קלוז-אפ על הקרביים של התרבות

 האם סרטי אימה משקפים את חרדותיה של החברה המערבית, או שהם מנצלים את אובדן יכולתה להתמודד עם הזוועות המתרחשות בה במציאות?

3.11.2000
מאת: מאת שיילה ק' דוואן, ניו יורק טיימס
הרעיון שסרטי אימה משקפים את חרדותיה של החברה, או אף ממתנים אותן, אינו חדש. הסרט "פלישת חוטפי הגופות" נתפש לא אחת כביקורת על תקופת מקארתי, "קינג קונג" נחשב למטאפורה על תקופת השפל הכלכלי הגדול, או על האיום של האדם השחור על מוסכמות החברה הלבנה. וגודזילה? התגובה היפאנית לשואה שהמיטה הפצצה האטומית. וגל סרטי הערפדים של השנים האחרונות? ביטוי של התגובה האנושית על מגפת האיידס.

בשנות השישים והשבעים קיבלו סרטי אימה פרשנויות שעסקו בעיקר בדינמיקה המשפחתית או בצפונות הנפש, אבל משהחלו מבקרים וחוקרים לבחון אותם בתשומת לב רבה יותר, הוסט הדגש להיסטוריה של התקופה. סרטי אימה החלו להיתפש כראויים למחקר חברתי, כמבטאים את האופן שבו אנשים מעבדים את הזוועות המתרחשות בחיים האמיתיים.

בסרטים שהצליחו מאוד כמו "ליל המתים החיים" (1968), "המנסרים מטקסס" (1974) ו"ליל המסכות" (1978) פינו המפלצות של סרטי העשור הקודם את מקומן לאלימות של אדם נגד חברו. מתים חיים משוטטים ברחבי הארץ ולועסים את גופותיהם של בני אדם, נערות רוצחות את אמותיהן וגברים מטורפים לוקחים לידם משורים חשמליים וסכיני קצבים. ההבדלים הללו נבעו יותר ממה שהתרחש מחוץ לאולפנים מאשר בתוכם. ואכן, הציבור נחשף אז מדי יום ביומו לתיאורים של זוועות ותמונות של נפגעי פצצות הנפאלם, אימה במהומות רחוב או אלימות של המשטרה. הסרטים ניזונו מהדימויים שנראו במהדורות החדשות, שהיו בעצם סרט האימה האמיתי היומי.

"ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו (שהושלם ימים אחדים בלבד לפני שנרצח הד"ר מרטין לותר קינג) הציג שוטרים סורקים את השדות ולצדם כלבים, תמונות זהות לאלה שהראו שריפים ממדינות הדרום מחפשים אחר פעילים למען זכויות האדם. בן, גיבורו השחור של הסרט, מזוהה בטעות כזומבי, מת חי, ונורה למוות בראשו, ירייה שלאחריה מושמעת ההערה: "עוד אחד שאפשר להשליך לאש".

בסרט תיעודי חדש על סרטי אימה בהפקה עצמאית, שנעשו בין 1968 ל-1978, "הסיוט האמריקאי", שהוקרן בערוץ הסרטים העצמאיים האמריקאי, דיברו בימאים מרכזיים של הז'אנר בפעם ראשונה על עבודתם: רומרו, ווס קרייוון, ג'ון קרפנטר וטובי הופר.

"הקהל האמריקאי קיבל בסלון ביתו דימויים שאיש לא היה מרשה להראות לו בקולנוע בלי אזהרה חמורה של הצנזורה וסיווג למבוגרים בלבד, ולכן נשברו כמה מחסומים", אומר אדם סיימון, בימאי הסרט התיעודי. "אלה היו התמונות מווייטנאם, אבל גם תמונות של מפגינים מוכים, תמונות של ילדים מוטחים אל הבטון ומכוסים בדם".

טום סביני נודע במלאכת האיפור החדשנית שלו, שהציגה את קרביהן של דמויות בסרטים, ובשל האפקטים המיוחדים שיצר בסרטים "שחר המתים" (1978) ו"יום שישי ה-13" (1980). הוא שירת בווייטנאם בשנת 1969 וצילם גוויות בשביל הצבא האמריקאי. כצעיר שהיה מכור לפרנקנשטיין ולצלקות מדומות, חי כל הזמן בפחד. כדי לייצב את עצביו המעורערים ניסה לנתח את הטבח שראה במונחים של איש קולנוע, סיפר בסרט. "אתה מוכרח לכבות את הרגשות שלך כשאתה רואה דברים כאלה. פעם כמעט דרכתי על זרוע, אבל בשבילי, מבעד למצלמה, זה היה רק אפקט קולנועי מיוחד".

היכולת החדשה להראות דברים מפורשים בסרטים לא הוגבלה לתיאורי אלימות. סיימון מציג סצינות מניסויים בתחום המין של מסטרס וג'ונסון משנות השבעים המוקדמות; באלה הוא משלב סצינות מ"צמרמורת", סרט של דייוויד קרוננברג מ-1975, שבו טפיל הופך את בני האדם למכורים למין, וראיון עם קרוננברג המדבר על המהפכה המינית.

מרואיין אחר בסרט הוא אדם לוונשטיין, פרופסור באוניברסיטת פיטסבורג, הכותב ספר על סרטי אימה לאחר השואה. בראיון טלפוני אמר: "סרטי האימה הם אלה שהצליחו לעסוק בהיסטוריה הטראומטית ולעמת את הצופים עם מה שקרה. זה אפשרי, משום שסרטי אימה מצוידים מראש בכלים שנועדו להמם אותנו, לערער את שלוותנו ולטלטל אותנו. רוב בני האדם אינם חושבים על סרטים כאלה כמקום שבו מוצגת ההיסטוריה, ובדיוק משום כך אפשר להתייחס דרכם לאירועים היסטוריים".

לוונשטיין נזהר במלותיו כשהוא מתבקש לדבר על סרטי האימה של היום ועל התרבות העכשווית, אבל לבסוף ניאות לומר: "סרטים מסוג 'הצעקה', וכל החיקויים שבאו בעקבותיו, מציגים עולם מבודד של צעירים עם האובססיות שלהם לסרטי אימה ועיתונאים חסרי מעצורים שיש להם אובססיות הקשורות לצעירים כאלה. נראה שהסרטים הללו קשורים מאוד לאירועים כמו מקרי הטבח שהיו בבתי ספר ברחבי ארצות הברית. בה במידה 'פרויקט המכשפה מבלייר' והתחושה של סרט תיעודי ביתי המלווה אותו יובנו בקלות רבה יותר אם נראה בהם תוצר של תרבות המידע, שבה ההשתוקקות לדבר האמיתי חזקה בדיוק כמו חוסר האפשרות למצוא אותו".

הניתוחים האלה תואמים את גישתו של המבקר הגרמני זיגפריד קראקאואר, שכבר בספרו משנת 1974, "מקליגארי להיטלר", קשר בין סרטי זוועה להיסטוריה. האקספרסיוניסטים של הקולנוע הגרמני האילם ביטאו לא רק את האי-ודאות של החיים ברפובליקת ויימאר, הוא טוען, אלא גם את חיבתם של הגרמנים לסמכותיות, ולכן בעצם חזו את עלייתו של היטלר. "הקולנוע מנסה להפוך את העד הנרעש לצופה מודע", כתב קראקאואר לאחר מכן.

ואף על פי כן, יש מבקרים המטילים ספק בקביעות אלה על סרטי אימה. ג'פרי הרטמן, מנהל ארכיון פורטונוף לעדויות מוקלטות בווידיאו של ניצולי שואה באוניברסיטת ייל, כתב באחרונה כי דימויים חזותיים שמייצרת התרבות של ימינו מקשים על חשיבה ביקורתית, לא מקלים עליה. "האם ייתכן שאנחנו מצויים בשלב חדש שבו אלימות היא מצרך הכרחי שבלעדיו איננו זזים ורגשותינו אינם מתעוררים?" הוא שואל. במלים אחרות, האם האלימות בסרטי האימה משמשת לנו פורקן אמיתי, או שהיא מניפולציה בלבד?

אריק פונר, היסטוריון מאוניברסיטת קולומביה בארה"ב, אומר דברים בוטים יותר: "אני תמיד מטיל ספק ביוצרי סרטים המדגישים יתר על המידה את תפקידם החברתי". לטענתו, סרטי אימה עוסקים יותר ברווחים כספיים ופחות בניסיון לתהות אחר משמעותן של מלחמות.

אין ספק כי רווחים כלכליים משמשים כאן כוח מניע, אבל יש חוקרים ויוצרי קולנוע האומרים כי סרטי אימה משרתים עוד מטרה: הם חודרים מבעד לחומות ההגנה של הצופים השחוקים ביותר באופן שדרמות היסטוריות, ולו המשובחות ביותר, אינן מצליחות לעשות.
"באורח משונה, לא רק שהטראומות הללו משמשות מניע ליצירת הסרטים, אלא שאנחנו מבינים את הטראומות שלנו דרך הסרטים", אומר טום גאנינג, היסטוריון של הקולנוע באוניברסיטת שיקגו. הצגתו הישירה של אירוע היסטורי כמעט תמיד מרגיעה את הצופים במקום להוביל אותם אל התהום, הוא אומר ומוסיף: "איני סובל את 'רשימת שינדלר', משום שזה סרט מרגיע ומאושש על השואה. והתמונות שהכי מעצבנות אותי הן אלה שבהן כולם נראים במקלחת, והנה באמת יוצאים משם מים. משום שזה מעולם לא קרה. זה כאילו מתקן בשבילנו את הטראומה".

הסרטים שהראו פרטים מזעזעים היו למצרך נפוץ בזמן מלחמת וייטנאם, טוען סיימון, והם לא העידו על דקדנטיות, אלא על מוכנות מהפכנית להתמודד עם אימי התקופה. בניגוד לכך, הוא אומר, הפאניקה המוסרית המתעוררת מדי פעם בפעם בגלל סרטי אימה, כמו זו שאחזה בהוליווד לאחר שהתברר כי אולפנים הראו לילדים סרטים אלימים במיוחד כניסוי, בעצם מעידה שהתרבות שלנו איבדה את היכולת לחוש ולהתמודד עם הזוועות המתרחשות בה במציאות. בהתייחסו לשכונה בלוס אנג'לס, שהמשטרה הפלילה בה מאה חשודים על לא עוול בכפם ושוטרים חשודים כי ירו ופצעו עוד עשרות, אומר סיימון: "השאלה האמיתית אינה מדוע ההורים בלוס אנג'לס מזועזעים מסרטי זוועה שהילדים שלהם עלולים לראות, אלא מדוע הם אינם אחוזי בעתה כשהם שומעים על אירועים אמיתיים כאלה, המזעזעים בהרבה מכל השערוריות המשטרתיות שאני זוכר מנעורי?"
{הופיע בעיתון הארץ, 3/11/2000}

אתר הידען היה חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן