צדקים חמים אינם נדירים אבל אין עוד אחד שמקיף את השמש שלו בפחות מיממה אחת של כדור הארץ כיצד כוחות הגיאות מאפשרים בכלל מצב כזה?
נתגלתה פלנטה בגודל 10 מסות צדק הסובבת סביב כוכב האם שלה בפחות מיממה (יממת כדה”א).
התגלית שפורסמה בכתב העת Nature ע”י קואל הלייר ועמיתים מאוניברסיטת קילה בבריטניה, מציבה אתגר להבנתנו את כוחות הגאות והשפל במערכות פלנטריות.
הפלנטה WASP-18b , שייכת לקטגוריית הפלנטות מחוץ למערכת השמש המכונות “צדקים חמים”- פלנטות מאסיביות שכנראה נוצרו הרחק מכוכב האם שלהן, והיגרו במשך הזמן למיקומם הנוכחי. WASP-18b הוא כה גדול, וכה קרוב לכוכב האם שלו, שכוחות הגאות והשפל בין הכוכב לבין הפלנטה היו אמורים לגרום לפלנטה להסתחרר קדימה ולגרום להריסתה בפחות מאלפית תוחלת חייו של כוכב האם.
עם זאת, כפי שהלייר ועמיתיו מראים, כוכב האם של WASP-18b הוא בן כמיליארד שנה. אם כן, או ש-WASP-18b נמצא במצב נדיר של תוחלת חיים קצרה במיוחד, או שכוחות הגאות והשפל במערכת כולה (ואולי גם במערכות נוספות מסוג צדקים חמים) היא הרבה יותר חלשה מאשר במערכת השמש.
53 תגובות
יעל: תודה.
מיכאל: לא ניהלתי שיחה, רק שאלתי. והסברתי לנקודה שהוא פשוט לא הבין את השאלה שלי. וחוץ מזה כבר ציינתי שענית לי.
יצחק:
אמנם תגובתך קנטרנית אבל היא בסך הכל מסגירה את חוסר ההבנה שלך.
כן. גם בוויקיפדיה כתוב אחרת.
למעשה בכל טקסט שדן בתורת היחסות כתוב אחרת.
משוואות ניוטון הן עדיין קירוב לא רע אבל דווקא סטייתן מן הממצאים בנושא מסלולו של כוכב חמה הוותה את אחת ההוכחות המכריעות לעדיפות תורת היחסות הכללית על תורת הכבידה של ניוטון.
חוץ מזה – אפילו אילו היו דבריך נכונים – הם לא מתייחסים לדברי.
אני בסך הכל הצבעתי על העובדה ששאלותיו של דם לבן היו דווקא על תורת היחסות הכללית ולא על תורת ניוטון וזאת ללא כל קשר לתוצאות החישובים.
המשך להתבשל בשנאתך
מיכאל, כשמדובר בכוכבי לכת, המכניקה הקלאסית ואיתה משוואתיו של ניוטון כולן עדיין נכונות. או שאולי בוויקיפדיה כתוב אחרת?
יעל:
אינני יודע למי ניסית לענות אבל אם זה לשיחה בין דם לבן לבין נקודה הרי שהדיון ביניהם לא נוגע למכניקה של ניוטון אלא לתורת היחסות הכללית.
דם לבן – כפי שאמרתי – חבל שתנהל שיחות על הנושא לפני שתלמד עליו קצת יותר.
כאשר פלנטה סובבת סביב כוכב, זה אומר שישנו כוח (מדומה) צנטריפוגלי שמושך את הפלנטה החוצה, והוא מאונך לכוח הצנטריפיטלי שמושך את אותה פנימה, ומאחר והכוחות מאונכים גודלו של הכח הצנטריפוגלי אינו משתנה, וכך נשמר האיזון שגורם לפלנטה להסתובב ברדיוס מסויים.
נקודה:
לא הבנת;
לא שאלתי איך העיקום גורם לגרוויטציה או לסיבוב הספירלי, אני שאלתי אם זאת באמת הסיבה, אז איך זה שהוא לא ממשיך את הסיבוב עד ש"מתרסק" לתוך הכוכב, אלא מפסיק את תהליך המשיכה לפתע ואז רק ממשיך להסתובב באותו מסלול קבוע.
אבל כבר מיכאל ענה לי
היגס:
במקום להצטער, עדיף שתתדיין ברצינות הראויה.
אינני מבין מדוע מבין שנינו, דווקא אני צריך לעמוד על כך שדבריך יהיו ניתנים להבנה.
אם אינך רוצה שיבינו אותם – מדוע כתבת אותם?!
זה לא שלא אמרת כלום.
אחת התגובות שלך, שנראתה לי מאד מבולבלת בקריאה ראשונית, מרמזת על רעיון נכון (באופן כללי) אבל אינה מפרשת את הקשר שלו למצב הנוכחי.
ארשה לעצמי להציג את הרעיון שמסתתר בתגובה 37 שלך באופן שיאפשר גם לאחרים את הבנתו ולהצביע על מה שמפריע לי בשיוכו למקרה הנוכחי.
מרכיב חשוב ברעיון זה הוא העובדה הבאה:
אפשר לחלק מצבי שיווי משקל בטבע לשני סוגים.
שיווי משקל יציב ושיווי משקל בלתי יציב.
מן הסתם, הסיכוי שניתקל באופן טבעי בשיווי משקל בלתי יציב הוא אפסי ולכן די בטוח להתבסס על ההנחה שאם נתקלנו בשיווי משקל כלשהו, הרי שמדובר בשיווי משקל יציב.
מה עושה שיווי משקל יציב לכזה?
עושה את זה משהו בדינאמיקה של המערכת שנוטה "לתקן" שגיאות קטנות (כלומר – שאם סטינו במעט משיווי המשקל עקב סיבה זו או אחרת – יש משהו במערכת שימשוך אותנו לכיוון שיווי המשקל).
זה מה שגורם לכדור בקרקעית הקערה להיות בשיווי משקל יציב.
כל עוד אינו חוטף בומבה שתעיף אותו אל מחוץ לקערה, הוא יישאר בתחתיתה גם אם יחטוף מדי פעם מכות קטנות.
שיווי משקל של סינכרוניזציה בין שתי מערכות הוא כזה.
למשל – הירח מסונכרן לגמרי עם כדור הארץ באותו סוג של סינכרוניזציה שעליו אתה מדבר, רק ביחס המרשים יותר של 1:1 (לא ביחס שיש מקום למחשבה שהוא אולי נקודתי של 2:3) ובאמת ידוע לנו שמצב זה נוצר בעקבות יכולת ה"תיקון" של המערכת: אותה מערכת כוחות שהביאה לסינכרון (כוחות הגאות) גם משמרת אותו וכל סטייה קטנה מתוקנת על ידי משוב שלילי.
לכן, מערכות דינאמיות שחלק מן הדינאמיקה שלהן מבוססת על סינכרון יציב, יכולות, לפעמים, להתגבר על בעיות קטנות ולשמר את הדינאמיקה חרף ההפרעות.
למשל – גם אם נציב על הירח מסלול מרוצים חד סטרי ונריץ עליו מכונית מרוץ בכיוון קבוע ללא הפסקה – עדיין "יצליח" הירח לשמור על המצב בו צד קבוע שלו מופנה אלינו.
עד כאן טוב ויפה ולכן הגיוני לטעון שמצבי סינכרון בין מערכות – גם כאלה עם סינכרון פחות מרשים, נוטים ליציבות.
אז מה הבעיה שלי?
כפי שציינתי – היא מורכבת מכמה תת בעיות שלאף אחת מהן לא נתת תשובה.
האחת היא שבניגוד למה שאתה אומר – לקיומם של גופים נוספים יש חשיבות מכרעת בשמירת יציבותו של סינכרון סבסוב-מסלול בערך שונה מ 1:1 ובמקרה שלנו לא נתגלו גופים כאלה.
השני הוא עניין של סדר גודל ושל הקשר. למשל – אם נציב שעון קטן על מערכת ענקית ובלתי יציבה, הרי שקיומו של סינכרון בשעון לא ייצב את המערכת (זה העניין של סדר גודל). גם אם נציב עליה שעון ענק זה לא ישפיע במקרים רבים. למשל – שעון מכאני, גדול ככל שיהיה, לא ירסן חוסר יציבות אלקטרוני (זה העניין של הקשר)
השלישי הוא שיש לנו דוגמאות נגדיות ליכולתו של סינכרון סבסוב-מסלול לשמור על מרחק קבוע ולכן למרות שבשיר "רק הירח זורח" הרי שבמציאות לא רק הירח בורח.
הרביעי (נזכרתי בו עכשיו למרות שהייתי צריך לציינו כסעיף שני) הוא שקיומו של סינכרון סבסוב-מסלול מחייב חוסר אחידות יציב במבנה הפנימי – דבר שהוא מאד לא סביר בכוכב המקיף את השמש בקרבה כה גדולה.
כל עוד לא תענה על כל הבעיות הללו לא ניתן יהיה לראות בדבריך הסבר.
מיכאל
מצטער חבל
היגס:
נואשתי.
דם לבן, הסבר פשוט לשאלה שלך על כיצד העיוות המרחבי גורם לסיבוב גופים.
פשוט קח גולהאו כל כדור קטן והשליחהו לכיור, שים לב למסלול שהכדור עושה…
מיכאל
כיום ידוע שניתן להכניס מערכות כאוטיות למצבי תהודה די בקלות. כמה מצבים כאלו יכולים לחיות בו זמנית במערכת כאוטית אחת. יש חומרים על זה באינטרנט כמדומני. אמנם יתכן שהדברים הללו קצת מורכבים. בסך הכל ניסיתי להעשיר את הבסיס בדברים נוספים. מה שמעניין עכ"פ מדוע כאן אתה מתעקש לראות הוכחות שלמות ואילו בנושאים כגון הניסוי שלקופים אין צורך לקיים מצוות לעומת בני אנוש. אינך דורש זאת.
היגס:
למה כוונתך ב"אין טעם".
אתה רוצה שיאמינו לך סתם כך בלי שתבסס את הדברים?
כמו שראית, אפשר לתאר דברים כאלה (כשהם נכונים) גם בלי מתמטיקה.
לא הבנתי מה וויקיפדיה שייכת לעניין.
מיכאל
אלו תחומים שאני מתעסק בהם בעבודתי ואין טעם לכתוב כאן את המתמטיקה.
במערכות דינמיות לא ליניאריות יש הרבה יותר מוויקיפדיה.
היגס:
חוץ מלומר שזה כן מבוסס לא אמרת כלום.
כדי לראות מה כוונתי במילה "ביסוס" (ממש מפתיע אותי שיש צורך בכך) אני מציע שתקרא את תגובות 5, 6, 8 ו 9 שלי.
נפנופי ידיים אינם ביסוס.
מיכאל
זה מבוסס לגמרי ונמצא בתהליכים דינמיים רבים בעלי מאפיינים לא ליניאריים. כאשר מכניסים לתוכם רעש ונוספות תנועות מחזוריות מסוגים שונים לאותה מערכת. עיין לדוגמא בוויקי. בערך Stochastic resonance. וזה רק קצה הקרחון. משתמשים בשיטת כאלו למשל כדי להגביר לייזרים ואו לאפיין את תדירותם באופן דינמי ועוד.
היגס:
לא נתת כל הסבר.
יש אפשרות שמשהו?
אולי. לא הראית זאת ואף מאמר שהבאת לא טוען זאת.
תגובתך האחרונה קצת מזכירה לי בניסוחה את פרשת סוקל:
http://en.wikipedia.org/wiki/Sokal_affair
מיכאל
רק חלק מההפרעות נובע מכוכבים אחרים השאר נובע מעיקום חזר יותר של המרחב עפ"י היחסות הכללית בסביבת השמש. ההסחה של הפרהיליון מושפעת מזה. בזה גם מתבטאת חלק מהתהודה.
אני מתייחס לתהודה כיכולת של מערכת לקלוט ולהכליל לתוכה הפרעות חיצוניות או פנימיות כלשהן.
באופן שמעשיר את התנודות של הדינמיקה הכללית של המערכת. כלומר יש אלמנטים פוטנציאלים בתוך המערכת שבאים לידי ביטוי בתנועה נוספת מסוגים שונים בעיקבות תרומת ההפרעות.
בתהודה הדינמיקה הופכת לעשירה יותר. ואז ישנן שתי אפשרויות או שזה יתרום ליצוב של המערכת. כמו הוספת כלי נגינה נוספים לתיזמורת. או שהמערכת תחרוג מגבול רוויה מסויים ואז תאבד יציבות ותדעך.
חמודים 🙂
אוי סליחה… 🙂
דם לבן:
האם החלטת לקרוא לי יעל?
תודה יעל, אני אקרא
אבל היי, בשביל זה אני כאן, לא? – להשכיל 🙂
היגס:
אני רואה שלא קראת בוויקיפדיה כפי שהצעתי לך.
קרא את הפסקה האחרונה בפרק Spin-Orbit Resonance במאמר על כוכב חמה.
כתוב שם שהרזוננס המיוחד של 2:3 מתקבל כתוצאה מן העובדה שהודות למעורבותם של כוכבים אחרים הופך מסלול כוכב הלכת לאליפטי מאד בתקופות מסוימות ושאלמלא כן היה מגיע Tidal Locking כלומר ליחס של 1:1 כפי שמגיעים לווינים בדרך כלל.
איך שלא יהיה – באף אחד מן הקישורים שהבאת לא נאמר שעובדה זו תורמת ליציבות המסלול.
הדבר היחיד שנדרשים להסבר יציבותו הוא היחס הזה של 2:3 שבכל מצב רגיל היה דועך ל 1:1 (וכאמור אינו עושה זאת בגלל מעורבותם של כוכבים אחרים).
מיכאל
המעורבות של כוכבים אחרים בתהודתו של כוכב חמה זניחה. על אף שהיא הנותנת כלומר יש נטיה ליצור תהודה במערכות כוכבים דווקא כתוצא מתוספת הפרעות קבועות למסלול שיש לו נטיה ליהיות לא ליניארי.
להלן לינק נחמד עם ציור המתאר את תהודתו המסלולית של כוכב חמה.
המינוח במקור האנגלי “Mercury’s Orbital Resonance” משתמש במילה מסלולי.
http://www.windows.ucar.edu/tour/link=/mercury/News_and_Discovery/Merc_orbit_reson.html
מיכאל
אוקי אוותר לך על המילה "מסלולית" כוונתי העיקרית היתה לקיומה של תהודה השומרת על יציבות לאורך זמן דווקא עקב התרומות הקבועות של ההפרעות כתוצאה מעוצמתו הגבוהה של השדה.
כידוע שנקיפות המסלול של כוכב חמה תואמות לחלוטין את היחסות הכללית דווקא כי העוצמה הגבוהה יחסית של עיקום המרחב באה כאן לידי ביטוי.
ההפרעות הללו בדוגמת המאמר שלעיל עשוייות לתרום למצב תהודה ויציבות המערכת על אף הסיבוב המהיר של אותו צדק גדול מאד.
אגב, אם תקרא בויקיפדיה על כוכב חמה תראה שהרזוננס הזה של שני שליש נוצר בו בגלל מעורבותם של כוכבי לכת אחרים.
גם לא כתוב כאן דבר על ייצוב המסלול
צר לי, היגס אבל כאן לא מדובר על תהודה מסלולית אלא תהודה בין הסיבוב העצמי לבין זמן ההקפה שהוא בדיוק נושא כוחות הגיאות עליו דברתי אני בהסבר הראשון.
מיכאל בבקשה
המדובר בכוכב חמה שנמצא בתהודה מסלולית יציבה עם השמש כאשר ההפרעות של עוצמת הגרוויטציה גורמות ליצוב התהודה. במאמר שלהלן לדוגמא חישבו את סכומי המצבים בשיטת ההמילטוניאן להלן.
http://www.springerlink.com/content/g36k7046q0688715/
היגס:
כתבתי את תגובתי הקודמת לפני שראיתי את תגובתך האחרונה.
אני עדיין דבק בה. את ויקי הבאתי רק כדוגמה אבל יודע מה? אתה מוזמן להביא מקור אחד שמדבר על אותו סוג של "תהודה מסלולית" עליו אתה מדבר.
לחילופין – אתה מוזמן להסביר את הפיזיקה של מנגנון התהודה המסלולית עליו אתה מדבר.
היגס:
מה קרה לך?
כשאחד מקיף את השני זה בדיוק אותו דבר כמו ששניהם מקיפים מרכז כובד משותף רק שמסתכלים ממערכת קואורדינטות אחרת.
איך שלא יהיה – בכל המצבים הללו – זמן המחזור של שני הגופים הוא זהה.
זה פשוט לא שייך לתהודה מסלולית.
אולי תאמר לי למה כל התרשימים בויקיפדיה כוללים יותר גופים? הרי ככל שיש פחות גופים בתרשים ההסבר אמור להיות פשוט יותר.
הסיבה היא כמובן שתהודה מסלולית לא קיימת כאשר יש רק שני גופים וגם לא כאשר יש רק גוף אחד. לכן הדוגמה הפשוטה ביותר כוללת שני כוכבי לכת סביב כוכב אם אחד.
זה גם מתחיל להצחיק כי בסך הכל השתמשת במילה ולא נתת הסבר.
אפילו אם הייתי מוותר לך על השימוש השגוי במילה – לא הייתי יכול לקבל מדבריך שום הסבר.
מיכאל
משפט המפתח בציטטה כגורם מרכזי לתהודה הוא:
exert a regular, periodic gravitational influence on each other
יש מקורות נוספים לעניין חוץ מוויקי בדוק.
מיכאל
תהודה נקיה מתרחשת בין זוג גופים ולא חייב ששניהם מקיפים מרכז כובד אחר. אלא גם אם שניהם מקיפים אחד את משנהו וגם אם אחד מקיף את משנהו. דווקא כשהם קרובים מאד וקרובים במסה תיווצר תהודה.
היגס:
הוא שאמרתי.
כדי שתתרחש תהודה מסלולית נחוצים שני גופים שיקיפו את השמש ולא אחד.
אם תסתכל בתרשימים בויקי – תראה שבזה מדובר אבל גם מנוסח הציטוט שלך אפשר להבין זאת.
איך יתכנו זמני מחזור שונים כשמדובר על שני גופים שסובבים מרכז כובד משותף?
כמובן שזמני המחזור של שניהם זהים ולכן ברור שלא בכך מדובר.
מיכאל
ציטטה מוויקי
In celestial mechanics, an orbital resonance occurs when two orbiting bodies exert a regular, periodic gravitational influence on each other, usually due to their orbital periods being related by a ratio of two small integers.
מיכאל רוטשילד
תהודה מסלולית בין שני גופים נפוצה מאד ודווקא כאשר קיימת גרוויטציה חזקה התורמת לתיקונים קבועים במסלול. בדוק בבקשה.
חיים:
היגס צודק וטועה.
הוא צודק בכך שמדובר בתופעות שונות.
הוא טועה בכך שהסברו שייך לעניין.
תהודה מסלולית היא תופעה שמתקיימת בין שני גופים הסובבים סביב גוף שלישי (למשל – שני ירחים של צדק או שני כוכבי לכת) ואין לה קשר למצב המתואר.
גם לא סביר שיש במערכת גוף משמעותי נוסף כי היו מגלים גם אותו באותה הזדמנות.
חיים
אתה שומר טוב על כבודו של מיכאל והוא ראוי לכך בהחלט גם לדידי
אבל תהודה מסלולית היא עניין אחר.
מזמין אותך לעיין כרגיל בוויקיפדיה.
היגס בוזון ! אין צורך לחזור בסינית על מה שמיכאל הסביר כל כך טוב בעברית
תיקון טעות והבהרה
1. מיכל צ"ל מיכאל. עימך הסליחה.
2. "פשוט"- הכוונה להסבר. התהליך – מסובך.
למיכל
חן חן על ההסבר המצויין. פשוט וברור.
יתכן ששני הגופים נמצאים בתהודה מסלולית יציבה. הגודל והמרחק הקצר תורמים לשדה גרוויטציה חזק במיוחד. ויתכן שזה מה שתורם לקיזוזים מתאימים במסלול וליציבותו.
מיקי:
לא הבנתי מה אתה אומר.
כדאי גם שתבחין בכך שמערכות בטבע אינן נוצרות תחת שום הנחה. הן נוצרות בגלל חוקי הטבע.
רפאל:
אנא אמור לי אם הבנת.
???
לפי איך שזה נשמע מדובר בכוחות חלשים יותר, מפני שהמערכת כולה נוצרה תחת ההנחה שמרכזי המסה בזמן היווצרות המערכת היו במצב מיוחד שכזה…
רק הערה קטנה נוספת:
גאות אינה מחייבת מים או נוזל כלשהו.
גם האדמה "גואה" (פחות מן המים אבל בכל זאת משהו).
בכל גוף יש אלסטיות מסוימת שמאפשרת לו "לגאות".
למעשה לא מדובר באלסטיות של ממש והגוף סובל כתוצאה מתנועת הגיאות מחיכוך פנימי שגורם לו להתחמם (וכמובן, בהמשך, לפלוט את החום שנוצר).
רפאל:
כאן נמצאים כל הפרטים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Tidal_acceleration
אני חושש, עם זאת, שדווקא מרוב פרטים אתה עלול להתקשות לראות את היער ולכן אוסיף מספר מילים שמאפשרות להבין את העניין "בגדול".
הירח גורם לגאות ושפל על פני כדור הארץ.
לא אסביר כרגע את כל התהליך (הסברתי זאת בתגובות אחרות בעבר וזה לא ממש חשוב להסבר זה) אבל הגאות נעה על פני כדור הארץ כשבכל שלב היא מתמקמת כך ששיאי הגובה של המים נמצאים בנקודה הכי קרובה לירח ובנקודה הכי רחוקה ממנו.
מכיוון שהירח סובב את כדור הארץ רחוק יותר מן המסלול הגיאוסינכרוני, הוא מסתובב סביבנו במהירות זוויתית קטנה יותר מזו של סיבוב כדור הארץ סביב צירו.
לכן הגאות שיצר הירח ברגע מסוים נדחפת על ידי סיבוב כדור הארץ ונוטה "להשיג" את הירח עקב דחיפה זו.
זה אומר שהירח צריך "לגרור" אותה חזרה כדי שתתיישר אתו.
כלומר – הירח "גורר" את הגאות במגמה שהיא מנוגדת לכיוון סיבוב כדור הארץ ולכיוון סיבוב הירח סביב כדור הארץ.
מכיוון שלכל פעולה יש תגובה (כפי שאנחנו מקווים שהחמאס והחיזבאללה כבר ילמדו), גוררת הגאות את הירח בכיוון ההפוך לכיוון שבו הוא גורר אותה – כלומר – היא מאיצה את תנועתו במסלול.
כידוע – תנועה מהירה יותר במסלול – "זורקת" את הירח למסלול רחוק יותר.
אילו היה הירח קרוב לכדור הארץ יותר מן המסלול הגיאוסינכרוני הוא היה "משיג" את הגאות ולכן הייתה זו מושכת אותו "אחורה", כלומר, מאיטה אותו וגורמת להתקרבותו לכדור הארץ.
אני מקווה שההסבר מובן עכשיו.
אם לא – אני כאן.
"זו הסיבה לכך שהירח מתרחק מאתנו בהדרגה"
אפשר לקבל עוד פרטים?
הדגשה מסוימת:
אם כוכב האם מסתובב מהר מאד אז כוכב הלכת עשוי בכלל להסתחרר הלאה ממנו ולא לכוונו
יעל:
"להסתחרר פנימה" ולא "להסתחרר קדימה"
דם לבן:
אתה בדרך כלל מתבטא בצורה אינטליגנטית אבל שאלותיך בנושא גרביטציה ממש מביכות ומעידות על כך שמעולם לא קראת דבר על תורת היחסות הכללית.
אנא ממך: קרא קצת על העניין http://en.wikipedia.org/wiki/General_relativity
יגאל ג ודם לבן:
כוכב המסתחרר סביב שמש נוצר בדרך כלל יחד אתה ולא הגיע אליה ממרחקים.
כוכב שמגיע מרחוק – חוזר ומתרחק מן השמש וגם אם הוא נלכד בכוח משיכתה – מסלולו אליפטי מאד והקפתו נמשכת זמן רב.
כולם:
אם מסתכלים על כוכב הלכת כגוף נקודתי הנע בחלל ללא אבדן אנרגיה אז למעשה אין כל סיבה שייפול לכוון השמש. במצב כזה הוא היה ממשיך להקיף אותה לעד באותו מסלול שבו היה מלכתחילה.
מה שמשנה את המצב הוא כוחות הגאות.
לכל כוכב יש רדיוס שכוכבים הנעים בו הם "סטציונארים" או "סינכרונים" ביחס אליו – כלומר – נמצאים תמיד באותה נקודה בשמים (המסלול המתאים לרדיוס זה ביחס לכדור הארץ מאוכלס בלוויינים הגיאוסטציונאריים).
הרדיוס הרלוונטי הוא פונקציה של מסת הכוכב ומהירות סיבובו.
כוכב לכת שמסתובב מתחת למסלול זה נופל בהדרגה (במסלול ספיראלי) לכיוון כוכב האם וכוכב לכת מרוחק יותר – מתרחק בהדרגה.
כוכב לכת שנמצא בדיוק שם …. נשאר שם.
זו הסיבה לכך שהירח מתרחק מאתנו בהדרגה.
זה גם יכול לספק הסבר מסוים להישארותו של כוכב הלכת במסלול זמן רב יותר: אולי השמש שאותה הוא מקיף מסתובבת בדיוק באותה מהירות שבה הוא מקיף אותה ואז אין לכוחות הגאות השפעה על מסלולו.
התעלמתי כאן מאבדן האנרגיה שמשערים שנגרם בגלל גלי הגרביטציה הנוצרים בתהליך כיוון שאלה אמורים להיות חלשים למדי במקרה זה.
תראו.. מה שטען אינשטיין הוא דבר שונה. הוא טען שזה לא שהגופים מושכים זה את זה, אלא כל אחד מהם משפיע על החלל זמן בצורה שמעקמת אותו. את העיקום הזה, אנו רואים ומרגישים כגרויטציה.
דמיינו סדין מתוח, שעליו מניחים כדורסל. הסדין הוא מרחב החלל זמן. הכדורסל יהיה בתפקיד השמש.
הכדור יוצר שקע (=עקמומיות) בסדין. עכשיו, נניח גולה (תייצג את כדור הארץ) במרחק מה מהכדור. מה שיקרה הוא , שהגולה "תשייט" לה על הסדין לאורך העקמומית. מה גם שהגולה יוצרת עקמומיות על הסדין, שמשפיעה כמעה על הכדור (אבל לא יותר מידי). אך אם היינו שמים כדוריד (כוכב יותר גדול) אז בוודאי היינו רואים את ההשפעה על הכדורסל (השמש).
זה בקצרה מה שאיינשטיין טען. עכשיו רק תנסו לדמיין את הסדין מקיף אתכם מכל עבר ובכל כיוון. והכדור מעקם את הסדין בכל כיוון בו זמנית.
מקווה ששפכתי קצת אור (מה את חושבת יעל ? )
דם לבן,
התנועה מהסוג שאתה מתאר (התקרבות של שני גופים גדולים הנעים זה לעבר זה) היא לעולם חלזונית ולא בקו ישר, וזאת מאחר שכל אחד מהם מתחיל את תנועתו כשיש לו כבר מהירות כלשהי שכיוונה שונה מהקו המחבר את שני הגופים. חיבור המהירות הזו עם התאוצה הנגרמת ממשיכת שני הגופים יוצר תנועה חלזונית מואצת וייתכן שמה שנצפה כאן הוא שלביה האחרונים של תנועה כזו לפני פגיעה. הניחוש שלי שמדובר בכוכב ("שמש") קטן במיוחד, כך שהמערכת יותר דומה לכוכב כפול מאשר
למערכת כוכב-כוכב לכת.
זה מחזיר אותי לשאלה שלי בכתבה בקודמת:
אם עיקום המרחב הוא שיוצר את הגרוויטציה, ובנוסף גם כוכב הלכת הגר ממקום רחוק – לקרבת השמש [בשל כח המשיכה, אני מניח(?)] אז איך זה שהוא אינו ממשיך לנוע באותו כיוון ולהתרסק אל תוך השמש?
אני חושב שזה אכן המקרה הנדיר של צפיה בכוכב לכת על סף הקריסה שלו עם כוכב האם.
זה מוכרח שמתוך כל המקרים הנצפים, נצפה מידי פעם במקרים נדירים.