סיקור מקיף

יעקב כדמות טרגית

חלק שלישי בסדרה. והפעם יעקב, שחי לפי התנ"ך 147 שנה וברובן סבל

מבוא
לפי התנ"ך יעקב חי 147 שנים וחייו מתחלקים לארבע תקופות. תקופת בחרותו – שאותה חי בכנען, שהייתו בחרן, עת עבד את לבן למען השג את רחל, שיבתו לארץ והירידה למצרים, בה חי את שארית חייו 17 שנה (מז 28)
להוציא את סיפור קבלת הבכורה מידיו של עשיו, הכתוב לא מוסר שום פרט ביחס לימיו הראשונים בכנען. אירוע מרכזי שהתרחש בסופה של תקופה זו, בעת מסעו לחרן, הוא החלום שחלם בבית-אל, בה נתגלו לו מלאכים עולים ויורדים "בסולם מוצב ארצה וראשו בשמיים" (כח' 12) ובו מבטיח לו האל על העתיד הצפוי לזרעו והוא מתנה זאת בכך שיעקב ימלא אחר דבריו "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (כח 15). אמנם בציטוט זה אלוהים פונה לאברהם בגוף ראשון,אך אין שום הגיון במילה עשיתי הנאמרת כבאה לאחר המילים "עד אשר אם" וצריך להיות "עד אשר עשית".נראה שהיתה כאן טעות מצד המעתיקים,טעות שנשארה לדורות. יעקב, בהתעוררו משנתו, עדיין תחת רושמו של העז של החלום, נודר לשמור אמונים לאלוהים, אבל ישנה כאן התנייה "וידר יעקב נדר לאמר אם יהוה אלוהים עמדי וישמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלוהים" (כח' 20-21). נכונותו של יעקב לעבוד את אלוהים אינה גורפת, הוא ילך בדרך זו רק אם לא יאונה לו כל רע.

יעקב בבית לבן
בהגיעו לחרן, הדמות הראשונה מהמשפחה בה הוא פוגש היא רחל ביתו של לבן.היתה זו אהבה ממבט ראשון. משנודע לרחל שהאדם אותו היא פוגשת הוא יעקב, היא רצה מרוב התרגשות לאביה ומספרת לו על כך. לבן מקבל את יעקב בחמימות. יעקב שוהה במקום חודש ימים ומבקש להנשא עם רחל, בה התאהב שעה שראה אותה לראשונה. הוא מוכן לשלם הרבה כדי להינשא איתה וכפי שהכתוב מציין זאת "ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (כט' 18). לבן מבטיחו כי כך יעשה. ונימוקו עימו "טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר שבה עמדי" (כט' 19). ליעקב מתברר כי לבן הוא אדם ממולח ביותר וכי הוא אומר דבר אחד ועושה דבר אחר. אין הוא עומד מאחורי דבריו ומאכיל את יעקב במרורים עד שזה מקבל את מבוקשו. יעקב מוכן לעבוד את לבן 7 שנים כדי לקבל את רחל. בתום תקופה זו "ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. ויהי בערב ויקח את לאה ביתו ויבא אותה אליו ויבוא אליה. ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה. ויהי בוקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך למה רימיתני" (כט' 25-22). נראה שלבן ניצל את העובדה שיעקב השתכר בליל כלולותיו, הביא לו את לאה, אחותה של רחל, ונתן לה גם את זלפה אחת משפחותיו. יעקב שהיה הלום יין חשב שהתעלס עם אהובתו, אבל כאשר התעורר בבוקר הבין לגודל תדהמתו ואכזבתו מה עשה לו לבן. לבן ברוב ערמומיותו הסביר זאת בכך שהנוהג במקום, כי מחתנים קודם את הבכורה שבין הבנות. חוסר ההגינות של לבן בולט לעין. היה עליו ליידע על כך את יעקב מבעוד מועד וזה היה אולי נוהג אחרת. לבן הוסיף חטא על פשע ואמר
ליעקב, כי אם בכל זאת ירצה לקחת את רחל לאישה יהיה עליו לעבוד שבע שנים נוספות. לבן שיעבד את יעקב לצרכיו שלו. בתום 14 שנים יעקב קיבל את רחל ושפחה אחרת של לבן היא בלהה. במהלך שנים אלה לאה ילדה ארבעה בנים והם ראובן, שמעון, לוי ויהודה, ולמשך שנים מספר הפסיקה ללדת.

רחל ניסתה להרות ולא הצליחה, מה שהכניס אותה למצוקה לא קלה, לא מעט בשל העובדה שאחותה ילדה ארבע ילדים והיא לא. הפתרון שנמצא לכך הוא בדמות של שפחתה בלהה שילדה ליעקב שני בנים, דן ונפתלי. שמות הבנים ניתנו על ידי רחל. לכך משמעות סמלית רבה. בכך שהיא העניקה לבנים את השמות, היא הצהירה שהיא מקבלת על עצמה את האחריות האמהית עליהם. ראוי לציון הפסוק שהכתוב שם בפיה של רחל, באומרה ליעקב "הנה אמתי בלהה בוא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי ממנה" (לב 3). פסוק זה מזכיר את הפסוק בו פונה שרה לאברהם ומאפשרת לו לשכב עם שפחתה "בוא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברהם לקול שרי" (טז 2). דמיון זה בין הפסוקים יכול להעיד על כך שאותו סופר או אותם סופרים כתב או כתבו שתי פרשיות אלה. לאה שפסקה ללדת נתנה את שפחתה זלפה, על מנת שתלד ליעקב ילדים נוספים, והיא ילדה שני בנים והם גד ואשר. לאה, כמו אחותה, היא שנתנה לילדים את שמותיהם. לאחר הפסקה ממושכת לאה ילדה שלושה ילדים נוספים שני בנים ובת, יששכר, זבולון ודינה. לאחר מכן רחל ילדה סוף-סוף ילד, היה זה בן ושמו יוסף. לרחל נולד בן נוסף ושמו בנימין. היא ילדה אותו כאשר כל משפחת יעקב הייתה "בדרך אפרתה היא בית-לחם" (לה 19). אולם לרוע מזלה היא נפטרה לאחר הלידה. היה זה כנראה בשל סיבוכים בלידה, מה שנותן מקום למחשבה כי היא סבלה מבעיות רפואיות, שהכבידו עליה בלידותיה. יכול להיות שאסור היה עליה ללדת בכלל. השנים שלא הצליחה להרות ואשר היו מלוות בקנאה באחותה שילדה מספר ילדים אחד אחר השני, לא הוסיפו לה בריאות. שילוב זה של בעיות רפואיות ומצוקה נפשית קשה הכריעו אותה, כאשר ילדה את בנימין. צערו של יעקב היה גדול במיוחד. את האישה שכה אהב הוא לא יראה יותר, והיא עדיין אישה צעירה. הרושם המתקבל שהיא היתה בשנות ה-30 לחייה במותה.

בתום 14 השנה בהם עבד אצל לבן, יעקב פונה יעקב אליו ואומר לו: "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן ואלכה כי אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי, כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב ויברך יהוה אותך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנוכי לביתי" (ל 30-26). מפסוקים אלה למדים אנו כי בהגיע יעקב לבית לבן, צאנו של לבן היה קטן. יעקב הגדיל אותו במידה רבה, מה שמעיד על כך כי היה איש מקצוע מהמעלה הראשונה, בכל מה שקשור לגידול עדרי צאן, וכי כלכל את מעשיו בתבונה רבה. עדות מסייעת לכך אפשר למצוא בפרק ל 43: "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהיה לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים". על פניו החלטתו של יעקב לחזור לארץ אבותיו היתה סופית. במהלך השיחה עם לבן, שהיתה בה נימה של משא ומתן ביחס לגודל הצאן שיהיה בידיו והצאן שיעבור לידיו של לבן אומר יעקב: "לא תיתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה אשובה וארעה צאנך אשמור" (ל 31). הוא העדיף כנראה להישאר תקופה נוספת שנמשכה שש שנים נוספות כדי להגדיל את הקניין החקלאי שלו (ל 34-32). תקופה זו אמנם צלחה מבחינה כלכלית אך היא היתה חלקית. עינם של בני לבן היתה צרה ומידת נצלנותם ונבזותם לא נפלה מזו של אביהם. הם הלעיזו על יעקב כי "לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה זאת כל הכבוד הזה" (לא 1) ולבן עצמו "החליף את משכורתו עשרת מונים" (לא 7). יחס נצלני זה נמאס על יעקב ובסיכומו של דבר עזב את בית לבן על רכושו בלי להודיע על כך (לא 21-22). בהתחשב ברכושו הרב של יעקב ברור כי פעולה בסדר גודל זה מחייבת הערכות מתאימה מבחינה לוגיסטית, תוך הסוואת כוונת פעולותיו, מה שמעיד על כישוריו הרבים של יעקב. הראייה לכך היא הצלחתו להגיע לגלעד, ורק שם לבן הדביקו (לא 23). מתוך הטקסט אפשר להבין שלקח ללבן זמן עד שהבין מה קרה והכין צוות אנשים, שיצא איתו למסע רדיפה אחרי יעקב. גודלו של הצאן הרב של יעקב והמשפחה הגדולה שלו מחייבים תנועה איטית ומסודרת ולמרות זאת לקח לו ללבן זמן רב עד שנפגש עם יעקב. כאשר יעקב ולבן נפגשים, מתפתח ביניהם דו-שיח קשה, שבו שניהם מטיחים אחד בשני דברים קשים, אך בסופו של דבר הם מתרצים ומתפייסים. לאחר מכן כל אחד מהם פונה לדרכו. לאור היחס הקשה שהיה מנת חלקו של יעקב ב-20 שנות שהותו אצל לבן, לא קשה לחוש שהתפייסותו של יעקב היתה מלווה בטעם מר ואפילו מר מאוד.

יעקב זכה לתמיכה רבה גם מצד נשותיו, בנותיו של לבן, שסבלו מיחסו המחפיר של אביהן כלפיהן, שהיו עבורו חפצים ברי ניצול עד תום והן אומרות זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו (ליעקב) העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול על כספנו" (לא 15-14). רחל מחליטה להשיב לאביה כגמולו וגונבת לו את התרפים (לא 19). גניבה זו היא משמעותית ביותר מאחר ואלה הם המקור האמוני של לבן, שעובד אלילים היה.

עשיו
ההתייחסות המורחבת של המקרא לעשיו היא בפרק לב 4-33, פרק לג, פרק לה 29 ופרק לו 30-1. פרקים לב-לד הם בעלי אופי דרמטי ומתארים את המפגש בין יעקב לעשיו לאחר שלא ראו זה את זה עשרות שנים. יעקב שולח שליחים לעשיו כדי לבשר לו על שובו ארצה. אלה חוזרים ליעקב ומספרים לו כי עשיו מתקדם לעברו עם 400 איש. יעקב נחרד למשמע דברים אלה מהחשש שעשיו יכה אותו ואת כל אשר לו. לחשש זה היה על מה להתבסס והוא העורמה בה השתמש יעקב כדי להשיג את הבכורה. כאמצעי זהירות הוא מחלק את מחנהו לשניים, כך שאם יפגע מחנה אחד עדיין ישאר מחנה אחר (לב 9-5), מפריש חלק מעדריו כמנחה לרצות את עשיו, מתוך מחשבה שכך יוכל לכפר על גניבת הבכורה (לב 21-14) ומסתיר את נשותיו, שפחותיו וילדיו, כדי שלא יפגעו במקרה שעשיו יפתח במסע הרג. לאחר מכן הכתוב מספר על מאבק שהיה ליעקב עם איזו שהיא ישות, שנמשך לילה שלם, בסיומו עלה בידיו לנצחה ובשל החשיכה יעקב לא יכול היה לראות את פניה. ישות זו לא מוכנה היתה להזדהות ולהראות את פניה. היא היתה מוכנה להעתר רק לבקשה אחת, לתת ברכה ליעקב. ישות זו שאלה את יעקב לשמו וכתגובה ענתה "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (לב 29). מבחינה תיאולוגית קטע זה הוא בעייתי למדי. כיצד בן אנוש מסוגל לנצח את אלוהים? האם האל מסוגל לממש את עצמו בדמות אדם והאם במצב זה הוא מאבד מהמהות האימננטית האלוהית שלו? האם בהאנשה זו יש כדי לצמצם במעמד האל והאלוהות בתור שכאלה? אם יעקב מנצחו, האם גם אחרים יכולים לנצחו? יכול להיות שקטע זה מקורו במיתוס שהושאל ממקור אחר ואשר הותאם לסיפורו של יעקב, כדי להעצים את דמותו.
כאשר יעקב ראה את עשיו מתקרב עם 400 האיש שלו, הוא התכונן לגרוע ביותר "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (לג 2). קשה להתעלם מהאכזריות שבמהלך זה. יש כאן מעין 3 קווי הגנה, שבו אם יפגע קו הגנה אחד, עדיין יכולים שני קווי ההגנה האחרים לנסות לברוח ואם קו ההגנה השני נפרץ עדיין יכול קו ההגנה השלישי לנסות לברוח על נפשו ולחלץ את עצמו. סידור זה גם מעיד על מידת האהבה שחש כלפי הנשים שאיתו. הפחות חשובות אם אפשר להשתמש בביטוי זה, הן השפחות וילדיהן. לאה וילדיה בעלי חשיבות רגשית רבה יותר ואלה שאהב יותר מכל הם רחל ובן הזקונים יוסף.
אולם חששו של יעקב היה חשש שווא. המפגש עם עשיו היה מרגש ביותר והכתוב בסגנונו הייחודי והחסכני מתאר זאת במילים הבאות: "והוא (עשיו) עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו. וירץ עשיו לקראתו ויחבקנו ויפול על צווארו וישקהו ויבכו. וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך. ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו" (לג 7-3). לא קשה לשמוע את אנחת הרווחה שנפלטה מפיו של יעקב והתפוגגות המתח שהיה שרוי בו לקראת המפגש. לאחר מכן הכתוב מתאר את דו השיח הרגוע שביניהם בו הציגו זה בפני זה את רכושם. המשפט המעניין בדבריו של עשיו הוא זה בו הוא אומר ליעקב "יש לי רב אחי יהי לך אשר לך" (לג 9). בדברים אלה יש רמיזה לימים עברו בהם יעקב השיג את הבכורה בדרכי עורמה. אך דברים אלה נאמרים בנימה מפוייסת וסלחנית. עשיו אומר בעצם ליעקב, אמנם עשית מעשה שלא ייעשה, אך למרות זאת הגעתי למה שהגעתי בלי ברכת הבכורה של האב ולא אקח ממך שום דבר כפיצוי. יעקב קרוב לוודאי שלא הרגיש בנוח ונתן לעשיו את המנחה שהכין מבעוד מועד. בתום המפגש כל אחד מהם פנה לדרכו.
המפגש הבא שהתקיים ביניהם היה כאשר קברו את אביהם (לה 29). יצחק היה בן 180 במותו, כלומר שניהם היו אז בני 120. בפרק מז 2 נאמר שיעקב היה בין 140 במותו וכי את 17 שנותיו האחרונות חי במצרים. על פי מספרים אלה, מרגע המפגש ביניהם ועד לירידתו של יעקב מצריימה עברו רק 3 שנים, האם זה אפשרי בכלל? בעייתיות זו מקבלת משנה תוקף למקרא הנאמר בפרק לז 2-1: "ויישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן". בפרק ל 25 נאמר כי מיד לאחר לידת יוסף פנה יעקב בבקשה לשוב לארצו כנען. כלומר, לידת יוסף הייתה בתום השנה ה-14 לשהייתו בבית לבן. מכיוון שיעקב שהה במקום 6 שנים נוספות, הם עזבו את המקום כאשר יוסף היה בן 6 והמסע לכנען בתנאים של תקופה זו, משכו לא היה יותר מאשר מספר חודשים. בהסתמך על נתונים אלה קשה ליישב את הסתירה שבהם, או שהנתונים לגבי הגילים הנמסרים כאן הם שגויים.

פרק לו מוקדש כולו לעשיו. הפרק פותח בפסוק האומר "ואלה תולדות עשיו הוא אדום" בדומה לנאמר על ישמעאל "אלה תולדות ישמעאל" (כה 12) גם כאן אין התייחסות לפועלו ולמעשיו. הפסוקים הבאים בשני המקרים מתארים את סדר לידת ילדיהם. ההבדל היחידי ביניהם הוא שאצל עשיו ניתנת רשימת שמית של בניו, מספר דורות קדימה. בפרק כו 34 נאמר כי עשיו היה בן 40 כאשר לקח את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילון החתי לנשים, ומאוחר יותר לקח לו לאישה גם את מחלת אחות לנביות (כח 9). בפרק לו 3-2 נאמר כי "עשיו לקח את נשיו מבנות כנען את עדה בת אילון החתי ואת אהליבמה בת ענת בת-צבעון החוי, ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות" בין פסוקים אלה יש בלבול באשר לנשים של עשיו, בנות של מיהן? ההסבר היחידי לכך הוא שלרשות מחבר או מחברי ספר בראשית עמדו שני מקורות וכי לא יכלו לקבוע איזה מהם הוא הנכון והחליטו להכניס את שניהם לספר.
פסוקים מעניינים במיוחד בפרק הם 8-6 בהם נאמר "ויקח עשיו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם. וישב עשיו בהר שעור הוא אדום". עשיו לא מנסה בשום צורה לחמוד לו חלק מארץ כנען ופונה מזרחה. יש בכך כדי להעיד עד כמה מוכן היה להתפייס עם יעקב. פסוקים אלה מזכירים את ההפרדות שבין אברהם ללוט, "ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין אשמיאלה. וישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן כי כולה משקה" (יג 9-8).

ברצף של שמות בני עשיו לדורותיהם בפרק לו ישנם מספר פסוקים (39-31) הפותחים במילים "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל" יש בפסוקים אלה כדי לרמוז על ההתפתחות המדינית לעתיד לבוא באדום, הארץ בה התיישב עשיו והקים את ביתו. בפסוקים אלה יש גם כדי להעיד על מועד כתיבתו של ספר בראשית והוא תקופת המלוכה.

דינה
סיפורה הקשה של דינה הוא אירוע שיותר משמסופר בו על דינה מסופר בו על אחיה. סיפור זה מבחינת הנפח המילולי שלו משתרע על פרק אחד בלבד. דינה, ביתו היחידה של יעקב, נאנסה ועונתה על ידי שכם בן חמור. לאחר המעשה שכם עבר כנראה טלטלה רגשית והתאהב בה, וביקש ממנה להינשא לו. כדי לתת יתר תוקף למעשהו הוא פונה לאביו ומבקש ממנו "קח לי את הילדה הזאת לאישה" (לד 4). ליעקב נודע על המעשה עוד לפני שבניו נתוודעו לכך. כאשר חזרו הביתה לאחר יום העבודה סיפר להם על אשר התרחש. תגובתם, הרגשית היתה קשה ביותר "בשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא ייעשה" (לד 7). חמור הגיע למשפחת יעקב כדי לבקש את דינה אישה לבנו שכם. התמורה שהציע הייתה נדיבה ביותר, הבנות שלו תתחתנה עם הבנים של יעקב, הארץ תהיה שלהם ויוכלו לסחור עם תושביה. בניו של יעקב החליטו לא לעבור על המעשה בשתיקה ולהגיב בחומרה. הם השיבו לחמור בחיוב אך התנו זאת בכך שימול את כל הזכרים בני ביתו. חמור קיבל עליו תנאי זה, וכל הזכרים מלו את עצמם. אבל עוד בטרם שככו כאבי המילה, שמעון ולוי הגיעו לשכם וטבחו בכל הגברים, את הנשים והנערים לקחו בשבי ובזזו את עירו של שכם עד תום. תגובתו של יעקב האב הייתה קשה ביותר. נראה שהוא הסכים לתנאים שהציבו בניו בזמן המשא ומתן, אך לא ידע מה זממו. הוא חשש מתוצאות המעשה לעתיד לבוא. הוא יאבד מהמוניטין שלו ותושבי הארץ עלולים להתמרד ולצאת עליו ועל בני ביתו ולהכריתם. התגובה של האחים ובפרט של שמעון ולוי הייתה אימפולסיבית ללא שום פרופורציה למה שקרה לאחותם. האונס הוא אמנם מעשה אכזרי שיש להענש עליו, אך הוא עדיין לא מהווה סיבה שבגללה משמידים עיר. בתוך סיפור זה חבויים שני פריטי מידע נוספים שיכולים להסביר את תגובתם הקשה של שמעון ולוי בפרט. במהלך ביזתה של עיר זו "את חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם וייצאו" (לד 26). דינה הוחזקה בביתם לאחר האונס בניגוד לרצונה. יתכן ששכם באמת התאהב בדינה, אבל כדי להבטיח את נישואיה עימו ושלא תברח, הוא שלח את אביו ליעקב, כדי לנסות להשיג את הסכמתו לנישואיה עימו, תמורת הצעה כלכלית נדיבה למדי, מה שהתברר כנסיון כושל. שמעון ולוי הם אחיה הישירים מצד אמם לאה, ומחוייבותם כלפיה גדולה יותר מאשר שאר אחיהם למחצה. להוציא את ראובן הם היו הבוגרים שבין אחיה מצד האם. על ראובן לא מסופר שום דבר. כאילו שהוא עומד בצד ואולי היה מסויג מתגובה כה חריפה.

הרחקת סממני האלילות
לאחר הטבח בשכם בא פרק מינורי משהו. זהו פרק לח בו יעקב נוקט בשתי פעולות בעלות משמעות סמלית רבה. הוא פונה לבני ביתו ומבקשם להיטהר ולהחליף בגדים, כדי להעלות זבח לאלוהים בבית-אל, אותו מקום בו ראה בחלומו סולם ומלאכים עולים ויורדים השמיימה. לאחר מכן כולם מטמינים את תכשיטיהם ופסלי האלילים, שאותם הביאו מבית אביהם מתחת לעץ האלה שבשכם. לפעולה זו שתי משמעויות. יכול להיות שליעקב נודע במהלך נדודיו ארצה, כי רחל גנבה את התרפים של לבן, והוא היה מוכן לחכות עד שרחל תהיה מוכנה להיפטר מהם, וההזדמנות לכך נקרתה לאחר הטבח של שמעון ולוי בחמור, שכם ובני עירם, אותו טבח ששמעון ולוי יצאו להיפרע מאלה על מה שעשו לאחותם. חששו של יעקב היה שמא במעשה זה ביתם ימולא בטומאה האלילית, ולכן כל סימני האלילות שהובאו מבית לבן הוטמנו מתחת לאלה. כל הטומאה ולו הזעירה ביותר מוסרת מהמשפחה. האל מתגלה ליעקב ומוסיף לשמו את השם ישראל. זאת חזרה שניה על שם זה. המקום הראשון הוא המקום בו נלחם עם הישות הלא ברורה שהעניקה לו את השם ישראל כי שרה עם אלוהים(לב 29).יתכן מאוד שמדובר במקור נוסף בו ישנה התייחסות לשם זה שגם אותו מחבר או מחברי ספר בראשית החליטו להוסיף לספר.
בפרק זה מוזכרים שוב שמות בניו של יעקב (לה 26-23). אין שום אפשרות להבין אזכור חוזר זה של שמות הבנים, מאחר ולפסוקים אלה אין שום קשר, גם לא אסוציאטיבי, לפסוקים שלפניהם ולפסוקים הבאים אחריהם.
גם בפרק זה שעל פניו אינו סוער וחסר סממנים של דרמות ישנו פסוק קטוע ובעייתי למדי. בפסוק 22 נאמר: "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל". לפסוק זה אין המשך. איך הגיב יעקב למשמע המעשה? האם ראובן אנס אותה? האם קיים איתה יחסים בהסכמה? האם לבלהה נולדו ילדים מראובן? המעשה הוא חמור ביותר, אך נראה שכותב או כותבי הספר לא ידעו מה לעשות עם אירוע זה, להכניס אותו לספר, לא להכניס אותו לספר? אפשר להסביר אירוע זה במספר דרכים. דרך אחת שהכותבים הרגישו שהם לא יכולים להתעלם מכך והכניסו אותו בחלקו. התייחסות לאירוע בלי להזכיר את סערת הרגשות שהתעוררה בעקבות המעשה אצל יעקב. דרך שניה, שהאירוע הוכנס במלואו, אלא שבהמשך הדורות, הוצאו ממנו חלקים על ידי צנזורים מטעם. דרך שלישית, שמעתיקי המקרא לדורותיהם השמיטו את הקטע הנדון על דעת עצמם.

יהודה
יהודה החליט להתנתק מהחיים במסגרת המשפחה המורחבת, עבר לגור בעדולם והתחתן עם בת של כנעני ושמו שוע. בניגוד לאביו ולסבו, הוא אינו לוקח לאישה מישהי מבנות משפחתו, לא מצד אביו ולא מצד אימו. הוא שובר נוהג שהיה מקובל בקרב אבותיו ונישא לאישה זרה. אישה זו ילדה לו 3 בנים, ער, אונן ושילה. את השם לבן הראשון נתן יהודה ואת השמות לשני הבנים האחרונים נתנה האישה. משגדלו חיתן יהודה את בנו הבכור עם תמר. הבן נפטר ולא הספיק להביא ילד לעולם. יהודה ביקש מבנו השני אונן לייבם את האישה, מתוך מטרה שתלד ילד באמצעותו. אונן היה מסוייג מרעיון זה, מכיוון שידע כי לא לו יהיה הזרע "והיה אם בא אל אשת אחיו ושיחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו" (לח 9). לחצו של יהודה היה גדול מדי מכדי לעמוד נגדו. הוא אמנם ייבם אותה, אך נפטר לאחר זמן קצר. מות שני הבנים היה קשה עבור יהודה ולכן החליט להמתין עד שאחרון בניו יגדל וייבם את תמר. חששו של יהודה היה כי גם בן זה ימות. הכתוב מציין שהאל המית את שני הבנים כי עשו הרע בעיניו, אך אין שום פירוט בדבר מעשיהם הרעים. יכול להיות שסיבת מותם נבעה ממחלות תורשתיות שנשאו בקרבם בשל המסורת של נישואים תוך משפחתיים, שלהם אנו עדים לכל אורך סיפורי האבות. תמר מכל מקום חזרה לבית אביה. בינתיים חלפו השנים ויהודה התאלמן. במהלך שנים אלה לא היתה שום פניה מצד יהודה לייבם את תמר על ידי בנו השלישי. משראתה תמר ששילה לא ייבם אותה נקטה בצעד נועז. מכיוון שיהודה אמור היה לבקר את אביה, החליטה להסיר את בגדי האבלות ולהתחפש לזונה, מתוך מטרה לפתות את יהודה, אך בטרם שכבה איתו בקשה ממנו כתנאי לכך שימסור לה עירבון. יהודה נפל בפח והשאיר אצלה גדי עיזים, את חותמו, פתיל המטה ואלה (לח 18) הפריטים האחרונים הם אישיים ואי אפשר לטעות בהם. לאחר המשגל נפרדו זה מזו והיא לבשה בחזרה את בגדי אלמנותה. בעקבות הקשר המיני תמר הרתה. יהודה חיפש את הזונה כדי לקבל בחזרה את העירבון וכמובן לא מצא אותה. לאחר שלושה חודשים סופר לו כי תמר זנתה וכי היא בהריון, תגובתו המיידית היתה שיש לשרוף אותה. כשהובאה אליו הביאה את הפריטים האישיים שלו. משהבין כי תמר הרתה ממנו קלט כי טעה ולקח על עצמו את מלוא האחריות "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן, לא נתתיה לשילה בני ולא יסף עוד לראותה" (לח 26). תמר ילדה תאומים, שני בנים ושמותיהם פרץ וזרח. הצעד שנקטה בו תמר גבל בגילוי עריות. למרות שיהודה לא הרגיש בנוח, הייתה לו נחמה פורתא בכך שנולדו לו שני ילדים אחרי פטירתם של ער ואונן. אם לנקוט בלשון המעטה, יעקב לא שבע נחת מבנו יהודה, בן שגם נשא לאישה כנענית, גם איבד שני נכדים וגם נפל ברשתה של אלמנת בנו, על כך שלא ייבם אותה באמצעות בנו השלישי. יהודה הפר נורמה מקודשת בדורו.

יוסף – ימיו של יוסף כנער
יותר מכל בניו אהב יעקב את יוסף, לא רק בגלל שהיה צעיר בניו, אלא גם בשל היותו בנה של רחל, אהבת חייו. את האהבה הרבה שלא היה לו למי לתת עם פטירתה, העניק לבן זה. שאר האחים לא אהבו זאת, מכיוון שהרגישו מופלים ביחס אליו. מה שהרגיז אותם במיוחד הוא התנשאותו כלפיהם, שבאה לידי ביטוי בחלומותיו ואשר הוא בחוסר רגישותו, מכיוון שנער היה, נהג לספר להם. יעקב חרף אהבתו אליו, לא אהב זאת והעיר לו על כך. האחים רצו להעניש את יוסף על יחסו המתנשא כלפיהם והחליטו לרוצחו. אך ראובן ויהודה הצליחו לשכנע אותם לנהוג בדרך אחרת, פחות אכזרית, אך גם היא קשה. ראובן רצה לזרקו לתוך בור עמוק מתוך תקווה להגיע לבור מאוחר יותר ולחלצו. יהודה הציע למוכרו לישמעאלים, כשיוסף הגיע אליהם לשדה הפשיטו אותו וזרקו אותו לבאר מים יבשה. כאן נכנס יהודה לפעולה והעלה הצעה שהתקבלה על דעת אחיו. יוסף הועלה מהבור ונמכר לקבוצת ישמעאלים שהיו בדרכם למצרים (לז 28). בהמשך נמסר כי ראובן חזר לבאר מתוך מטרה לחלץ את אחיו ולא מצאו. מרוב מבוכה וכאב הוא קרע את בגדיו ופנה לאחיו בקריאה נואשת "הילד איננו ואנא אני בא" (לז 29). על מנת לצאת מהמצוקה שאליה נקלעו, האחים שחטו כבש וטבלו את חולצתו של יוסף בדמו. משנכנסו הביתה הציגו את החולצה בפני יעקב. יעקב חשב שיוסף נטרף בידי חיית טרף, התאבל על בנו ימים רבים וסירב להתנחם. המכה היתה קשה מנשוא. על יעקב שבע התלאות והייסורים נחתה מכה קשה ועוד מידי בניו. יכול להיות שמכה זו היתה כה קשה וכי לא התאושש ממנה. חוויה טראומטית שליוותה אותו למשך שנים רבות עד לפגישתו עם יוסף, כשזה היה ממונה על אוצרה של מצרים.
לדרך הגעתו למצרים יש שתי גרסאות. על פי הגרסה הראשונה, האחים החליטו למוכרו לישמעאלים, אבל בסוף מכרו אותו לסוחרים מדיינים שחלפו לידם ואלה מכרו אותו לישמעאלים שהיו בדרכם למצרים (לז 29,27). על פי הגרסה השנייה, המדיינים הם שמכרו אותו למצרים, לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים (לז 36). איזה משתי הגרסאות נכונה קשה לדעת. שוב יש לנו כאן מקרה של שיבוץ שתי גרסאות של אותו אירוע והמרחק הטקסטואלי ביניהם הוא שורות ספורות. שאלה נוספת היא עובדת מכירתו של יוסף בעשרים כסף (לז 28). האם סכום זה, שאותו גבו עבור מכירתו של יוסף היה שרירותי, או שזה היה מחירם של עבדים ומה עשו עם כסף זה. סביר להניח שלא סיפרו לאביהם על כסף זה שנפל לידיהם.

סיכום
לאחר הצגת דמותו האפורה של יצחק, הכתוב מציג את הדור השלישי של האבות, יעקב. יעקב מצטייר כאדם בעל משפחה גדולה ואמיד מאוד. הוא אדם חזק מאוד פיזית, שבנה את עצמו בכוחות עצמו, אך לשלווה ומרגוע לעולם לא הגיע. כל חייו היו סוערים ומלווים בתלאות ומצוקה נפשית. לצד אלה, הכתוב מגלה לנו טפח מחולשותיו, הוא יודע גם לפחוד ומביע את רגשותיו בצורה חופשית. שוכנים בו יחד, האיש הגדול משכמו ומעלה והתחושות של בן אנוש החי גם את הפרטים הקטנים של היום-יום.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן