יש אלוהים (מה שבטוח בטוח)

%51 מהציבור היהודי בישראל מגדירים את עצמם “חילונים”, אבל לכמחצית מהם זה לא מפריע להאמין בגירסאות שונות של אלוהים. למי מתפללים “החילונים המאמינים”, באילו עניינים הם מטרידים את מנוחת האל, ואיך הם רואים מושגים כמו שכר ועונש, גן עדן וגיהנום? חמישה מונולוג

אוריה שביט

נסו לשאול ישראלים-חילונים אם הם מאמינים באלוהים, ותקבלו לקט תשובות מגומגמות ומתחמקות: “אני מאמין בקיומו של כוח עליון כלשהו”, “יש תקופות שאני מאמין יותר ויש תקופות שאני מאמין פחות”, “אני מאמין בגורל שמכוון מלמעלה”, “אני מאמינה באלוהים שנמצא בבני האדם”, “אני מאמין באלוהים, אבל לא בנציגיו עלי-אדמות”, “אני מאמינה שיש משהו”. המבוכה אינה מקרית; רבים מהישראלים-החילונים הם ישראלים מבולבלים.

מיעוט באוכלוסייה היהודית בישראל, כ-%15, מוכן לקבל על עצמו אורח חיים דתי מלא. מיעוט אחר, גדול קצת יותר, כ-%25, מוכן לקבל על עצמו חיים שאין בהם אלוהים ואין בהם אמונה בכוח מטאפיסי כלשהו. %60 הנותרים משתייכים לקבוצה לא מוגדרת – המאמינים שאינם דתיים. מצד אחד הם לא יכולים למצוא את מקומם בעולם ללא אמונה מנחמת ורואים בקיומו של אל – במתכונת זו או אחרת – הסבר הגיוני ומספק לשאלות “הגדולות” שמטרידות אותם. מצד אחר, הם לא מוכנים לקבל על עצמם את מערך החוקים והציוויים הנוקשה של היהדות, אם משום שהם רואים אותו כמופרך היסטורית, ואם משום שהוא תובעני מדי בשבילם.

המאמינים שאינם דתיים הם קבוצת הרוב באוכלוסייה, אבל הם נתונים במלכוד. זהותם מוגדרת תמיד על דרך השלילה, ותמיד ביחס לשתי קבוצות המיעוט. מושגי-הפשרה שהמציאה הישראליות – “מסורתי”, “חילוני מאמין” – לא יישבו את הבעיה אלא דווקא חידדו אותה; מאחר שנותרו חיוורים, רופפים וקלים-לניגוח, הם לא הצליחו ליצור משענת-זהות איתנה. אולי משום כך ישראל היא חברה מאמינה הרבה פחות מכפי שמקובל לחשוב; אולי בגלל זה ישראלים רבים כל כך מתלבטים בין הקצוות ומתקשים לבחור בפשרה.

האב שלא מאכזב

אילן לוי, הנדסאי חשמל בן 29, תושב רמת גן, נשוי זה שלוש שנים ואב ליעל (בת שנתיים) ולשיר (בת חודש). הוא נולד בתל אביב לאב יליד תימן, בעל חנות, ולאם ילידת הארץ. מגדיר את עצמו “חילוני מאמין”.

“מה שחיזק אותי מאוד באמונה שלי היה הלידה של הבנות. הייתי עם אשתי בשעת הלידה, השתדלתי לחוות את זה ככל האפשר. כשהן באו לעולם, אחרי כל כך הרבה זמן, ברגע קסום כל כך, הבנתי שזה משהו אלוהי. זה לא יכול להיות משהו אחר. גם כשאני רואה בן אומר קדיש על אביו זה מחזק אותי. זה הרי מצב לא טבעי, שאתה פונה למי שנתן לך סטירה כשהיא כל כך כואבת, וזה מוכיח שהאמונה היא משהו שמוטמע בנו.

“גדלתי במשפחה מסורתית, הכל היה לפי 'הרבי נוח' – מה שנוח עושים. נניח, נוסעים לים בשבת, אבל לא מדליקים אש. כשהייתי ילד לא חשבתי על דת ולא חשבתי על אלוהים באופן מיוחד. היה לי ברור שיש אלוהים ושהוא ברא את העולם, אבל זה לא היה משהו שהתייחסתי אליו ברצינות.

“בשנים האחרונות ההורים שלי התקרבו יותר לדת, בעקבות מוות בתאונה של בן דוד. בלי קשר אליהם, גם האמונה שלי ושל אשתי התחזקה, וקיבלנו על עצמנו לקיים מצוות מסוימות. הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לתת קצת מעצמנו כדי להוכיח את האמונה שלנו. אחרת זה כמו להיות רשום כתלמיד בבית הספר, ולא לבוא לאף שיעור.

“האמונה נותנת לי הרבה כוח, גב מאוד חזק, מאוד מבין, מאוד חם. איזשהו מפלט. מקום שגורם לי להרגיש רצוי ולהבין הרבה דברים. אלוהים הוא כמו אבא. יש בזה משהו שאי אפשר למדוד אותו ואי אפשר להביע אותו במלים. האמונה היא לא בשביל לקבל תמורה. אני מאמין לשם שמים. אבל יש ציפייה, באופן טבעי, שדברים יצליחו לך יותר מאשר ללא מאמינים, כי השקעת משהו נוסף.

“סיגי ואני נוכחנו לדעת שיש שכר ועונש. כשסיגי היתה בהריון מאוד ביקשתי, מאוד רציתי, שהוא יעבור בשלום, ותמיד הרגשתי שמישהו מקשיב לי. לא רק מקשיב, אלא מקשיב בכמיהה לעוד כמה בקשות כאלה. קצת אחרי שהפסקנו לנסוע בשבת, לפני חצי שנה, החלטנו להרחיב את הבית. היה לנו תקציב מסוים, מוגבל, וכמו שקורה בשיפוצים כאלה, ההוצאות שלנו היו בסופו של דבר כפולות מהתקציב. לא ידענו מאיפה יבוא הכסף. אבל בסופו של דבר הוא בא מכל מיני מקומות – פתאום נפתחו מניות, פתאום ההורים החליטו לתת לנו עשרת אלפים שקל במתנה, פתאום הבנק אישר לנו הלוואה שבחיים לא חשבנו שתאושר. אדם לא מאמין היה אומר שזה צירוף מקרים. אנחנו רואים את זה כשכר על האמונה היום-יומית שלנו.

“לוותר על החברה החילונית – זה קשה. למשל, המחשבה שאני לא אוכל ללכת לים, לבריכה, לא אוכל לחבק את אשתי ברחוב. מהבחינה הזאת החיים שלי נוחים היום, אני מודע לזה שאני נהנה מכל העולמות, מפרי הגן האסור ומפרי הגן המותר. אני חלק מהחברה החילונית בגלל שגדלתי בצורה הזאת ובגלל אשתי. לעשות שינוי כזה כשנשואים זה נושא שצריך לחשוב עליו כמה פעמים. המטרה שלנו היא למצוא בסיס משותף שיתאים לשני הצדדים.

“הבנות שלי יגדלו עם ערכים של אמונה, ואני לא חושב שאי פעם אצטרך לשכנע אותן שיש אלוהים. אבל אם הן יעלו ספקות, אני לא חושב שיהיה הוקוס-פוקוס שישנה את דעתן, אני לא אוכל להביא להן את הירח כדי להוכיח שיש אלוהים. אני רק מקווה שהן יאמינו. את הדעה שלהן אני אכבד בכל מקרה. אני גם לא אכפה עליהן לא לראות טלוויזיה בשבת.

“אני עדיין לא יודע אם אשלח את הילדות לבית ספר חילוני או לבית ספר דתי. שניהם לא פסולים מבחינתי. אני אבדוק מי המנהל, מה תוכנית הלימודים, מה המסגרת. אבל אם אני אשמע שהמורה בכיתה מסבירה לתלמידים שאין אלוהים, למה זה לא הגיוני מבחינת המדע – אני אוציא את הילדות מבית הספר. אני לא מבין למה בבתי הספר הממלכתיים %90 מהמורים לתנ”ך לא מאמינים באלוהים. זה כמו וטרינר ששונא כלבים.

“האם יש לי קמיעות? לא יודע. רגע, צריך להיות לי כאן בארנק, אני מחזיק איזו ברכה שקיבלתי – לא, לא יודע איפה זה בעצם. האמת היא שאני לא מחפש את הקמיעות ולא משקיע בהן. אני לא חושב שקמיעות יביאו לי תשובות לשאלות או יעזרו לי.

“בגן עדן ובגיהנום אני מאמין, כמובן. מה זה בדיוק, אני לא חושב שאפשר לתאר באופן מוחשי. זה נצח הנצחים, זה ערטילאי ורחוק מדי בשבילי. אני אפילו לא מרגיש שאני יודע איזה ציון מביא אותך לגן עדן ואיזה ציון מביא אותך לגיהנום. אני מקווה, כמובן, שאגיע לגן העדן”.

הינשוף שהולך ומתחזק

ניסימי נעים, בן 16.5, תלמיד י”ב בתיכון עירוני י”ד בתל אביב, הבכור בין תשעה אחים ואחיות (שבעה בנים ושתי בנות). אביו קבלן חשמל ואמו עקרת בית.

“ההתקרבות של המשפחה שלי לדת היתה הדרגתית. אני לא יכול לשים את האצבע על הנקודה ועל היום שזה קרה. זה פשוט קרה. כשהייתי בן שש-שבע כבר לא אכלנו במסעדות חלביות שאין בהן תעודת כשרות, בגיל עשר התחלנו לעשות ברכת המזון, אבל רק אחרי ארוחת שבת, ובגיל 13 התפללתי כל בוקר. זו התקרבות שתיעצר באיזשהו שלב, ברור לי שלא תמצא אותי עוד עשרים שנה במאה שערים. אני גם יודע, שאם באיזשהו יום אני אבוא ואגיד להורים שאני לא מאמין באלוהים – וזה לא יקרה – הם יקבלו את זה. הם ינסו לשכנע אותי לשנות את דעתי, אבל יקבלו את זה.

“כשהייתי בן ארבע דימיינתי את אלוהים כווריאציה מתקדמת של גוף כחול, כמו ינשוף, אבל עם ידיים, שילוב בין קשקשים לנוצות. היתה תקופה שהייתי חושב עליו כעל הילת אור. היום אני לא רואה אותו, בשבילי הוא משהו שאי אפשר לתאר.

“אני לא מפחד מאלוהים במובן של פחד מעשי, לקום בבוקר ולפחד. יש מצוות שעליהן אני מאוד מקפיד. לדוגמה, אני שומר על כשרות, מניח תפילין כל יום. יש מצוות שעליהן אני מקפיד פחות, כמו נטילת ידיים. אני יודע שאצטרך לתת על זה דין וחשבון יום אחד. כשזה יקרה אני אומר את האמת: יש המצוות שעשיתי ויש המצוות שלא עשיתי. את נכסי צאן הברזל עשיתי. אני מקווה שסך המצוות שלי יעלה על סך העבירות.

“קמיעות – חס וחלילה. עין הרע זה קשקוש מוחלט בעיני. לפעמים אני חושב שזה גובל בעבודת אלילים. להזיק זה לא יכול להזיק, אבל אני לא מאמין במתווכים. הם לא יציבו אותי במקום טוב יותר ברשימת ההמתנה, רשימה שאני לא חושב שקיימת.

“אני מתפלל גם תפילות אישיות. זה תמיד בפנייה, 'אלוהים, בבקשה תעשה ש…', או, 'אם יקרה x, אז מעכשיו אני מבטיח שאעשה y'. היום, למשל, אני מקפיד לעשות מוציא בבית, בגלל הבטחה שהבטחתי פעם לאלוהים. אני מתפלל רק בשביל דברים שחשובים באמת. אני לא חושב שאפשר להטריד את אלוהים בזוטות, נניח לבקש ממנו שיהיה שניצל במקום נקניקיות לארוחת צהריים, או שהיום יהיה פרק שלא ראיתי ב'אי-אר'. בעיקר אני מתפלל בשביל בריאות של קרובים. בשביל הצלחה בבחינות התפללתי אולי שלוש או ארבע פעמים בכל החיים. זה היה להצלחה בבחינות במתמטיקה, כמובן. בבחינות שהתפללתי הצלחתי, אבל ברור לי שאם לא הייתי לומד, לא הייתי מצליח. עד היום לא יצא לי לבקש מאלוהים, 'תעשה שהיא תהיה חברה שלי'. היה מקרה אחד, שאמרתי לעצמי בלב, 'הלוואי שהיא תהיה חברה שלי'. אבל זה לא היה ברמה של 'אלוהים, תעשה ש…'.

“כל החברים שלי חילונים מגיל הגן. היה לי כיף וטוב אתם, לכן המשכתי בחטיבה ובתיכון לבית ספר חילוני. זה היה פשוט עניין של המשכיות. אני לא חובש כיפה בגלל שאני לא מאמין בסיווג של אנשים. אמונה זה הבנאדם עצמו, מה שיש לו בלב. כשאני חובש כיפה, אני לא סתם ניסימי אלא ניסימי שצריך לייצג את האנשים הדתיים, אני לא יכול להתנהג כרגיל, לקלל למשל, ואני רוצה להמשיך להתנהג כרגיל.

“יש לי ויכוחים תיאולוגיים עם חברים חילונים מאז כיתה ב'. בני הנוער הם לא צרי אופקים, שחושבים רק על מסיבות ועל החזה של ההיא, כמו שעושים מהם. הוויכוחים יכולים להתחיל בגלל שיעור תנ”ך; נניח, לא מזמן המורה דיברה על הסיפור של יוסף כעל אגדה, כאילו זה מובן מאליו, ואני אמרתי, זו לא אגדה, זו התורה ובשבילי זו אמת, והתעורר מזה ויכוח. הוויכוחים יכולים להתעורר גם כשיוצאים לבלות. באפריל שעבר הלכתי עם חברים לחגוג יום הולדת של אחד מהם, חיפשנו מסעדה, וכל המסעדות נפסלו בגלל שלא היתה בהן תעודת כשרות. ואז, אחרי שעה, שעה וחצי של שיטוט, הם התחילו להתווכח אתי על ההיגיון של חוקי הכשרות, אם יכול להיות שזה באמת מה שחשוב לאלוהים.

“בוויכוחים עם חברים שלא מאמינים, יש להם שלושה נימוקים מרכזיים לכך שאלוהים לא קיים. הנימוק הראשון שלהם הוא, 'אם יש אלוהים, איך זה שהיתה שואה?'. תשובה שאני שלם אתה, אבל לא משנה את דעתם, זה שאף אחד לא יכול לעשות את החשבונות של אלוהים. הנימוק השני שלהם הוא, שיש הוכחות מדעיות שהתנ”ך זה הבלים. על זה אני משיב, בדרך כלל, שיש גם הרבה הוכחות שדברים שכתובים בתנ”ך באמת קרו, ושאנחנו לא יודעים הכל. הנימוק השלישי שלהם הוא, שאלוהים זה סתם המצאה שאנשים המציאו כדי לנחם את עצמם. על זה אני משיב – מאיפה אתם יכולים להיות כל כך בטוחים שזה המצאה? אין לנו כלים להוכיח שהוא קיים או לא קיים.

“למרות שאני מוקף באנשים שלא מאמינים באלוהים, האמונה שלי חזקה ורק מתחזקת. לפני שנתיים היה רגע אחד שהיו לי ספקות. זה היה בסתם יום של חול. שאלתי את עצמי: 'אולי בעצם אני טועה והחברים שלי צודקים?'. אבל הרגע הזה היה קצר מאוד, כי מיד באה התשובה: 'מה פתאום, אני צודק והם טועים. מה אתה בכלל נכנס לזה? יש אלוהים, זה לא יכול להיות אחרת'. התשובה הזאת לא באה מהראש. זו היתה תחושה חזקה מאוד של ודאות”.

התמנון שהולך ונעלם

שרון איילון, בת 32, מנהלת פרויקטים במרכז לטכנולוגיה חינוכית, נשואה ואם לטל (בן שנתיים), גרה בתל אביב. הוריה, ציפי ואשר פרץ, עלו ממרוקו ב-1956. היא גדלה בבית שמש עם שתי אחיות (ענת, בת 35, וסימה, בת 30) ושני אחים (שלומי, בן 27, ודייב, בן 21). כמה האחים התרחקו מהדת מאז עזבו את הבית ואחרים התקרבו אליה.

“הבית שגדלתי בו היה מסורתי, במובן של הקפדה על קיום החגים כהלכתם, קידוש ביום שישי, צום ביום הכיפורים. להדליק אש בשבת היה אוי ואבוי, זה היה בלתי נתפש. אבל אני לא בטוחה שההורים היו מתעלפים אם מישהו מאתנו היה מתחתן בנישואים אזרחיים. ככל שהם מסורתיים, הם גם פתוחים.

“לא היו להורים שום ספקות שאלוהים קיים, היה ברור ומובן בבית שיש אלוהים. לאמא יש גרסה פרטית משלה לדת – אם תהיה טוב עם אחרים, ותעשה מצוות שבין אדם לחברו, אז יקרו לך דברים טובים. היא מתנדבת בהרבה מקומות, תורמת להרבה נזקקים. אבא רואה את אלוהים יותר כדמות מאיימת: אם לא תקיים את המצוות שלו, הוא יעניש אותך, יקרו לך דברים רעים. כשהייתי ילדה לקחתי גם מאבא וגם מאמא. היה בי חשש מאלוהים, אבל האמונה לא היתה רק בגלל החשש.

“ראיתי את אלוהים כדמות עם גוף של תמנון, עם המון זרועות, שוכב בשמים. אף פעם לא ראיתי אותו כאיש מבוגר עם זקן לבן. הייתי מתפללת כשהייתי רוצה שמשאלות יתגשמו, וגם לפני מבחנים ולפני המשחקים של קבוצת המחניים של בית הספר. הייתי עוצמת עיניים ואומרת: 'אלוהים, אלוהים, תעשה ש…'

“בגיל 13 הייתי בצופים, והיו לנו מפגשים עם בני עקיבא. היתה תקופה קצרה שהתחלתי לשמור שבת ולהקפיד על מצוות שקודם לא הקפדתי עליהן. אבל אחרי חודש זה עבר, ומאז לא חזרתי לדת.

“הפעם הראשונה שהאמונה שלי התערערה היתה כשלמדנו בתיכון על השואה, והיו דיונים איך ייתכן שאלוהים לא מנע את השואה. יכול להיות שזה נטע אצלי את הניצנים שהבשילו מאוחר יותר.

“אחרי הצבא נסעתי ישר לארצות הברית, עבדתי כאו-פר, חייתי את היום-יום, ומאוד התלהבתי מהחיים שם. לא הייתי חלק מאווירה של מסורת, וזה גרם לי בפעם הראשונה להתחיל לשאול אם ייתכן שאין אלוהים למרות הכל. אני לא זוכרת אם זה היה בקול רם. בעצם לא שאלתי את עצמי על אלוהים, אלא בדקתי את הקיום שלו דרך הדברים החיצוניים. התחלתי לקיים פחות מצוות, וככל שקיימתי פחות מצוות וראיתי ששום דבר לא קורה האמונה שלי התערערה מעצמה.

“בגיל 28 נישאתי למישהו מאוד חילוני, שבא מבית מאוד חילוני, וזה נתן לגיטימציה לחילוניות שהתחילה להתעורר בי. בשנה הראשונה לאחר הנישואים צמתי ביום כיפור, והיה לי קשה מאוד לראות אנשים אוכלים או צופים בווידיאו. בשנה השנייה כבר לא צמתי. הנימוק שנתתי לעצמי היה: 'כל כך הרבה אנשים לא צמים בעולם, ולא קורה להם כלום'.

“היום אני לא בטוחה שאלוהים קיים, וגם לא בטוחה שזה הוא שקיים, ואם הוא קיים – הוא בטח לא דורש את המצוות שיש ביהדות, זה לא נראה לי סביר. אבל עדיין קיים אצלי משהו שאומר שאולי האלוהים האוניוורסלי קיים, אני נותנת לזה %10 סיכוי. אני משאירה את הדלת פתוחה. זה מוטמע אצלי מהילדות – אם יש כל כך הרבה אנשים שמאמינים, צריך לתת להם איזשהו קרדיט, כדי שבמקרה שיתברר שטעיתי אני לא אצא מטומטמת לגמרי.

“הדבר שאני מאוד מאמינה בו היום הוא שהאלוהים נמצא בתוכי. שאם אני רוצה להשיג דברים, אני צריכה לעבוד בשביל זה, זה צריך לבוא ממני. אבל לפעמים נוח לי בכל זאת להאמין בגורל – להאמין שהדברים קורים בגלל שהם היו צריכים לקרות. אין לי מושג מי מסדר את הגורל הזה, או למה, אבל יש מצבים שנוח להאמין בזה, בעיקר כשקורים דברים שקשה להתמודד איתם, כמו מוות של אדם צעיר. האמונה הזאת בגורל היא נחמה קטנה, לא משהו מגובש ומעשי.

“בקמיעות אני לא מאמינה, אם כי יש קמיע שקיבלתי מאיזה רב שעדיין מסתובב איתי. הוא סגור בניילון, ואני שומרת אותו. למה אני שומרת אותו? מצחיק להגיד – אבל מאז שקיבלתי את הקמיע הזה המון דברים טובים קרו לי. קיים איזשהו חשש – מה יקרה אם הקמיע ייזרק.

“מה קורה כשמתים? שום-כלום. סתם הופכים לעפר ואפר. כשאני חושבת על זה, וזה לא קורה הרבה, יש תחושת מועקה. אני שואלת את עצמי, איך החיים יוכלו להמשיך בלעדי. בעקבות הלידה של טל תחושת המועקה הזאת התחזקה – איך ייתכן שאני אמות ולא אראה אותו ברגע כלשהו של חייו?

“אבל תחושת המועקה נעלמת מהר, אני חושבת על משהו טוב ואומרת לעצמי שזה עוד רחוק. לשכנע את עצמי בביטחון שיש אלוהים אני לא יכולה, למרות המועקה. אולי כשאזדקן, בזיקנה האמונה נותנת הרבה נחמה”.

הקול שאי אפשר להסביר

קלרי קרני, בשנות השבעים לחייה, נולדה בקושיצה שבצ'כוס-לובקיה. אביה, דז'ה (דוד) עבד בבית החרושת המשפחתי לפרוות, ונספה עם אמה מרגוט (מרים) באושוויץ. במלחמת העולם ברחה להונגריה, הצטרפה למחתרת הציונית ולחמה בנאצים. היא עלתה לארץ ב-1947 והתיישבה בקיבוץ המעפיל ב-1950. היא עבדה כמחנכת, כיום היא עובדת בארכיון הקיבוץ. קרני אלמנה זה שמונה שנים, אם לבת וסבתא לנכד ולנכדה.

“אי אפשר לתת תשובה של אחד ועוד אחד שווה שתיים, אבל אני לא מאמינה. בהחלט אני לא מאמינה. אני באה ממשפחה דתית, אבל פתוחה. אבא היה אדם חושב, איש ספר, ואמא היתה אשה רומנטית, אוהבת חיים. אבא היה מחמיר במצוות, ואמא האמינה שלא צריך מתווכים כדי להגיע לאלוהים. התרבות בבית היתה גרמנית, סגדו לתרבות הגרמנית ודיברו עם אלוהים בגרמנית. רילקה היה נערץ.

“אני מרדתי בכל המוסכמות מגיל צעיר. זה היה העניין שלי, ולא שיתפתי בו אף אחד. מאז שאני זוכרת את עצמי אלוהים היה דמות מאוד מפחידה, מאוד אכזרית, דמות שמענישה אותך על הדלקת אור בשבת, והיתה לי מין מלחמה איתו, מין סיף שכזה, דו-קרב. אלוהים הפריע לקיום שלי, לעצמאות שלי, רציתי לבעוט אותו החוצה. הוא היה עקשן כזה, פטריארכלי, לא רציתי אותו לידי. ועם זאת נורא פחדתי ממנו. עשיתי דברים אסורים ורציתי לדעת אם יבוא העונש, אם תבוא הנקמה, אם יבואו הברקים והרעמים. אבל גם כשהעונש לא בא, את לא יכולה לדעת מתי הוא יבוא.

“גם במלחמה, כשנמלטתי מהנאצים וכשלחמתי בהם, הסתדרתי בלעדיו. במלחמת ההישרדות הזאת אתה קופץ על הררי גוויות, וצריך להחליט אם לדרוך על הראש או על הצוואר. אני לא זוכרת אפילו מקרה אחד של מצוקה או קושי שבו הרגשתי צורך לפנות אליו. וגם אחר כך לא הייתי זקוקה לו. אני בן אדם נורא עקבי. אני לא אוהבת להתחרט. ובארץ ישראל היו כל כך הרבה תחליפים – היה הסוציאליזם, והיתה ההגשמה, היה הריח של הרפת.

“לפני שנתיים עברתי ניתוח מעקפים. לא ראיתי הילה, לא ראיתי אור, לא ראיתי ארובה ולא ראיתי גן עדן. מה שכן, החיים חלפו לנגד עיני כמו סרט. אחר כך הייתי לבד בבית שלי, הסתכלתי סביב ואמרתי לעצמי: 'טוב, אני גומרת, מה חבל לי לעזוב?'. עשיתי ספירת מלאי פנימית והגעתי למסקנה שמה שחבל לי להשאיר זה את הצבעים. אני נהנית מדברים קטנים, ממוזאיקות קטנות. לא פחדתי ממה שיקרה לי אחרי שאמות, בפני מי אענה. בחיים שלי אין מקום לאלוהים.

“כשעברתי את הניתוח, הבת שלי הביאה איזה קמיע, ותלתה לי אותו בבית. מאז לא הורדתי אותו. יש משפחה ערבית שפוקדת את ביתי, וכשהנכד היה חולה הם אמרו שקיבל עין הרע והביאו איזה משהו, וגם זה עדיין תלוי כאן. ויש בבית גם פרסה. למה אני לא מורידה את הדברים האלה אם אני לא מאמינה? אני לא יודעת. סתם. זה לא מזיק.

“האם אני מקנאה באנשים בגילי שיש להם אלוהים, משהו שאפשר לדבר אליו ולקבל ממנו נחמה? לא. בשבילי בעלי המנוח הוא האובייקט הזה. אני מרגישה אותו בתוכי ומדברת אליו כל היום. הוא הפרטנר שלי לסיפורים ואני חולמת עליו בלילה. יום אחד, בחדר השינה, הוא בא אלי בחלום ואמר לי בקול מחוספס: 'קומי מהר!'. שאלתי אותו: 'מה זה, איך אתה מדבר? אף פעם לא דיברת אתי ככה כשהיית בחיים'. אבל בעלי התעקש: 'מהר, קומי מהמיטה!'. קמתי, יצאתי למטבח, ובדיוק באותו רגע הכוננית התרסקה על המיטה וכל הספרים התעופפו. אי אפשר לתאר את זה. קראתי לנגר והוא אמר לי שהכוננית התמוטטה בגלל עייפות החומר.

“אין לי הסבר לסיפור הזה. יש דברים שאי אפשר להסביר. בן אדם מסתדר איכשהו. מי חי בלי אמונה?”

הרגש הקמאי העמום

עמי בן בסט, בן 50, תושב נס ציונה, נשוי ואב לשתי בנות. הוא גדל בכפר חיטים. בן בסט כתב ספרי טכנולוגיה ומדע פופולרי, וכיום הוא עוסק ביזמות בתחום האינטרנט.

“האם אני חושב שיש אלוהים? זו שאלה מתחום הידיעה, אני לא בטוח שאפשר לשאול אותי. אם זה מתחום הידיעה אתה צריך לדעת את התשובה בעצמך, אחרת כיצד תוכל להעריך את תשובתי? אבל אם אתה מתעקש, אומר שאני לא יודע – אין לי הוכחות שהוא קיים ואין לי הוכחות שאינו קיים.

“השאלה אם אני מאמין היא שאלה אחרת. יש הרבה חילונים-ישראלים שמתמלאים פחד עמוק כששואלים אותם את השאלה הזאת. מה שמפחיד אותם זה ש'אולי בכל זאת יש משהו'. הם לא יגידו שהם לא מאמינים. אבל התשובה הפשוטה שלי על השאלה אם אני מאמין באלוהים, תהיה שאני לא מאמין. המשמעות של אמונה היא להטיל את האחריות על מישהו אחר, למצוא בו את התכלית, ובאופי שלי חשוב לי מאוד לדעת שאני בשליטה, שאני מעצב לעצמי את חיי. אני אפילו לא כותב פגישות ביומן, כדי לא להיות כבול לשום דבר. אני מרגיש שברגע שאתחיל להאמין, אאבד את החירות שלי, ואני לא מוכן לאבד אותה בשום תחום של חיי.

“יש בכל זאת משהו שמטריד אותי מאוד: מטרידה אותי העובדה שלאורך ההיסטוריה היו מסות אדירות של אנשים מאמינים. וגם במאה ה-21, המאה של הטכנולוגיה המתקדמת, עדיין מיליארדים של אנשים מאמינים, והמדע לא מצליח לספק להם תשובות לשאלות הכי בסיסיות. זה משפיע עלי. המון-אדם יכול להיות מטומטם, אבל המסה של המאמינים גדולה כל כך, שאתה לא יכול להתעלם מזה. יש כנראה בכולנו איזה רגש קמאי עמום של אמונה. כמו שהעגלה יודעת לינוק ברגע שהיא באה לעולם, טבועה בנו יראה ואמונה. וההכרה בכך גורמת לי להרגיש אי-נוחות, בהחלט.

“הבית שגדלתי בו היה חילוני, אבל לא אתאיסטי. אבי דווקא הלך להתפלל. לא דיברנו בבית על הנושא הזה. כילד הייתי עסוק בללכת יחף, הייתי פרחח ושובב. בגיל 18-17 התחלתי לבלוע ספרי מדע, 'הטכנאי הצעיר' וספרים דומים. באותה תקופה הגיעו מתנדבות, והגילויים שלי היו בעיקר בתחום הזה. ב'שאלות הגדולות' התחלתי להתעניין רק באוניברסיטה, כשגיליתי את האבולוציה ואת האסטרופיסיקה. בנקודה הזאת אתה כבר לא יכול לא לשאול את עצמך על אלוהים.

“למרות שאני לא מאמין, קרה שהתפללתי במצבי לחץ. לפני כמה שנים הבת לא חזרה מהופעת רוק בפארק הירקון. ההופעה היתה אמורה להסתיים באחת עשרה בלילה, ובשתיים וחצי בבוקר, כשהיא עדיין לא היתה בבית, מצאתי את עצמי פונה לאלוהים. וגם כשהיה האסון בפסטיבל ערד, ושתי הבנות היו במקום, והדאגה היתה גדולה, פניתי אליו. במקרים כאלה אתה מוצא את עצמך נאחז בכל דבר. הפנייה היא לא לאלוהים הדתי, אלא לאלוהים התרבותי.

“אני בשום אופן לא יכול להאמין שגן עדן והגיהנום קיימים. איך אני מתמודד עם המוות? אני לא ממש מתמודד אתו. אני כל הזמן מחפש לעצמי הרפתקה אחרת, כל הזמן דואג שיקרה לי משהו מעניין. כשאתה שומע על יקומים מקבילים, על מסעות בזמן, על חורים שחורים, אתה לא צריך פנטסיות אחרות. זה מספיק לי.

“אבי נפטר בגיל 91. אמא נפטרה עשר שנים לפניו, ובשנים האחרונות לחייו הדת מילאה את עולמו. שנתיים לפני מותו הוא אמר לי: 'מה קורה לנשמה כשמתים? היא הרי לא יכולה סתם ככה ללכת?'. לא התווכחתי אתו, זה לא היה הזמן לדבר על תולעים. כשהוא דיבר על הישארות הנשמה נורא שמחתי על הנחמה הקטנה שזה נתן לו. אבל לא חלף בי הרהור באשר לאי-האמונה שלי”.

7 נתונים על ישראלים ואמונה באלוהים

1.
%6 מהישראלים מגדירים עצמם חרדים; %9 דתיים; %34 מסורתיים; %51 חילונים. מבין החילונים, %53 מאמינים באלוהים ו-%47 אינם מאמינים באלוהים. בסך הכל מאמינים באלוהים %75 מהישראלים-היהודים.
2.
שיעור הלא-מאמינים בישראל גבוה משמעותית משיעורם בארצות הברית ובבריטניה: בארצות הברי %96 מהאוכלוסייה מצהירה על אמונה באלוהים; בבריטניה רק %6 מצהירים על עצמם אתאיסטים, ועוד %11 נוטים לכיוון הזה.
3.
%5 מהישראלים-החילונים טענו שאמונתם התחזקה בשנה האחרונה; %5 טענו שהיא נחלשה.
4.
החילונים מהמעמד הבינוני מאמינים פחות מכל קבוצה אחרת: בקרב מקבלי הכנסה של 8,000-6,001 שקל, %66 אינם מאמינים. לעומת זאת, בקרב מקבלי הכנסה של יותר מ-8,000 שקל רק %45 אינם מאמינים, ובקרב מקבלי הכנסה של 6,000-4,001 שקל %34 בלבד אינם מאמינים.
5.
באופן מפתיע, זקנים מאמינים פחות מכל קבוצת גיל אחרת: %70 מהישראלים החילונים בגיל 65+ הצהירו שאינם מאמינים באלוהים. שיעורם של בני 24-18 שאינם מאמינים הוא %42 בלבד. הקבוצה המאמינה ביותר היא בני 44-35: רק %38 מהם אינם מאמינים.
6.
%60 מהישראלים-החילונים שאביהם יליד אירופה או אמריקה אינם מאמינים באלוהים.
7.
רק %36 מהחילונים תושבי העמקים הצהירו שאינם מאמינים באלוהים. אבל אמונתם של תושבי אזור זה נחלשה בשנה האחרונה יותר מתושבי כל אזור אחר: %10 הצהירו שאמונתם נחלשה, לעומת %5 מתושבי אזור הצפון החילונים-המאמינים ו-%5 מתושבי אזור המרכז.

6 עובדות על ישראלים וגן עדן

1.
%17 מהישראלים-החילונים מאמינים בגן עדן ובגיהנום, לעומת %64 מהדתיים והמסורתיים. בסך הכל, %40 בלבד מכלל הישראלים היהודים מאמינים בגן עדן ובגיהנום.
2.
%2 מהישראלים-החילונים מאמינים רק בגן עדן; %1 מאמינים רק בגיהנום. בקרב המסורתיים והדתיים, %4 מאמינים רק בקיומו של גן העדן, ו-%1 רק בקיומו של הגיהנום. האמריקאים, להשוואה, מאמינים בגן עדן (%90) הרבה יותר מאשר בגיהנום (%73) ובעיקר משוכנעים שיגיעו לאופציה הטובה יותר (%94 מהאמריקאים חושבים שימצאו עצמם בגן עדן, רק %6 חושבים שימצאו עצמם בגיהנום).
3.
ישראלים-חילונים רווקים מאמינים בגן עדן ובגיהנום הרבה יותר מישראלים-חילונים נשואים עם ילדים: %31 לעומת %8.
4.
נעורים הם עילה מצוינת להאמין שיש גן עדן (וגיהנום): %40 מבין הישראלים-החילונים בני 24-18 אמרו שהם מאמינים, לעומת %12 בלבד מבני 44-35 ו-%10 בלבד מבני 54-45.
5.
ישראלים-חילונים בני 65+ מסרבים להתנחם: רק %14 מהם אמרו שהם מאמינים בגן עדן ובגיהנום.
6. בגיל 34-24 יש ככל הנראה משהו שמזמין השקפה פסימית: %5 מהמשתייכים לקבוצת גיל זו העידו על אמונה בגיהנום בלבד, הרבה יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה.

5 נתונים על ישראלים וקמיעות

1.
יחסם של ישראלים חילונים – מאמינים ושאינם מאמינים – לקמיעות, הוא שלילי באופן מופגן, והם מוכנים לראות בהם לכל היותר כלי-עזר פסיכולוגי. רק %2 מהישראלים-החילונים מאמינים שלקמיעות יש השפעה מעשית; %19 מהחילונים מאמינים שלקמיעות יכולה להיות השפעה פסיכולוגית. %79 הצהירו שאינם מאמינים בקמיעות כלל.
2.
מבין הנשאלים שהגדירו עצמם דתיים או מסורתיים, %19 אמרו, כי הם מאמינים שלקמיעות יש השפעה מעשית; %26 אמרו שהם מאמינים בהשפעתם הפסיכולוגית. %55 אמרו שאינם מאמינים בקמיעות.
3.
ישראלים צעירים יותר נוטים יותר להאמין בקמיעות. המחקר מצא התאמה מפתיעה בין הגיל לבין האמונה בקמיעות: %98 מבני 65+ אינם מאמינים בקמיעות כלל, לעומת %77 מבני 44-35 ו-%66 מבני 24-18.
4.
אמונה בהשפעה הפסיכולוגית או המעשית של קמיעות אינה ערובה להחזקתם: %40 בלבד
מהחילונים שמאמינים בתועלת שיש בקמיעות (שהם %8.4 מכלל החילונים) אמרו כי הם מחזיקים בקמיע.
5.
הסיכום הכללי מפתיע: למרות הרושם שנוצר בשנים האחרונות על התפשטות תרבות הקמיעות, המחקר מראה שרק %33 מהישראלים מאמינים שקמיע יכול לעזור להם, ורק %13.9 מהם מחזיקים בקמיע, או מכל מקום מצהירים על כך.

4 נתונים על ישראלים ותפילות

1.
המשתתפים במחקר התבקשו לציין, אם התפללו בשנה האחרונה לאלוהים, לאו דווקא בתפילה מהסידור. %71 מהישראלים-החילונים אמרו שלא התפללו בשנה האחרונה לאלוהים.
2.
המשתתפים התבקשו לציין למען מה התפללו בשנה האחרונה, אם התפללו, בלי שהוצעו להם תשובות אפשריות. ניתנה להם אפשרות לתת יותר מתשובה אחת. %12 מבין הישראלים-החילונים אמרו שהתפללו בשנה האחרונה למען בריאותם האישית, %7 התפללו למען בריאותו של אדם קרוב, %6 התפללו למען הצלחתם האישית, %1 התפללו למען הצלחה של אדם קרוב, %1 למען מדינת ישראל, ו-%11 למען משהו אחר.
3.
מבין הישראלים הדתיים והמסורתיים שהתפללו, %1 התפללו למען זכייה בטוטו או בלוטו ו-%1 התפללו למען חיילי צה”ל. %22 התפללו למען בריאות של אדם קרוב, %23 למען בריאות אישית, ו-%3 למען מדינת ישראל.
4.
במפתיע, %17 מהדתיים והמסורתיים אמרו שבשנה האחרונה לא התפללו תפילה שלא מהסידור.

3 נתונים על ישראלים ושכר ועונש

1.
%49 מהישראלים-החילונים לא מאמינים בשכר ועונש.
2.
מבין החילונים שמאמינים בשכר ועונש, רק %22 מאמינים שמקור התשלום באל. %29 מהישראלים-החילונים סבורים שיש שכר ועונש, אבל מקורם אחר.
3.
המשתתפים במחקר נשאלו, האם ניסיונם בחיים לימד אותם שיש שכר ועונש. מבין %51 החילונים שמאמינים בשכר ועונש, %78 (%40 מכלל החילונים) העידו שכך לימד אותם ניסיונם.

*

הנתונים בכתבה מתבססים על סקר מכון “מותגים”, שנעשה במיוחד למוסף “הארץ” ב-19 וב-20 בספטמבר. הסקר נעשה בקרב 509 מרואיינים בוגרים, שהם מדגם ארצי ומייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת, הדוברת עברית בישראל. טווח טעות הדגימה הוא %4.5 בכלל המדגם ו-%6.3 בקרב המרואיינים החילונים.

הנתונים על ארצות הברית לקוחים ממאמר מסכם על מחקרים בענייני דת שפירסם ראסל שורטו ב”ניו-יורק טיימס” ב-7 בדצמבר 97'; הנתונים הנוגעים לבריטניה מתבססים על מחקר של “אופיניון ריסרץ' ביזנס”, שפורסם ב”דיילי טלגרף” ב-17 בדצמבר 99'.
{הופיע בעיתון הארץ, 5/10/2000}

אתר הידען היה עד סוף שנת 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ