובל דרור
אפשר לחזות צונאמי
רעידת אדמה היא אסון טבע שאין דרך אמיתית להתגונן מפניו. אדם עומד בתור במכולת, בפקק תנועה, ישן במיטתו או בדיסקוטק עם חברים. פתאום האדמה רועדת. מה הוא יכול לעשות? להחזיק בקירות? האדמה רועדת! לברוח החוצה? הבניין ייפול עליו. קשה לתאר תחושת חוסר אונים גדולה מזו.
הצונאמי הוא עניין שונה לגמרי. אד מורטי הוא מומחה לתופעת הצונאמי מאוניברסיטת ויניפג שבקנדה. בראיון ל”אינדיפנדנט” הבריטי, אמר: “אף אחד לא צריך למות מצונאמי. את הופעת גלי הענק ניתן לחזות באופן מדויק. יש לנו מפות מפורטות שאומרות לנו בדיוק כמה זמן לוקח לגל צונאמי לעבור את האוקיינוס ההודי”. בהתחשב בעובדה שרעידת האדמה שהתרחשה בתחילת השבוע, גרמה למותם של עשרות אלפי בני אדם, אין אלא לקבוע שמדובר בהצהרה המרגיזה של השבוע.
היתה אזהרה
הצונאמי נע במהירות של מטוס סילון: 1,000-600 קילומטר בשעה. ואולם, גם במהירות הזאת חלפו שעתיים מהרגע שהתרחשה רעידת האדמה ועד שהגלים הגיעו לחופי סרי לנקה. חלפה שעה נוספת עד שהגלים הגיעו להודו ושלוש שעות נוספות עד שהם הגיעו לחופיה המזרחיים של אפריקה. למרות זאת, עשרות אלפי בני אדם מתו בלי שמישהו הזהיר אותם שהאוקיינוס עומד לעלות על גדותיו.
הנה עוד הצהרה מרתיחה. ג'ף להדוס מהמכון הימי האמריקאי סיפר בראיון ל”יו-אס-אי טודיי”, כי 20 דקות לאחר שהבינו את גודל רעש האדמה, פירסם המכון מבזק. הבעיה היא, שלא היה למי להודיע. להדוס אפילו שלח הודעת דואר אלקטרוני בהולה לעמיתיו באינדונזיה, ואולם עד עתה לא ידוע מה עלה בגורלה.
עם זאת, גם אם היתה מתקבלת התרעה כלשהי, כלל לא ברור אם אפשר היה לפנות אוכלוסיות גדולות כל כך ביותר מ-10 מדינות ובפרק זמן כה קצר. מומחים טוענים עוד, כי לא די רק במערכת התרעה, אלא יש גם צורך בחינוך הציבור כיצד לפעול במקרה שאכן ניתנת התרעה כזאת.
הים אוהב עניים
מצד שני, קשה להפנות אצבע מאשימה כלפי המדינות המתפתחות דוגמת סרי לנקה, אינדונזיה, תאילנד, הודו ואחרות. מחקרים שבוצעו באמצע שנות ה-90 מצאו שעל כל הרוג אחד כתוצאה מאסון טבע במדינות המפותחות, יש 15 הרוגים במדינות המתפתחות. בעוד שרעידות אדמה קשות גורמות לנזקים נסבלים ולמספר מצומצם של הרוגים (אם בכלל) באזורים כמו לוס אנג'לס ובמחוזות שונים של יפאן, רעידות אדמה באותה העוצמה שמתרחשות במדינות המתפתחות, גורמות למותם של עשרות אלפים. רעידת האדמה האחרונה שהתרחשה באיראן וגבתה יותר מ-30 אלף קורבנות, היא רק דוגמה אחת לכך.
בניגוד לעולם המערבי, שבו רק העשירים יכולים להרשות לעצמם בית עם נוף מול הים, בדרום מזרח אסיה, העניים הם שגרים על החופים. הם לא מסוגלים לשלם בעבור תנאי המחייה שנדרשים מהתושבים שבפנים הארץ. הם הראשונים לספוג את זעמו של פוסידון.
מחדל הצונאמטרים
המדינות המפותחות משקיעות משאבים ניכרים באמצעי מניעה, התרעה וטכנולוגיות מתקדמות שנועדו למנוע קורבנות בנפש כשאסון טבע מתרחש. מערכת של שישה צונאמטרים, חיישנים תת מימיים מתוחכמים שתפקידם להתריע בפני גלי הצונאמי שעשויים להציף את הוואי, פרושים באוקיינוס השקט. מול חופי יפאן פרושים 14 חיישנים דומים שמעבירים בחלקיק שנייה מידע על פעילות סייסמית למחשב-על של הסוכנות למטאורולוגיה שמחשב את המהירות, העוצמה והיעד של כל צונאמי שבדרך. בתוך שתי דקות יכולה הסוכנות להפעיל אזעקות והתרעות ברחבי המדינה.
ואולם, המערכת הזאת אינה חסינה מכשלים. כך, למשל, לפי אתר אינטרנט של נאס”א המוקדש לצונאמי, שלוש התרעות מתוך ארבע שהוצאו מאז 1948 היו שגויות; ומחירה של התרעת שווא עלול להיות גבוה. פינוי אוכלוסין גדול בהוואי יכול לעלות כ-70 מיליון דולר במונחים של אובדן תפוקה כלכלית, כך לפי מינהל האוקיינוסים והאטמוספירה האמריקאי. מאז שנות ה-60, אמרה הד”ר לורה קונג – סייסמולוגית במשרד המסחר האמריקאי ומנהלת המרכז הבינלאומי למידע על צונאמי, הפועל מטעם האו”ם בהונולולו – היו שתי התרעות בהוואי שהובילו לפינוי אזרחים, ואשר התבררו לבסוף כהתרעות שווא.
כל צונאמטר עולה 250 אלף דולר ועלות החזקתו השנתית כ-50 אלף דולר. בעבר היתה תוכנית למקם 3-2 מכשירים מעין אלו באוקיינוס ההודי, אחד מהם היה אמור להיות ממוקם בקרבת אינדונזיה. התוכנית מעולם לא יצאה אל הפועל.
פקידים בכירים במדינות שנפגעו מודים: יכולנו למנוע את האסון אבל אין לנו כסף. אחרים טוענים, כי גם אם היה להם כסף, לא היו משקיעים במערכת ההתראה הזאת, מכיוון שהצונאמי נפוצים באוקיינוס השקט אך נדירים באוקיינוס ההודי. פוליטיקה של אוקיינוסים.
המלכודת נסגרת
יש משהו בכוחות הטבע שמותיר את בני האדם פעורי פה. טורנדו למשל הוא תופעה מהממת בעוצמתה, בהופעה הגיאומטרית המושלמת שלה, בנתיב ההרס שהיא מותירה אחריה. הצונאמי אינו שונה במובן הזה. זו תופעת טבע מרתקת, מלכודת מוות מושלמת.
לפעמים המבנה של החוף הוא כזה שכשהצונאמי תוקף הוא שואב את המים מהחוף, כאילו יונק אותם בקש. פתאום אנשים שמים לב, שמה שהיה לפני רגע מפרץ רגוע נהפך לקרקעית בוץ מטונפת שבתוכה מפרפרים דגים מבוהלים. הם ניגשים לראות, זה מסקרן. זה הרגע שבו המלכודת נסגרת; האוקיינוס מרוקן את ריאותיו ויורק חזרה את המים בעוצמה אדירה.
רכבת של גלים
צונאמי הוא לא גל ענק בודד; הוא רכבת של גלים. הגל הראשון הוא אינו בהכרח הגל הגדול ביותר או ההרסני ביותר. אורכו של גל צונאמי יכול להגיע לכ-100 קילומטר וחמש דקות עד שעה עשויים להפריד בין גל ענק אחד למשנהו. למרות שהוא נוצר במעמקי האוקיינוס הוא כמעט לא מאבד אנרגיה בדרך. גובהו של גל צונאמי שנע בלב ים יכול להיות ננסי: כ-60 סנטימטר בסך הכל. עובדה זו הופכת את זיהויו ממטוס למשימה חסרת תוחלת.
גלגל הצלה מקוון
אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, צמחה תופעת הבלוגים (יומני האינטרנט). בני משפחה ועמך אמריקה, ביקשו לשתף את חבריהם לרשת ברגשותיהם. מאז, צמחה “הבלוגספירה” והתפתחה. בתקופת מלחמת עיראק צצה ההזדמנות הראשונה להוכיח את עצמה. הבחירות לנשיאות ארה”ב היו ההזדמנות השנייה. כעת הופיעה ההזדמנות השלישית.
כותבי הבלוגים (בלוגרים) סיפקו דיווחים חיים מלווים בתמונות (ככה זה כשלכל אחד יש מצלמה דיגיטלית) ופרשנות של האירועים. אלו היו דיווחים קורעי לב, מזעזעים, אותנטיים מהסוג שנדיר לקרוא אצל עיתונאים שעוברים מאסון לאסון.
האינטרנט שימש גם בני משפחות שחיפשו את יקיריהם. בישראל, זרמו ההורים והחברים לפורומים, שם נוצרו קשרים בין בני משפחה של מטיילים שטיילו באותו האזור. הרשת נהפכה לגלגל הצלה של מידע. כך הצליחה האינטרנט לבצע שתי פעולות במקביל: לערער על מעמדם של אמצעי התקשורת המסורתיים, ולהיהפך בעצמה לכלי תקשורת אפקטיווי שכולם מחכים למוצא פיו.
