כוכבי הלכת – ספר חדש מאת דאווה סובל – המשך הפרק הראשון

פרקי הספר עוקבים אחר כוכבי הלכת, ומפתחים בהשראתם דיון מקיף ורחב בנושאים המעסיקים עד היום את חובבי המדע וגם את מתנגדיו – עב”מים, אסטרולוגיה, דת. אנו מביאים כאן את החלק השני מתוך הפרק הראשון “עולמות לדוגמה – סקירה”. הספר יצא בהוצאת מודן

מוזיקת הספרות -­ שבתאי
בשנים 1916-1914 יצר המלחין האנגלי גוסטב הולסט את הדוגמה היחידה הידועה למחווה סימפונית למערכת השמש, אופוס 32, 'כוכבי הלכת, סוויטה לתזמורת'. לא 'מרקורי' של היידן (סימפוניה מספר 43 במי במול מז'ור), ואף לא 'צדק' ('יופיטר') של מוצרט (מספר 41 בדו; קכל 551), ביטאו שאיפה יומרנית כל כך. למעשה, שם היצירה, 'צדק', נקשר לעבודתו של מוצרט רק כמה עשורים אחרי מותו. בדומה לזה, סונטת 'אור הירח' של בטהובן היתה ידועה במשך 30 שנים כאופוס 27, מספר 2, לפני שקם המשורר שדימה את המלודיה שלה לאור הירח על פני אגם.

בסוויטה 'כוכבי הלכת' יש שבעה מהלכים ולא תשעה. בעת שכתב הולסט את יצירתו, פלוטו עדיין לא התגלה והולסט לא כלל ביצירתו את כדור הארץ. ואף על פי כן, היצירה נותרה ליווי מוזיקלי לעידן החלל, במידה מסוימת משום שהשומעים עדיין מחבבים אותה, ובמידה מסוימת מפני ששום יצירה אחרת לא החליפה אותה בתפקיד זה. מלחינים בני זמננו הרחיבו את היצירה כדי לפצות על מגרעותיה, הוסיפו לה מהלכים חדשים, דוגמת 'פלוטו', 'השמש' ו'כוכב הלכת X'.

הולסט החל להתעניין בכוכבי הלכת בעקבות התעניינותו באסטרולוגיה. ב-1913, אחרי פרץ של קריאה בנושא, החל לחזות הורוסקופים של חברים ולחשוב על כוכבי הלכת מבחינת משמעויותיהם האסטרולוגיות – 'צדק מחולל העליצות', 'אוראנוס הקוסם' ו'נפטון המיסטי'. בִתו והביוגרפית שלו, אימוג'ן, מלחינה גם היא, סיפרה שתחביב האסטרולוגיה הכפייתי של אביה דחף אותו ללימוד אסטרונומיה, “והריגוש שבכך היה מעלה את חום גופו בכל פעם שניסה להבין יותר מדי בבת אחת. הוא רדף בלי הרף אחר הרעיון של רצף מרחב-זמן.”

זיקה טבעית בין מוזיקה לאסטרונומיה התקיימה מאז המאה השישית לפני הספירה לפחות, מעת שהמתמטיקאי היווני פיתגורס הציג 'גיאומטריה בהמהום המיתרים' ו'מוזיקה במרווחי הספֶרות'. פיתגורס האמין שהסדר הקוסמי ציית לפרופורציות ולחוקים המתמטיים השולטים בתווים שבסולם המוזיקלי. אפלטון שיכתב את הרעיון 200 שנים אחר כך, בספרו 'המדינה', והציג את הביטוי הלא-נשכח 'מוזיקת הספֶרות' לתיאור השלֵמות המלודית של השמיים. אפלטון דיבר גם על 'הרמוניה שמימית' ועל 'המקהלה השמימית ביותר' – מינוחים שרימזו לשירת מלאכים, אף על פי שהם מתייחסים ספציפית לפוליפוניה הלא-נשמעת של כוכבי הלכת במסלולם.

קופרניקוס מצטט את 'בלט הפלנטות' בכוריאוגרפיה של יקומו ההליוצנטרי, וקפלר התבסס על עבודתו של קופרניקוס באמצעות חזרה שוב ושוב אל הסולם המז'ורי ואל הסולם המינורי. ב-1599 הפיק קפלר אקורד של סי מז'ור באמצעות השוואה בין מהירותם של כוכבי הלכת למרווחים שניתן לנגן בכלי מיתר. שבתאי, כוכב הלכת המרוחק והאיטי ביותר, ניפק את הנמוך מששת צלילי האקורד, וכוכב חמה – את הגבוה ביותר.

בעת שפיתח את שלושת חוקי התנועה הפלנטארית שלו, הרחיב קפלר את צליליהם של כוכבי הלכת מתווים אחדים למלודיות קצרות, ובהן ייצגו טונים יחידים מהירויות שונות בנקודות נתונות לאורך מסלולים שונים. “עם סימפוניה זו של קולות,” אמר, “יכול האדם לנגן בנצחיות הזמן תוך פחות משעה, ולטעום במידות קטנות את העונג של האמן הנעלה, בדרך של זימון ההנאה המתוקה כל כך של המוזיקה המחקה את אלוהים.”

במסגרת ספרו 'הרמוניית העולם' (Harmonice Mundi, 1619) רשם קפלר חמשה מוזיקלית עם מפתחות לכל החלקים, ומיקם את התמה של כל כוכב לכת בטבלטורה המלוכסנת, החלולה, של זמנו. הפזמון החוזר של כוכב חמה, אקסצנטרי מאוד, מהיר וחד-זווית, התפרס שבע אוקטבות מעל מפתח הפה של שבתאי, העובר מסול נמוך לסי ושוב בחזרה.

“אני מרגיש אחוז דיבוק ונרגש, בהתלהבות שאין לתארה במילים, מהמחזה המרהיב של הרמוניית השמיים,” אמר קפלר. “הוציאו את השמיים לאור ואז תהיה מוזיקה באמת ובתמים.”

שתי ספינות החלל 'ווֹיאג'ר', ששוגרו ב-1977 ועושות כיום את דרכן אל הגבולות החיצוניים של מערכת השמש, המשיכו מורשת מוזיקלית זו. שתי החלליות, שליחים פוטנציאליים אל יצורים מהחלל החיצון, נושאות תקליט מוזהב שיוצר במיוחד (כולל הציוד הדרוש להשמעתו) ומביע את מוזיקת הפלנטות כטונים ממוחשבים המציינים את מהירויותיהם של כוכבי הלכת במערכת השמש. התקליט הבין-כוכבי של 'וויאג'ר' גם אומר “שלום” ב-55 שפות ומנגן מוזיקה שנבחרה מתרבויות וממלחינים רבים, ובהם באך, בטהובן, מוצארט, סטרווינסקי, לואי ארמסטרונג וצ'אק ברי.

אם בכוונה תחילה ואם מתוך השראה, גוסטב הולסט התעלם מהסדר המקובל של כוכבי הלכת והתחיל את יצירתו ביולי 1914 ב'מאדים מחולל המלחמה'. ואכן, בסתיו ההוא פרצה מלחמה אמיתית, שכונתה בפי בני דורו של הולסט 'המלחמה הגדולה', אבל הולסט, בן 40 ופטור משירות פעיל בשל דלקת עצבים וקוצר ראייה, המשיך היישר אל 'נוגה מחוללת השלום'. בביצוע, כמו גם בסדר ההלחנה, הסוויטה המלאה מתחילה תמיד במאדים, מתקדמת פנימה לנוגה ול'כוכב חמה, השליח המכונף', ואז פונה שוב כלפי חוץ, לצדק, והלאה, דרך שבתאי, לאוראנוס ולנפטון, ושם קולותיה של מקהלת הנשים, הסגורה בחדר מחוץ לבמה, דועכים לקראת הסיום (בלי שיוותרו על עוצמת השירה), באמצעות סגירה שקטה ואיטית של דלת.

ההצלחה המיידית של הסוויטה בקרב הקהל הרחב הדהימה את הולסט והפכה אותו ממוזיקאי מוערך ליוצר מפורסם. כשנאלץ לדבר על 'כוכבי הלכת' בציבור, הבהיר הולסט ש'שבתאי מחולל ?הזקנה' – הארוך משבעת מהלכיה של הסוויטה, 90 דקות ו-40 ?שניות – הוא האהוב עליו ביותר. “שבתאי נושא עימו לא דעיכה גופנית בלבד,” אמר הולסט להגנתו של כוכב הלכת, “אלא גם חזון של מימוש עצמי.”

שבתאי בעל הטבעות, האייקון של הרוחניות, נצפה בראשונה מבעד לטלסקופ ביתי פשוט, והוא המתאים ביותר להפוך צופה תמים לאסטרונום מושבע. המערכת המרהיבה של הטבעות השבתאיות מתפרסת על דסקה ברוחב 290 אלף קילומטרים מקצה של טבעת אחת – או אנסה (ansa) – אל קצה האחר. רוחבן הנדיב של הטבעות כמוהו כמרחק בין כדור הארץ לירח, אבל עוביה של הטבעת הממוצע כמוהו כגובה של בניין בן 30 קומות לערך. בימיו של הולסט, המטפורות ששימשו את האסטרונומים לתיאור שטיחותן חסרת הפרופורציה של הטבעות, היו פנקייקים ותקליטים, ולבסוף הסכימו הכול לדַמותן ללוח קרטון בגודל של מגרש כדורגל (מדידות משופרות החליפו מאז את הקרטון בנייר טישיו).

שבתאי מופיע, עם צדק ונוגה, בציור של שמי הלילה מעל לאזור קוטסוולדז באנגליה, החביב כל כך על הולסט, ציור שניתן לו בפסטיבל שנערך לכבודו ב-1927, שבו ניצח על 'כוכבי הלכת' בפעם האחרונה. הצייר הרולד קוקס סיפר שהתייעץ עם האסטרונום המלכותי בנוגע למיקומם הנכון של כוכבי הלכת בליל מאי בשנת 1919 – השנה שבה נוגנה בראשונה 'כוכבי הלכת' בהופעה חיה בפני קהל, והולסט זכה בה במשרת מרצה בקולג' המלכותי למוזיקה. בציור נראה שבתאי ככתם בהיר בלבד, בולט פחות מאורותיהם של צדק או של נוגה, וחסר טבעות, כמובן, כיוון שאי אפשר להבחין בטבעות המהוללות בעין לא מזוינת. עם זאת אין לטעון כי הטבעות אינן נראות או חסרות בציור. להפך, הטבעות מנצנצות מקרח ומשלג, בוהקות כל כך, משלשות את הזוהר של שבתאי. כל מרכיביהן של הטבעות – מרכיבים שגודלם מגרגר אבק ועד לסלעים גדולים ?כבתים – נחשבים למצופים בקרח לפחות, ואולי אף עשויים כליל ממים קפואים. הגוף של שבתאי, לעומת זאת, הוא ענק גז, בדומה לצדק, עשוי מימן והליום אבל קטן וחיוור יותר ורחוק פי שניים מהשמש. ללא גבישי הקרח, פתיתי השלג וכדורי השלג מכל הגדלים, הסובבים אותו, לא היה שבתאי מסמא ומקסים כל כך צופים במרחק מיליארד קילומטרים.

במאי 1919, למזלו האמנותי של שבתאי, הטבעות נטו מעט כלפי כדור הארץ. אחת ל-15 שנים לערך, וליתר דיוק, פעמיים במסלולו של שבתאי סביב השמש, האורך 29.5 שנים, פונות הטבעות לעבר מעריציהן הארציים, ואורן המחמיא נסוג. בזמנים כאלה, כל שניתן לראות מהטבעות, ואפילו בטלסקופ, הוא קו צל דק לרוחבו של הגלובוס הצהבהב של כוכב הלכת. היעלמויות מחזוריות כאלה הותירו את ראשוני הצופים בטבעות אובדי עצות.

גליליאו, הראשון שהבחין בבליטות לצד שבתאי ביולי 1610, שגה והעריך כי זהו צמד של “מלווים” קרובים, שלא נעו כמו הלוויינים של צדק, אלא חיבקו את האגף של כוכב הלכת ושיוו לו מראה “תלת-גופי”. בשנתיים הבאות עקב גליליאו אחר שבתאי, ובסוף סתיו 1612 התוודה כי נדהם לגלות את כוכב הלכת בודד ועגול לפתע, בלי מלוויו משכבר. “מה אפשר לומר כעת על מטמורפוזה כה מוזרה?” כתב לפילוסוף עמית. הייתכן שכוכב הלכת שבתאי, כמו בן דמותו המיתולוגי, “טרף את ילדיו שלו?”

גליליאו חזה שהמלווים יחזרו, וכאשר שבו והופיעו נראו שונים מאוד. ב-1616 אמר גליליאו שהם נראים כמו צמד ידיות על שבתאי, ואחר כך השווה אותם לאוזניים, אבל, למעשה, מעולם לא הבין את טבעה הפנטסטי של זהותן האמיתית. רק ב-1656 קישר האסטרונום ההולנדי כריסטיאן הויגנס את צורתו המשתנה של שבתאי לקיומה של “טבעת רחבה, שטוחה, לא נוגעת בשום מקום, ונוטה למישור המילקה”. את ההסבר המלא פירסם הויגנס בספרו 'המערכת השבתאית' (Systema Saturnium), ב-1659.

הויגנס דיבר תמיד על 'טבעת שבתאי' כעל ישות מוצקה אחת, וכך היא נחשבה עד 1675, אז זיהה ז'אן-דומיניק קאסיני, המנהל של מצפה הכוכבים בפריז, קו חלוקה כהה שפיצל את הטבעת לשני מסלולים קונצנטריים, המכונים 'A' (החיצוני) ו-'B' (הפנימי והבהיר יותר). כעבור עוד שתי מאות נולד מקטע שלישי – הטבעת הפנימית העמומה 'C', שהתגלתה ב-1850 – ועם זאת, עדיין לא ידע איש להסביר בביטחון איך נוצרו הטבעות. הדעות על מבנה הטבעות נערכו זו מול זו למאבק הכרעה, והן נעו ממשטחים מוצקים לנחילים של לוויינים קטנים, מנהרות של נוזל מסתובב להתנדפות של אדים פלנטאריים.

“פרצתי כמה פרצות בטבעת המוצקה,” התרברב ג'יימס קלארק מאקסוול הצעיר בסקוטלנד ב-1857 מבינות לחישוביו המתמטיים, “ועכשיו אני משתכשך בטבעת הנוזלית, בהתנגשות מרהיבה בין הסימולים השונים.” מאקסוול היה משוכנע כי כוח המשיכה של שבתאי ירסק מבנה מוצק בעל ממדים גדולים כל כך, ולכן הקיש שהטבעות הן שפע של חלקיקים יחידים שבשל מספרם העצום נוצרת מרחוק אשליה של מוצקות. על פי חוקי קפלר, כל חלקיק שואף בהכרח למסלול עצמאי, והחלקיקים המרוחקים ביותר משבתאי ינועו במהירויות הנמוכות ביותר, והקרובים – מהר יותר, בדיוק כפי ששבתאי עצמו התקדם בכבדות סביב השמש, לעומת הקצב המהיר של כוכב חמה (אלו שירי מקהלות היה מלחין קפלר לריבוי העצום הזה!).

בתוך הטבעות הצפופות דוחף תמיד כל חלקיק את שכניו, והחלקיקים דוחקים זה את זה למסלולים צרים או רחבים יותר בשל חילופי אנרגיה ומומנטום. זאת ועוד, בשל ההתנגשויות מוטלים חלקיקים אל מעל ומתחת למישור הטבעות השטוח, אבל התועים האלה מוחזרים במהרה לשורה.

מאז 1966 הצטרפו לטבעות הקלאסיות של שבתאי, A, B, ו-C, עוד ארבע טבעות, המסומנות ב-D עד G. הסדר של הקבוצה שם לאל את הסדר האלפביתי של גילוי הטבעות, בהתקדמותן משבתאי כלפי חוץ – D, C, B, A, F, G, E – כמו תווי נגינה בסולם תרגול. כל אזור נבדל מחבריו בשינויים קלים של צבע או של בהירות או בצפיפות חלקיקיו או בצורתו הייחודית. בתצפית בת-מזל מחללית המקטעים האלה נפרסים לטבעות דקיקות רבות מספור, מופרדות זו מזו באין ספור מרווחים זעירים, ולוויינים קטנטנים מסיירים ביניהן, משובצים בהן.

מערכת הטבעות נוצרה, ככל הנראה, כתוצאה מהתפרקות של ירח קרח או של גוף לכוד דמוי-כוכב לכת, בקוטר של כ-100 קילומטרים. ייתכן שהגוף חסר הישע הזה, שנהרס לפני כמה מאות מיליוני שנים, עדיין חותר להיבנות מחדש במסלול שבתאי. חלקיקיו מושכים זה את זה מכוח המשיכה ונאחזים זה בזה, ויוצרים צבירים גדולים יותר המושכים אליהם עוד חלקיקים לגדול עוד יותר, אבל עד לנקודה מסוימת. כל גוף צובר בטבעת, שעולה על מגבלת גודל מסוימת, נקרע בכוחות הגאות של שבתאי, וכך נראה שנגזר גורלן של הפיסות הפזורות לא להתאחד לעולם ללוויין יחיד.

הירח של כדור הארץ, שעבר בהתפתחותו שלב דומה כטבעת של שברי התנגשות, אסף את עצמו, לעומת זאת, כיוון שחלקיו נעו די רחוק מכוכב הלכת שלנו ויכלו לחמוק מההשפעות ההרסניות של כוחות הגאות. הטבעות של שבתאי מצטופפות יחד. הן מאכלסות תחום קרוב של ריסוק תמידי, הידוע כאזור רוש (Roche), על שם האסטרונום הצרפתי בן המאה ה-19 אדוארד רוש, שניסח את המרחקים הבטוחים ללוויינים פלנטאריים. הירחים הגדולים יותר של שבתאי מונחים כולם הרחק מעבר לתחום רוש, מחוץ להיקף הטבעות. עם זאת, המשפחה המורחבת של שבתאי (34 ירחים לפחות בספירה האחרונה) כוללת חברים קטנים רבים בתוך הטבעות ובקרבן, שמסייעים ביצירתה של תמונת המורכבות. הטבעת F, לדוגמה, חייבת את קווי המתאר המפותלים והצרים שלה לפעולתם של שני לוויינים, האחד מהם רץ במהירות לצד פנים של הטבעת, והאחר – מלחך אותה מבחוץ. יחד הם עובדים כלווייני “רועים”, מכנסים את עדרי החלקיקים שביניהם לסבכים, לקשרים, למקלעות ולסלסולים.

בקיץ 2004 הגיעה לשבתאי החללית 'קאסיני', והכריזה על בואה בנסיקה דרך הרווח שבין הטבעות F ו-G, מרפרפת לאורך המרחבים הגדולים של מישור הטבעת, ואז צללה בחזרה ללא פגע למטה, דרך הצד הרחוק של הרווח שהופיעה דרכו. הריקנות היחסית של חללים כאלה היא תוצאה של היחסים ההדדיים בין לווייניו של שבתאי לבין החלקיקים שבטבעות המצייתים לחוקים שהגדיר פיתגורס בניסוייו במיתרים.

פיתגורס הראה כי גובה הצליל של המיתר עלה באוקטבה כשקיצר אותו לחצי. נגינה של שני המיתרים בעלי שני האורכים האלה ביחד, הוא אמר, נעימה לאוזן, כיוון שתנודותיהם הידהדו ביחס המספר השלם 1:2. יחסים שלמים – או תהודות – אחרים הניבו מרווחים מוזיקליים נאים אחרים, כמו טרצות, קווארטות וקווינטות. גליליאו, בספרו 'שני מדעים חדשים', עסק בהשפעותיהן של התנודות הסימפתטיות, וטען כי האוקטבה “תפלה למדי וחסרת להבה”, ואילו הצליל של תהודת 2:3 (המרווח המוזיקלי של קווינטה) גרם ל”דגדוג של עור התוף, כך שעדינותו נעשית למלאת חיות, ונוצר הרושם של נשיקה עדינה ושל נשיכה, בעת ובעונה אחת”.

אפקט התהודה הבולט ביותר בטבעות של שבתאי הוא 'מרווח קאסיני' (Cassini Division), מרווח של כ-5,000 קילומטרים בין טבעות A ו-B. המרווח נובע מתהודת ה-2:1 עם הירח מימס, המשייט הרחק משם, 65 אלף קילומטרים ויותר. חלקיקי הטבעת שבתוך 'מרווח קאסיני' נעים סביב שבתאי פעמיים לכל פעם של מימס, וכך הם משיגים שוב ושוב את הירח הנע באיטיות לאורך המסלול בנקודות אלה בדיוק. ושם, בנקודות אלה, הם נעים אל הירח בהשפעת הכבידה. לבסוף, משיכת הירח, מועצמת בהישנות ריתמית, בועטת את החלקיקים אל מחוץ למסלול התהודתי ומנקה את המרווח. מרווח דומה, גם אם צר יותר, בקרבת השוליים החיצוניים של טבעת A, הנקרא 'מרווח הנקה' (על שם ג'ואן הנקה, לשעבר המנהל של מצפה הכוכבים בברלין), חולק תהודה של 3:5 עם מימס ותהודה של 5:6 עם ירח אחר. גם הגבול המסולסל הדקורטיבי על הקצה החיצוני של טבעת A חייב את שש האונות דמויות עלי הכותרת שלו לתהודת ה-6:7 עם שני לוויינים קטנים, שמאכלסים מסלול אחד והיו אולי פעם אובייקט יחיד.

הטבעות מהדהדות גם לקצבו של השדה המגנטי של שבתאי, שסיבובו מהיר. השדה המגנטי מיוצר בתוך הפנים המימני-המטאלי-הנוזלי של כוכב הלכת, ומסתחרר בתיאום עם סיבוב שבתאי כל 10.2 שעות. חלקיקים בטבעת B הנעים בדיוק במהירות זו – או במחצית המהירות או כפליים ממנה – מוסעים עקב זאת ממסלולם.

300 שנים היה שבתאי עולם הטבעות היחיד, עד שהראו התגליות של שנות ה-70 וה-80 שכל ענקי הגז נושאים טבעות מסוג כלשהו. לצדק יש טבעות חוטיות, שקופות ודלילות, המכילות סיגים שניתקו מפני השטח של כמה ירחים קטנים. לאוראנוס תשע טבעות כהות, צרות, עם גבולות מוגדרים בחדות ומכונסים באמצעות לווייני רועים. חמש הטבעות המאובקות והחיוורות של נפטון כל כך לא אחידות בעוביין, ובכמה מחלקיהן הן דקות כל כך, עד לא כלום כמעט, מותירות רושם של טבעות העשויות קשתות חלקיות. ואולם אף לא אחת ממערכות אלה של טבעות שזוהו באחרונה אינה יכולה להציב תחרות של ממש לטבעות הבארוקיות (ואולי בסגנון רוקוקו דווקא) של שבתאי. עם זאת, כל אחת מהאחרות מגלמת ניואנס יחיד של דינמיקת טבעות – כמה מהתופעות קיימות גם בשבתאי, אבל נבלעות בנפח הווריאציות ובשפע העיטורים.

כל הטבעות נתונות לשינוי מתמיד במעגלים חוזרים ונשנים של בנייה ופירוק. הן דומות אבל שונות משנה לשנה. הן נשחקות ומתבלות בחיכוך של התנגשויות פנימיות, וזרם חדש של אבק ירחים ושל מטאוריטים נופלים מחדֵש את המלאי של אספקת החלקיקים אליהן.

כל מערכת טבעות, תוצר של גרוויטציה ושל הרמוניה, מציעה תבנית לעיצוב קוסמי. טבעות משחזרות את הלידה של כל משפחת כוכבי הלכת שלנו, שקמה מתוך הדיסק השטוח, המסתחרר, שהקיף את השמש הפעוטה לפני חמישה מיליארד שנים. כיום מוצאות הטבעות הד לא פעם גם במה שמכונה 'דיסקים פרוטו-פלנטאריים', המובחנים סביב כוכבים צעירים מרוחקים, שבהם החומרים הגולמיים, גז ואבק, מתאחדים בסינתזה של עולמות חדשים. טבעות שבתאי מקשרות אפוא את מערכת השמש שלנו למערכות סולאריות אחרות בהתהוות ואת מערכת השמש הנוכחית לעברה הקדמוני.

“מוזיקה”, כטענתו של הולסט במכתב לחבר, “כיוון שהיא זהה עם השמיים, אינה עניין של ריגוש רגעי, ואף לא ריגוש של שעה. היא הוויה של נצח”.

מיתולוגיה -­ כוכב חמה כוכבי הלכת דוברים ניב קדום של מיתוסים. שמותיהם משיבים לחיים את שאירע לפני ההיסטוריה, לפני המדע, כשפרומתאוס נכבל בשלשלאות אל הסלע ההוא בהרי הקווקז כעונש על גנבת האש מהשמיים, ואירופה לא היתה יבשת אלא ילדה עדיין, אהובתו של אל מחופש לשור שפיתה אותה.

בימים ההם הרמס – או מרקוריוס, כפי שקראו הרומאים לשליח האלים היווני – טס, מהיר כמחשבה, בשליחויות שמימיות, שזיכו אותו ביותר אזכורים מכל אל אולימפי אחר בקורות המיתולוגיה: אחרי שאלת הקציר איבדה את בתה היחידה לאל העולם התחתון, נשלח מרקוריוס לשאת ולתת על הצלת הקורבן, והסיע אותה הביתה במרכבה מוזהבת רתומה לסוסים שחורים; כשקיבל קופידון את משאלתו והפך את פסיכה לבת אלמוות – ולפיכך ראויה להינשא ?לו – מרקוריוס הוא שהוביל את הכלה אל תוך ארמון האלים.

כוכב הלכת חמה, מרקורי, הופיע לעיני הקדמונים, כפי שהוא מופיע כיום לעין לא מזוינת, מעל האופק בלבד, שם שייט באזור הדמדומים שבין יום ולילה. כוכב חמה הזריז הקדים את השמש בזריחה או רדף אחריה בעת השקיעה. את כוכבי הלכת האחרים – מאדים, צדק ושבתאי – אפשר לראות גבוה בשמיים כל הלילה במשך חודשים תמימים. ואולם כוכב חמה ברח תמיד מהאפלה אל האור או להפך ונעלם מטווח הראייה תוך שעה אחת. בדומה לכך, האל מרקוריוס שימש מתווך, חוצה את ממלכות החיים והמתים, מלווה את נשמות המתים למטה, אל מנוחתם האחרונה בשאול.

ייתכן שהמיתוס הוא שהעניק לכוכב את שמו של האל, כיוון ששיקף את מאפייניו, או אולי זו הייתה התנהגותו של הכוכב שעוררה את האגדות על האל. כך או כך, האיחוד של מרקורי כוכב הלכת עם מרקוריוס האלוהי – ועם הרמס ועם האלוהות הבבלית נאבו החכמה לפניו – נחתם עד המאה החמישית לפני הספירה.

דמותו העקשנית של מרקוריוס, צנום ונחוש כרץ מרתון, היא התגלמות אנושית של השליחות. הכנפיים שעל סנדליו מדרבנות אותו, שלוח לפנים בכוח הכנפיים שעל כובעו ובכוחות הקסם של מטהו המכונף. המהירות היא פסגת כוחותיו, אבל מרקוריוס קנה לו תהילה גם כרוצח ענקי (אחרי ששחט את ארגוס בעל אלף העיניים) וכאל המוזיקה (כיוון שהמציא את הנבל, ובנו, פאן, עיצב את חליל הקנים של הרועים), כאל המסחר ומגן הסוחרים (בשל כך נרמז שמו במילים כמו “merchant”, סוחר, ו-“mercantile”, מסחרי), אל הבגידות והגנבות (כיוון שגנב עדרים מאחיו למחצה, אפולו, ביום הראשון לחייו), אל צחות הלשון (כיוון שנתן לפנדורה את מתנת השפה), וכן אל הערמומיות, הידע, המזל, הדרכים, הטיילים, הגברים הצעירים בכלל והרועים בפרט. מטהו, שנחש שזור בו, סמל הרפואה, נקשר במרוצת הדורות לפוריות או להחלמה או לחכמה.

כוכב חמה וחבריו הטיילים הסבו אליהם תשומת לב בכך שנעו בקרב הכוכבים הקבועים – כך זכו בשמם 'planetai', שמשמעותו ביוונית “משוטטים”. סדירות תנועותיהם יצרה “קוסמוס” מתוך “כאוס”, גם אלה מילים ביוונית, ונתנה השראה ללקסיקון שלם של תיאור התנועות הפלנטאריות. ממש כפי ששמות האלים עדיין נקשרים אל כוכבי הלכת, מוסיפים מושגים יווניים אחרים, כמו 'אפוגי', 'פריגי', 'אקסצנטריות', ו'אפמיריס', לשמש בדיונים מדעיים. הצופים הראשונים שטבעו מילים אלה ממלאים את שורותיה של רשימת גיבורים ארוכה, מתאלס איש מילטוס (642-546 לפנה”ס), המדען היווני המייסד, שחזה ליקוי חמה וחקר את מהות החומר ביקום, ועד אפלטון (427-347 לפנה”ס), שראה את כוכבי הלכת כמקובעים על שבע ספֶרות של גביש לא נראה, שזורים זה בזה, מסתחררים בספירה השמינית של הכוכבים הקבועים, וכולם ממוקדים סביב כדור הארץ המוצק. אריסטו (384-322 לפנה”ס) הגדיל את מספרן של הספֶרות השמימיות ל-54, כדי לספק הסבר טוב יותר לסטיות ממסלולים מעגליים הנצפות במסלוליהם של כוכבי הלכת, ועד שביסס תלמי את האסטרונומיה, במאה השנייה לספירה, הורחבו עוד יותר הספֶרות הראשיות, בעזרת מעגלים משוכללים קטנים יותר, 'אפי-סייקלים' (epicycles) ו'דפרנטים' (deferents), הדרושים לקיזוז המורכבויות הנצפות של התנועות הפלנטאריות.

“אני יודע שבן תמותה אני מטבעי ובן חלוף”, נכתב במבוא למסתו האסטרונומית הגדולה של תלמי, ה'אלמג'סט' (Almagest), “אבל כאשר אני עוקב להנאתי אחר ההתפתלויות של הגופים השמימיים לפנים ולאחור, רגלי לא נוגעות עוד בארץ: עומד אנוכי בנוכחות זאוס עצמו ונוטל מהאמברוזיה – מזון האלים”.

במודל של תלמי כוכב חמה נע סביב כדור הארץ, ממש מאחורי הירח. הדחף לתנועה נבע מכוח אלוהי, חיצוני למארג הספֶרות. עם זאת, כעבור כאלף שנים ויותר, ב-1543, כשאירגן מחדש את הפלנטות, טען קופרניקוס שהשמש הכול יכולה, “כמו היתה יושבת על כס המלוכה”, והיא, למעשה, “שולטת על משפחת הפלנטות”. בלי שציין במפורש את הכוח העומד מאחורי שליטתה של השמש, מיקם קופרניקוס את כוכבי הלכת סביבה לפי סדר מהירותם, וקבע את כוכב חמה קרוב ביותר ללב השמש כיוון שהוא המהיר מכולם.

ואכן, קרבתו של כוכב חמה אל השמש היא הגורם המכריע בנוגע לכוכב זה, לא רק התקדמותו המסחררת בחלל – התופעה היחידה הניתנת לצפייה בקלות מכדור הארץ – אלא גם הניגודיות הפנימית שלו, חומו, כובדו, והיסטוריית האסונות שהותירה אותו קטן כל כך (רק כשליש מקוטרו של כדור הארץ).

בשל משיכתה של השמש הקרובה כוכב חמה ממהר במסלולו, במהירות ממוצעת של 48 ק”מ לשנייה. בקצב זה, פי שניים כמעט מהילוכו של כדור הארץ, נדרשים לכוכב חמה רק 88 ימי ארץ להשלמת מסעו הסיבובי. עם זאת, הגרביטציה חסרת הפשרות הזאת, המאיצה את מהלכו של כוכב חמה, היא גם שעוצרת את סיבובו על צירו. כוכב הלכת הזה שועט קדימה במהירות גבוהה הרבה יותר מן המהירות שבה הוא מסתחרר, ולכן נאלץ כל אזור בו להמתין חצי שנה מרקורית (כשישה שבועות ארציים) מעליית השמש לאור מלא של צהרי היום. לבסוף יורד הערב רק בסוף השנה, ומרגע שיורד הלילה הארוך תעבור עוד שנה מרקורית בטרם תשוב ותזרח השמש. וכך ממהרות וחולפות השנים, ואילו הימים משתרכים לנצח.

בימי עלומיה של מערכת השמש הסתובב כוכב חמה על צירו, קרוב לוודאי, מהר יותר. ייתכן שכל אחד מימיו ארך אז כשמונה שעות, וייתכן גם שבשנה המרקורית המהירה היו מאות ימים כאלה. ואולם תנועות הגאות שעוררה השמש במרכזו המותך של חמה, גרמו לסיבובו לדעוך בהדרגה עד לקצב הילוכו האיטי.

השחר של כוכב חמה עולה בחום מלובן. לכוכב הלכת הזה אין אטמוספֶרה מגִנה, שיכולה לכוף את אור הבוקר ולעשותו ל”אאוס ילידת הבוקר, ורודת-אצבעות”, המוכרת משירו של הומרוס. השמש הסמוכה מתגנבת אל השמיים השחורים, עולה בהם עצומה בגודלה, קוטרה פי שלושה כמעט מן הגלגל הנראה מכדור הארץ. בלי תיווכו של האוויר, המפזר את חום השמש ואוצר אותו בתוכו, באזורים אחדים של כוכב חמה יכול החום בשעות היום להתיך מתכות, ובשעות הלילה – הן מצטננות למאות מעלות מתחת לנקודת הקפיאה. נוגה אמנם חמה יותר בסך הכול, בגלל השמיכה העבה של גזים אטמוספריים העוטפת אותה, ופלוטו הוא, בסיכומו של דבר, קר יותר, בשל מרחקו מהשמש; אבל בשום מקום אחר במערכת השמש אין טמפרטורות קיצוניות יותר דרות בכפיפה אחת.

הניגוד החד בין יום ללילה מפצה על היעדרם של שינויים עונתיים בכוכב חמה. בכוכב הלכת הזה אין עונות של ממש, כיוון שהוא עומד ישר ואינו נשען על ציר מוטה, כמו כדור הארץ. האור והחום פוגעים תמיד היישר בקו המשווה של כוכב חמה, ואילו הקטבים הצפוני והדרומי, שאינם מקבלים אור שמש ישיר, נותרים צוננים, יחסית, כל העת. למעשה, באזורי הקוטב, ככל הנראה, מסתתרים בתוך מכתשים מצבורים של קרח, מים שמקורם בכוכבי שביט שהשתמרו קפואים בצל התמידי.

כוכב חמה אינו נראה בדרך כלל מכדור הארץ, אלא נחבא בזוהרה של השמש. אפשר להבחין בכוכב הלכת בעין לא מזוינת רק כשמסלולו נושא אותו הרחק למזרח או למערב מהשמש בשמי כדור הארץ. ב'אלונגציות' (שינויים במרחק הזוויתי מהשמש) אלה מרחף לעיתים כוכב חמה מעל האופק כל בוקר וכל ערב במשך ימים או שבועות. ובכל זאת, קשה לראותו, כיוון שהשמיים בהירים, יחסית, בזמנים אלה, וכוכב חמה קטן ורחוק כל כך. גם בשיא קרבתו אל כדור הארץ, עדיין מפרידים בינינו לבין כוכב חמה 80 מיליון קילומטרים, רחוק למדי בהשוואה, למשל, למרחק מן הירח – 400 אלף קילומטרים בממוצע. זאת ועוד, בשעה שהוא מתקרב אל כדור הארץ מצטמק החלק המואר של כוכב חמה לחרמש בלבד. רק הצופים המתמידים ביותר יוכלו לזהותו, ורק בעזרתו של המזל הטוב. קופרניקוס, כלוא בין מזג האוויר הנורא של צפון פולין לבין טבעו המתבודד של כוכב חמה, הצליח בכך אף פחות מהקדמונים. כך, למשל, הוא מתלונן בספרו 'על הסיבובים' (De Revolutionibus): “לקדמונים היה היתרון של שמיים צלולים יותר; הנילוס – כך הם אומרים – אינו פולט אדים מצועפים כל כך כמו אלה העולים מן הוויסטולה”.

קופרניקוס טוען עוד נגד תנועתו של כוכב חמה: “הכוכב עינה אותנו בחידותיו הרבות ובעבודה המפרכת הכרוכה בחקירת ?צפונותיו”. ביקום שדמיין קופרניקוס עומדת השמש במרכז, ובקביעת סדרם של כוכבי הלכת סביבה הוא התבסס על התצפיות של אסטרונומים אחרים, קדמונים ובני זמנו גם יחד. ואולם איש מהם לא ראה את כוכב חמה די פעמים או די במדויק כדי לעזור לקופרניקוס לבסס את הנחותיו בדבר מסלולו, כפי שקיווה.

הפרפקציוניסט הדני טיכו ברהה, שנולד ב-1546, שלוש שנים אחרי מותו של קופרניקוס, צבר לא מעט תצפיות בכוכב חמה – 85 לפחות – מהטירה האסטרונומית שלו באי איבֶן, שבה עיצב ופיתח מכשירים למדידת מיקומו של כל כוכב לכת בזמנים שצוינו במדויק. יוהאן קפלר, שותפו הגרמני של ברהה, ירש את אוצר הנתונים הזה, וב-1609 קבע במדויק את מסלוליהם של כל המשוטטים האלה, “ואפילו של כוכב חמה עצמו”.

כעבור זמן העריך קפלר, כי למרות הקושי לצפות בכוכב חמה באופק הוא יוכל אולי ללכוד אותו גבוה בשמיים, באחת מן ההזדמנויות המיוחדות הנקראות 'מעבר' (transit), שבהן חייב כוכב הלכת לחלוף על פני השמש. ואז, באמצעות הקרנה של דימוי השמש דרך טלסקופ על גבי נייר – כך יוכל לצפות בו בבטחה – יזהה את צורתו הכהה של כוכב חמה נע מקצה אחד של דסקת השמש אל הקצה האחר במשך כמה שעות. ב-1629 חזה קפלר כי 'מעבר מרקורי' כזה יתחולל ב-7 בנובמבר 1631, אבל הוא מת כשנה לפני האירוע. בהשראת תחזיתו של קפלר התכונן האסטרונום הפריזאי פייר גאסֶנְדי לחזות במעבר, ואז, כשנגלה לפניו האירוע, פחות או יותר בזמן החזוי, והוא לבדו חזה בו מבעד לעננים החולפים, התפרץ בשטף של מטפורות ורמיזות מיתולוגיות.

“קילניוס הערמומי הזה”, כתב גאסנדי (הוא מכנה את הכוכב בשם הנגזר משמו של ההר קילנה בארקדיה, מקום הולדתו של האל מרקוריוס), “זימן ערפל לכסות את הארץ, ואז הופיע מוקדם וקטן מהצפוי, והיה יכול לחלוף בדרכו בלי שנזהה אותו ואף בלי שנבחין בו. ואולם אפולו מורגל בתעלוליו עוד מינקותו [מרקורי גנב בשחר ימיו את עדריו של אפולו], והוא נטה לטובתנו, וערך הכול כדי שלא יוכל לצאת ולחמוק מזיהוי, אף על פי שאיש לא הבחין בו בהיכנסו. וכך ניתנה לי ההזדמנות לאחוז לרגע קט בסנדליו המכונפים, אפילו בשעת מנוסתו. בר מזל אני יותר מרבים-רבים מצופיו של הרמס, שחיפשו לשווא אחר המעבר, ואילו אני ראיתי אותו במקום שאיש לא ראה אותו עד היום, בכתרו של פוֹיְבּוֹס, נוצץ בזוהר הברקת”.

הפתעתו של גאסנדי מהופעתו המוקדמת של כוכב חמה – קפלר חזה שהוא יתגלה בצהרי היום, והוא הופיע למעשה בשעה תשע בבוקר לערך – אינה גורעת דבר מהישגו של קפלר, שנזהר ויעץ לאסטרונומים להתחיל בחיפוש המעבר ביום שלפני, ב-6 בנובמבר, למקרה ששגה בחישוביו, ואף להמשיך ולשמור על ערנות ב-8 בנובמבר. עם זאת, הערתו של גאסנדי על מידותיו הקטנות של כוכב חמה עוררה הפתעה גדולה. בדוח הרשמי שחיבר הדגיש את תדהמתו ממידותיו הקטנות של כוכב הלכת, והסביר כי פטר אותו תחילה ככתם שמש, אבל בשל מהירות תנועתו הבין לבסוף כי אין זה אלא השליח המכונף עצמו. גאסנדי שיער שקוטרו של כוכב חמה יהיה כ-15/1 מקוטרה של השמש, כפי שהעריך תלמי כ-1,500 שנים לפניו. ואולם התצפית במעבר גילתה, כי כוכב חמה הוא רק שבריר מן ההערכה הזאת, פחות ממאית מרוחבה הנראה של השמש. בזכות השימוש בטלסקופ, בשילוב תצפיותיו של גאסנדי בצלליתו של כוכב חמה כנגד השמש, פשט הכוכב את הזוהר המטושטש, את הדמות המאדירה שעטה בדרך כלל בהופעותיו באופק.

במשך כמה העשורים הבאים, בעזרתם של מכשירי מדידה מדויקים המוצבים על טלסקופים משופרים, הצליחו האסטרונומים לקצץ את מידותיו של כוכב חמה ולקבוע אותן קרוב לגודלו הידוע כיום – כ-4,900 קילומטרים מצד לצד, כלומר, פחות מ-1/300 מגודלה של השמש.

עד סוף המאה ה-17 הוחלפו ההנחות בדבר משיכות מיסטיות ומגנטיות בין השמש לכוכבי הלכת בכוח הכבידה, שהציע סר אייזק ניוטון ב-1687 בספרו 'היסודות המתמטיים של מדע הטבע' (Principia Mathematica). היה נראה כאילו חישוביו של ניוטון וחוק הכבידה האוניברסלי שלו מעניקים לאסטרונומים שליטה על השמיים עצמם. כעת היה ניתן לחשב במדויק את מיקומו של כל גוף שמימי בכל שעה ובכל יום, ואם חרגו התנועות הנצפות מן החזוי, נדרשו השמיים להפיק כוכב חדש להסבר של חוסר ההתאמה. כך, למעשה, “התגלה” נפטון ב-1845, בסימני עיפרון על הנייר, שנה שלמה לפני שאותר הגוף המרוחק מבעד לעדשת הטלסקופ.

האסטרונום שחזה את נוכחותו של נפטון בשוליה החיצוניים של מערכת השמש הפנה לאחר מכן את תשומת ליבו גם אל כוכב חמה, הפנימי יותר. בספטמבר 1859 הכריז בבהילות מסוימת אורביין ג”ג לוורייה ממצפה הכוכבים בפריז, כי נקודת הפריהליון (הנקודה הקרובה ביותר לשמש במסלולו של גרם שמימי) במסלולו של כוכב חמה משתנה שינוי קל מאוד במהלך הזמן, במקום שתחזור על עצמה בכל מסלול, כפי שחוזה המכניקה הניוטונית. לוורייה חשד שהסיבה לכך היא משיכה מכוכב אחר או מנחיל של גופים קטנים, הממוקמים בין כוכב חמה לשמש. למציאת השם ההולם פנה לוורייה למיתולוגיה, וקרא לעולמו הלא-נראה 'וולקן' (Vulcan), על שמו של אל האש והנפחוּת.

וולקן בן-האלמוות נולד נכה והתנהל בצליעה. לוורייה טען בתוקף כי וולקן שלו נחפז במסלולו, מהיר פי ארבעה מכוכב חמה, ועובר על פני השמש פעמיים בשנה לפחות. ואולם כל הניסיונות לצפות במעברים החזויים האלה נכשלו.

האסטרונומים שיחרו לוולקן בשמי היום שהתקדרו סביב השמש בליקוי החמה המלא של יולי 1860, ושוב בליקוי של אוגוסט 1869. עד אז התפתחה כבר די ספקנות, ואחרי עשר שנים של מסעי ציד עקרים לא היסס האסטרונום האמריקאי כריסטיאן פיטרס להעיר בלעג: “לא אטרח לחפש אחר הציפורים המיתיות של לוורייה.”

“מרקוריוס היה אל הגנבים,” העיר בעוקצנות הצופה הצרפתי קמיל פלמריון. “בן לווייתו מתגנב כמו מתנקש אלמוני.” למרות זאת, מסע החיפושים אחר וולקן התמשך גם אל המאה הבאה, ואסטרונומים אחדים עסקו במחשבות על מקום הימצאו עוד ב-1915, השנה שבה הודיע אלברט איינשטיין לאקדמיה הפרוסית למדע, שהמכניקה של ניוטון לא תתקיים במקום שבו מפעיל כוח המשיכה את מלוא כוחו. בסביבתה הקרובה ביותר של השמש, הסביר איינשטיין, מתעוות המרחב עצמו מכוחו של שדה גרביטציה כביר, ובכל פעם שכוכב חמה מסתכן ונכנס לשם, הוא מאיץ יותר משהתיר לו ניוטון.

“האם יכול אתה לשער את שמחתי”, שאל איינשטיין במכתב לאחד מעמיתיו, “מכך שהמשוואות של תנועת הפריהליון של כוכב חמה אכן נכונות? כמה ימים לא מצאתי מילים מרוב התרגשות”. בעקבות הצהרתו של איינשטיין נפל וולקן מהשמיים, כמו איקרוס, ואילו כוכב חמה זכה לתהילה מחודשת, בשל התפקיד שמילא בקידום ההבנה הקוסמית.

ועדיין, לצופים שביקשו לדעת איך הוא נראה, הסב כוכב חמה תסכול רב. אסטרונום גרמני אחד סבר ששכבת עננים עבה אופפת את פני הכוכב. באיטליה החליט ג'ובאני סקיאפרלי ממילאנו לעקוב אחר הכוכב גבוה מעל באור יום, למרות בוהק השמש, בתקווה להשיג הבחנה בהירה יותר של פני השטח שלו. סקיאפרלי כיוון את הטלסקופ שלו אנכית אל שמי הצהריים, במקום אופקית בזמן זריחה או שקיעה, וכך התחמק מהאוויר הסוער של אופק כדור הארץ וגם הצליח לשמור את כוכב חמה בשדה הראייה שלו למשך שעות. הוא החל בתצפיותיו ב-1881, נמנע מקפה ומוויסקי כדי לא לטשטש את הראייה, ומסיבה זו גם התנזר בשבועה מטבק, וצפה בכוכב במרומים בכל התארכות של מסלולו. ואולם חיוורונו של כוכב חמה על רקע שמי היום הכניע את מאמציו לפענח את מאפייני השטח שלו. אחרי שמונה שנים של התמודדות עם המשימה האדירה, כל שהיה יכול סקיאפרלי לדווח היה “פסים קלושים מאוד, שבהם אפשר,” כך אמר, “להבחין רק במרב המאמצים ותשומת הלב.” בתיאור גס של מרקורי, שהוציא לאור ב-1889, הוא שירטט את הפסים האלה, ובהם אחד שקיבל את צורתה של הספרה חמש.

ב-1934 יצאה לאור מפה מפורטת יותר, שתוארה כשיאן של עשר שנות המחקר שערך יוג'ין אנטוניאדי במצפה הכוכבים מֶדון, ליד פריז. אנטוניאדי הודה כי ראה רק מעט יותר משראה סקיאפרלי, אבל הוא היה שרטט מעולה ולרשותו עמד טלסקופ גדול יותר, והוא הציג את סימוניו הקלושים עם הצללות טובות יותר, והשמות שנתן להם התאימו היטב לעולם האסוציאציות הקלאסיות הנקשרות בשמו של מרקוריוס: קילנה (Cyllene, על-שם הר הולדתו של האל), אפולוניה (Apollonia, על-שם אחיו למחצה, אפולו), קדוּקֶאַטה (Caduceata, על-שם מטה הקסם שלו), והשממה של הרמס שלוש-המעלות (Solitudo Hermae Trismegisty). השמות האלה אינם מופיעים עוד במפות המודרניות, אבל שני רכסים בולטים שנתגלו בהדמיה מחלליות, נקראים כיום 'סקיאפרלי' ו'אנטוניאדי'.

סקיאפרלי ואנטוניאדי הניחו, לפי העקביות של הופעת הצורות אחרי שעות תצפית ארוכות בהן, שרק צד אחד של כוכב חמה נחשף לטווח הראייה. הם חשבו שהשמש קיבעה את הכוכב הקטן בתבנית שבה מוצף חצי אחד של כדורו בחום ובאור ואילו החצי השני נותר בחשכה מתמדת. בדומה לכך האמינו רבים מבני זמנם ורוב ממשיכיהם עד אמצע שנות ה-60, שבכוכב חמה שוררים 'יום' תמידי בצידו האחד ו'לילה' תמידי באחר. ואולם השמש קובעת את סיבובו ואת מסלולו של כוכב חמה לפי נוסחה אחרת: הכוכב סובב על צירו אחת ל-58.6 ימים – בהתאמה לקצב הזמן של מסלולו, והוא משלים שלושה סיבובים סביב צירו על כל שני מסעות סביב השמש.

התבנית של 2:3 גורמת לצופים מכדור הארץ לחזות שוב ושוב בצד אחד של כוכב חמה בשש או בשבע התגלויות עוקבות. סקיאפרלי ואנטוניאדי אכן הביטו בפנים לא משתנים של כוכב חמה במשך כל מחקריהם, ולכן אפשר למחול למסקנתם המוטעית בנוגע לסיבובו, כיוון שהתנהגותו של הכוכב נענתה היטב לטעותם.

במאה ה-20 ובמאה ה-21 המשיך כוכב חמה להיות מטרה קשה. אפילו טלסקופ החלל 'האבל', הסובב מעל האטמוספֶרה של כדור הארץ, נמנע מלהביט אל כוכב חמה, מחשש להפנות את האופטיקה העדינה שלו קרוב מדי אל השמש, ועד כה עמדה חללית אחת בלבד מול החום והקרינה העוינים של הסביבה הקרובה אליו.

'מרינר 10', שליחת כדור הארץ לכוכב חמה, טסה לצידו פעמיים ב-1974 ועוד פעם ב-1975. היא שידרה אלפי תמונות ומדידות של נוף מנוקב במכתשים, במשקעים קטנים ועד לאגני ענק. הנתיבים הכהים או הבהירים שהותירו הרסיסים סימנו את המקומות שבהם הפכו התקפות חדשות את פניהן של הישנות. הלבה שזרמה על פני הצלקות שהותירו ההתנגשויות, החליקה חלק מהשקעים, אבל ככלל, כוכב חמה המסכן והחבוט שימר בבהירות את שרידיה של התקופה -?שהסתיימה לפני ארבעה מיליארד שנים כמעט – שבה איימו רסיסי השאריות מיצירתה של מערכת השמש על כוכבי הלכת הרכים.

ההתקפה האלימה ביותר על כוכב חמה הותירה בו פצע ברוחב 1,300 קילומטרים, המכונה אגן קלוריס ('האגן של החוֹם'). ההרים שגובהם כקילומטר בשולי קלוריס זינקו, קרוב לוודאי, כתוצאה מן הפיצוץ המסיבי שחפר את האגן, וסביב ההרים מכל עבר התגלו עוד סימנים להמולה, ברכסים ובקרקע מחוספסת, המכים גלים לאורך מאות קילומטרים. ההתנגשות בקלוריס שילחה גם גלי הלם דרך חלקו הפנימי של כוכב חמה, דחוס ומתכתי, ועוררה רעידות אדמה שהרימו את הקרום בצד המרוחק של עולם זה וחתכו אותו לחלקים.

תמונות פוטומונטאז' מ'מרינר 10', שלכדו פחות ממחצית מפניו של כוכב חמה, חשפו רשת של מדרונות וקווי שבר, המצביעים על כך שכל הכוכב התכווץ לממדיו הנוכחיים מאיזו התחלה גדולה יותר. כשהתכווץ חלקו הפנימי של כוכב חמה, הקרום הגלובלי התאים את עצמו לעולם, שנעשה לפתע קטן יותר, כמו איזה תעלול חשאי של האל מרקוריוס, המסווה את עצמו תמיד.

אחרי 30 שנים ללא חקירה מדעית, נמצאת כעת בדרכה אל כוכב חמה חללית חדשה, 'מסנג'ר' (MESSENGER – ראשי תיבות של המילים Mercury Surface, Space Environment, Geochemistry, and Ranging). החללית, ששוגרה באוגוסט 2004, למרות השם שניתן לה אינה מסוגלת לעוף במהירות ובישירות, והיא תגיע לקרבת כוכב חמה רק בינואר 2008. מהמפגש הראשון עם הכוכב תתחיל 'מסנג'ר' במאמץ מיפוי מפורט, הדורש שלוש טיסות מעל כוכב חמה במשך שלוש השנים הבאות, ובה בעת תקיף את השמש, מוגנת בשמשייה עשויה בד קֶרָמי. אז, במארס 2011, תתמרן 'מסנג'ר' את עצמה אל מסלול סביב כוכב חמה עצמו, למסע שייארך שנה שלמה (בזמן כדור הארץ), לניטור של כוכב הלכת בשניים מימיו הארוכים. 'מסנג'ר', שתקיף את כוכב חמה במהירות שוב ושוב כל 12 שעות, תתפקד כאוראקל חדש, ותזרים תשובות לשאלות שהעלו מבקשי האמת הלהוטים מכדור הארץ.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור, הפרק פורסם באישור ההוצאה. הטקסט נלקח מאתר טקסט