כוחה של פנטסיה

סיפורי אגדה שמתחוללים בהם קרבות עקובים מדם בין גיבורים עשויים ללא חת לאויבים שטניים צברו תנופה מחודשת בתרבות הפופולרית מאז 11 בספטמבר.

סיפורי אגדה שמתחוללים בהם קרבות עקובים מדם בין גיבורים
עשויים ללא חת לאויבים שטניים צברו תנופה מחודשת בתרבות
הפופולרית מאז 11 בספטמבר. ההצלחה האדירה של סדרת “הארי פוטר”
ושל הגרסה הקולנועית ל”שר הטבעות” מאת טולקין מצביעה על כוחן
המנחם של מעשיות שבהן גובר הטוב על הרע.

גיבורים הנלחמים נגד מפלצות רבות עוצמה הם מרכיב עיקרי בסיפורי
הרפתקאות. במאה ה-,19 כשסיפורים אלה פורסמו בראשונה למען
הצעירים, הם כונו ,Bloods כינוי נוטף דם לכל הדעות. במעשיות
מודרניות נעשו ממדיהם הגופניים של קוטלי הדרקונים וסגנון לבושם
צנועים יותר. הם השילו מעליהם כנפיים ושריון, הרכיבו משקפיים
ולבשו צורה של הוביטים ובני נוער אמיצי לב.

ועם זאת, גם טולקין, שפירסם את הטרילוגיה שלו אחרי מלחמת העולם
השנייה, וגם ג'יי-קיי רולינג, מחברת ספרי “הארי פוטר”, כותבים
במסורת אפית ששורשיה טמונים עוד ביוון העתיקה. שמו של הגיבור
הרע ב”שר הטבעות”, סאורון, הוא המלה היוונית העתיקה לדרקון.
פירוש שמו של וולדמורט, המכשף האכזר שאין לפייסו ב”הארי פוטר”,
הוא “רצון למות” בחיקוי לצרפתית של ימי הביניים.

סופרי ילדים אינם היחידים הנמשכים לפנטסיות כאלה. המשורר האירי
שיימוס היני יצר באחרונה תרגום רהוט של “בייוולף”, האפוס
האנגלו-סקסי שעמד במרכז חייו המקצועיים של טולקין כפרופסור
באוקספורד. עתה, לנוכח הגיאות של פנטסיות על הרוע וחלומות על
השגת ניצחון במאבק מול סוכניו, נדמה באורח מוזר, כי אוסאמה בן
לאדן הוא ממשיך דרכם של וולדמורט וסאורון (אולי כפי שהיו בעבר
יריביו הקטלניים של ג'יימס בונד).

לרעיונות אלה יש שורשים בהיסטוריה של הדתות מהעת העתיקה. תורתו
של הנביא זורואסטר (זרתוסטרא) ראתה באלים שתושבי פרס סגדו להם
שדים. במאה השלישית הרחיב הנביא מני פירוש מוסרי זה למאבק
המתמיד בין טוב לרע לתבנית חזקה של דואליזם דתי. המניכאים ראו
בהתנגשות הכוחות קרב נצחי בין כוחות שמיימיים של טוב ורע.

תורתו של זורואסטר והתפישה המניכאית השפיעו עמוקות על נקודת
המבט הלוחמנית הקיצונית של החשיבה האיסלאמית והיודו-נוצרית.
אוגוסטינוס הקדוש, לדוגמה, היה מניכאי בצעירותו, ותפישה זו
תרמה למחויבותו לרעיון של החטא הקדמון.

השטן הנוצרי היה מלאך זוהר בתחילת דרכו, אך נהפך לכלי שרת חסר
תקנה של הרשע. התיאולוג המצרי הגדול אוריגנס (254-185) אינו
קדוש נוצרי משום שטען כי אפשר להשיב את השטן מדרכו הרעה. עמדה
זו נחשבה לכפירה. “טבעת הניבלונגים” של וגנר, אב קדמון ישיר של
המיתוס שיצר טולקין, חושלה באותו כור היתוך. מבחינות רבות,
המאה שהסתיימה וזו שהחלה עתה לא חוו את עלייתו של פונדמנטליזם
נוצרי או איסלאמי באותה מידה שבה חזו בתחיית תורתו של
זורואסטר.

אבל תורה זו מניחה, כי אפשר לראות את העולם רק בדמות קרב ענקים
בין טוב לרע, שיעדיו הם הרס, חורבן והשמדה. המיתולוגיה
וההיסטוריה כאחד מציעות חלופות. פנטסיות של פיוס וגאולה, למשל.

מסורת אחת שנשארה בצד הדרך ביצירתה של רולינג ובאפוס של טולקין
כרוכה בסיפורים על שינוי צורה. “היפה והחיה” נבנה על פי דגם
המאפיין אלפי אגדות עתיקות וחדשות. סוג זה של סיפור, המתמקד
באפשרות להשתנות, מאפשר את גאולתה של מפלצת על ידי המרה. אבל
אפילו העלאת זכרם של סיפורים אלה נדמית לא הולמת עתה. ובכל
זאת, הזיית ההרס כשלעצמה מייצרת שינוי באמצעי אחר. שינויים אלה
עלולים להיות מסוכנים יותר מאשר בעבר.

סיפורים של שינוי צורה מקושרים לנשים. אומץ לבה של היפה,
התמדתה ונאמנותה הם שמחוללים את השינוי בחיה. אחד המאפיינים
הבולטים של הפנטסיות העכשוויות על הרוע הוא גבריותן המוחלטת.
בספריו של טולקין מופיעות דמויותיהן של מפלצות ממין נקבה
(שילוב, עכבישה עצומת ממדים וקטלנית), אבל לא של גיבורה-אשה
(בסרט מופיעה אלף, אשה סמלית, שמגלמת קייט בלנשט). ספרי הארי
פוטר מציגים דמיון דל בכל הנוגע לדמויות נשים, צעירות או
מבוגרות.

ממד בעייתי אחר של ההתלהבות מהארי פוטר ושל העניין המתחדש
בטולקין הוא, שבשתי סדרות הספרים מושקע כוח רב בחפצים שיש
לשלוט בהם או, לפי הצורך, להשמידם. הטבעת של טולקין, מקלות
מטאטא במשחק קווידיץ' אצל רולינג וכלי נשק מכושפים אחרים
פועלים כמכשירים בעלי השפעה מיידית וישירה.

החיבור בין כוחות קסם לכלי נשק ולמכשירים, ולא לתבונה, לדיון
ולמשא ומתן, מוציא סיפורים אלה אל מחוץ לזירה האנושית. אף
שמדובר במעשיות דמיוניות, הן מתקשות לקבל תעלומות, אי-ודאות
ותהייה. תלמידי בית הספר לקוסמים הוגוורטס נדרשים רק לשנן
כשפים, בדומה לתלמידים רגילים, או לרכוש כלי נשק מהתוצרת
הנכונה, כדי שיוכלו ליהפך בעצמם לקוסמים מוסמכים.

ההפרדה בין מיתוס לאידיאולוגיה קשה תמיד. האם שוברי קופות
משקפים חרדות וחלומות, או שהם מעצבים אותם, מעודדים אותם
ואפילו מעוררים אותם? סיפורים מסוג זה נשענים על מאבק חוזר
ונשנה עם כוחות הרוע שאין לרסנם. בספרי “הארי פוטר”, לורד
וולדמורט שב לתחייה שוב ושוב. בסופו של דבר, סיפורים אלה
מקנים לנבלים יותר כוח משיוכלו לקחת מהם אי פעם.
מאת מרינה ורנר, ניו יורק טיימס