‫הממשלה רוצה את הדנ”א שלך / ארין מרפי‬

שוטרים בארה”ב רשאים לאסוף דגימות דנ”א בעת מעצר, לפעמים אפילו בטרם הגשת כתב אישום. הנוהל הזה מאיים על חירויותיהם האזרחיות של חפים מפשע * ואצלנו עושים פיילוט למאגר ביומטרי שוני בחלוקת 

ואצלנו בארץ: ללא ממונה על אבטחה וללא אפשרות להשוות טביעות אצבעות: הפעלת הניסוי הביומטרי היא תעלול יחסי ציבור

גלי צה”ל חשף היום כי המאגר הביומטרי מתחיל לעבוד מעוד שבועיים באופן ניסיוני: כל אזרח ישראלי יוכל לפנות ללשכות משרד הפנים, ולהחליף את תעודת הזהות והדרכון הנוכחיים שלו בתעודות חכמות. למשטרה תהיה גישה חלקית למאגר הביומטרי

בתגובה לדברי סגנית השר פאינה קירשנבאום, כי המאגר הביומטרי יופעל בתוך שבועיים, מסרה פרופ’ קרין נהון, אחראית תחום המאגר הביומטרי בתנועה לזכויות דיגיטליות כי: “הפיילוט של המאגר הביומטרי יוצא לדרך בצורה לא מקצועית ופוגע באזרחי ישראל. קשה להאמין שהמאגר יוצא לדרך, כאשר אין עדיין תוכנה המשווה בין טביעות אצבע והמונעת זיופי תעודות זהות. הפעלה של המאגר הביומטרי בצורה הנוכחית היא תעלול יחצני במקרה הטוב, וניסוי מסוכן בבני אדם, במקרה הרע”.

‫הממשלה רוצה את הדנ”א שלך / ארין מרפי‬ -סיינטיפיק אמריקן

בסדרת רציחות שתחילתה באמצע שנות ה-80, נרצחו לפחות עשר נשים באזור לוס אנג’לס. לרוצח הסדרתי ניתן הכינוי “המרטש הרדום” על שום תקופות ארוכות של אי פעילות בין פשעיו. במשך כ-25 שנה הוא חמק מזרועות החוק. ואז, ב-2010, בלי שום קשר לסדרת הרציחות, עצרה המשטרה בקליפורניה אדם בגין החזקת נשק שלא כדין. חוק המדינה חייב את העצור לספק דגימת דנ”א לבסיס הנתונים הלאומי ארה”ב. בדרך כלל, חיפוש בבסיס הנתונים הזה נועד כדי למצוא התאמה מדויקת בין פרופיל דנ”א שהשאיר אדם בזירת הפשע ובין פרופיל דנ”א של עבריין מוכר. החיפוש מתמקד ב-13 אתרים בגנום (הדנ”א שלנו בשלמותו) שבהם חלקים של החומר הגנטי שונים מאדם לאדם. אם החומר מזירת הפשע שונה באחד מאותם 13 אתרים, משמע שהדגימות אינן תואמות והחוקרים יודעים שעדיין אין להם חשוד.

אבל בפעם ההיא, החיפוש היה מתוחכם יותר. מטרתו הייתה למצוא פרופילים דומים של דנ”א, ולאו דווקא זהים לפרופיל של “המרטש הרדום”. חיפוש כזה התאפשר משום שב-2008 הייתה קליפורניה המדינה הראשונה בארה”ב שבה הותר באופן רשמי לערוך חיפושים מסוג חדש בבסיס הנתונים. בחיפוש כזה, המכונה “התאמת קרובים” או “התאמה משפחתית”, מנסים למצוא התאמות דנ”א חלקיות. עורכים אותו לאחר שלא נמצאו התאמות מלאות לדנ”א מזירת הפשע. מאחר שקרובי משפחה בדרך כלל חולקים יותר דנ”א מאנשים שאין ביניהם קרבת דם, התאמה קרובה, אם כי לא מושלמת, לרשומה כלשהי בבסיס הנתונים יכולה להורות על קרוב משפחה של הפושע. במקרה כזה, המשטרה יכולה לחקור את קרובי המשפחה של מי שעלה בחיפוש בבסיס הנתונים בתקווה לפענח את התעלומה.

בחקירת “המרטש הרדום”, נערך חיפוש של התאמה משפחתית ב-2008, אך החוקרים העלו חרס בידם. אבל שנתיים אחר כך, חיפוש דומה הורה על האדם שנעצר בקליפורניה בגין החזקת נשק שלא כדין. מפאת גילו של העצור ומועדי התקיפות הראשונות של הרוצח הסדרתי, נפל החשד עד מהרה על קרוב משפחה מבוגר ממנו – אביו. שוטר שהתחזה למלצר בפיצרייה ליקט בחשאי דגימות דנ”א בשעה שבני המשפחה סעדו שם. הדגימות מן האב תאמו את הראיות שנאספו בזירת הפשע שנים קודם לכן, ומעצרו של החשוד כרוצח הסדרתי “המרטש הרדום” לא איחר לבוא.

תעלומת פשע מסוג זה המפוענחת באמצעות דגימות דנ”א מרתקת כל כך עד שסדרות טלוויזיה מרבות לחקות אותה: רוצח אכזרי נתפס לבסוף בזכות טכנולוגיה מזהירה והתמדה ודבקות במטרה של המשטרה. ואולם, יש גם סיפורים מסוג אחר על שימוש בטכנולוגיה המתוחכמת, גם הם על חיפוש אחר רוצח סדרתי, סיפורים מעניינים לא פחות, אבל ללא ספק, מעוררי דאגה.

קחו לדוגמה את המקרה של שאנון קולר, תושב לואיזינה שנתפס ב”מכמונת דנ”א” במסגרת מבצע משטרתי נרחב שבמהלכו נאספו יותר מ-600 דגימות מגברים שתיאורם דומה לתיאור המשוער של הרוצח. קולר סירב לנדב דגימה, אבל הציג שלל הוכחות לחפותו, לרבות ראיות בדבר מקום הימצאו במועד שבו אירעו שלושה ממקרי הרצח.

ובכל זאת, השוטרים השיגו צו בית משפט (שלאחר מכן נקבע כבלתי קביל) המתיר להם לקחת ממנו דגימת דנ”א, והדליפו את שמו לעיתונות שמיהרה להציגו כחשוד עיקרי המסרב לשתף פעולה. בסופו של דבר, הדגימה של קולר הוכיחה שאינו הרוצח, אבל הרשויות לא טרחו להודיע לו על זיכויו. נודע לו שזוכה מכל חשד רק חודשיים אחר כך, כשבאחד העיתונים התפרסמה כתבה קצרה בנושא ולאחר שכל אותו זמן ריחפה מעל ראשו עננת החשד במעשי הרצח הסדרתיים והוא חי בחשש מפני מעצר שווא בגין פשע חמור.

כפי שמראה ההסיפור של קולר, הרחבת השימוש בבדיקות דנ”א בידי רשויות אכיפת החוק טומנת בחובה איום הולך וגדל על חירויות האזרח של אנשים חפים מפשע. ב-15 השנים מאז הוקם בסיס הנתונים הלאומי של דגימות דנ”א (CODIS) נצברו בו חתימות דנ”א של יותר מ-10 מיליון עבריינים ו-450,000 חתימות של אנשים בלתי מזוהים שהחומר הגנטי שלהם נמצא בזירת פשע כלשהי, אך מעולם לא אותרו. מאגר הנתונים כולל גם פרופילים של אנשים שהואשמו בעבירה כלשהי, אך מעולם לא הורשעו. יותר ממחצית המדינות בארה”ב דורשות היום משוטריהן לאסוף דגימות דנ”א מעצורים החשודים בעבירות מסוימות.

כדי לטפל בסכנה הנשקפת לחירויות האזרח, על קובעי המדיניות לדרוש תשובות לכמה שאלות פשוטות הנוגעות ליעילותה של הטכנולוגיה הזאת. לדוגמה, כמה הרשעות הניבו החיפושים בבסיס הנתונים של דגימות דנ”א ומה שיעור החיפושים המניבים תוצאות שיש בהן תועלת. וזאת לפני שיוקם בסיס נתונים שבו ייאגרו דגימות דנ”א של כל אזרחי ארה”ב.

זה יותר מ-200 שנה נדרשת המשטרה בארה”ב להציג צו בית משפט בבואה לערוך חיפוש ולאסוף ראיות מאנשים במסגרת חקירה של פשע. אין סיבה שראיות דנ”א יחרגו מן הכלל הזה. הממשלה גם חייבת לכונן פיקוח קפדני יותר על אופן השימוש בבסיסי הנתונים הגנטיים, על ידי צעדים כמו איסור על חיפוש התאמות חלקיות. כמו כן, עליה לחוקק חוקים שיבטיחו שדגימות הדנ”א במאגר לא ייבדקו מחדש בלי אישור מבית המשפט ושבסיס הנתונים של המשטרה יהיה נגיש לסנגורים לצורך הוכחת חפותם של אנשים שהואשמו על לא עוול בכפם. השינויים האלה אינם רק הכרחיים לשמירה על חירויות האזרח, אלא הם גם נחוצים לביטחון הציבור.

המדרון החלקלק

היו ימים שהסכנה שנשקפה מבדיקות חובה של דנ”א הייתה מזערית. נוהג זה החל בשלהי שנות ה-90 לאחר שכמה ממדינות ארה”ב חוקקו חוקים המחייבים את המורשעים בפשעים חמורים ביותר, כגון רצח ופשעי מין, לספק דגימת דם לצורך דגימת הדנ”א שלהם. היום, דגימות דנ”א נלקחות פשוט בחיכוך קיסם מרופד בדופן הפנימי של הלחי, והמידע הנשמר מאפשר רק לקבוע זהות או שוני בין בני אדם אך הוא אינו מלמד דבר על תכונותיו של הנדגם.

בעשור הראשון למאה זו, החלו עוד ועוד מדינות בארה”ב לחייב נטילת דגימות דנ”א מעבריינים שהורשעו גם בפשעים חמורים פחות ואפילו בעבירות קלות מסוג עוון. היום, הממשל הפדרלי וכל המדינות בארה”ב מאשרים דגימות חובה מעבריינים מסוימים שהורשעו בדין. בתי המשפט, כולם כאחד, תומכים בחוקים כאלה בציינם שזכותו של עבריין מורשע לפרטיות פחותה משל אזרחים אחרים.

אבל חששות חדשים לזכויות הפרט הועלו בגין המגמה השלטת במדינות ארה”ב בחמש השנים האחרונות לחייב עצורים בחשד לביצוע פשעים מסוימים לספק דגימת דנ”א. יותר ממחצית המדינות, והן הממשל הפדרלי, חוקקו חוקים בדבר נטילת דגימות מעצורים. אחדים מן החוקים האלה מתירים למשטרה ליטול דגימה גנטית מיד עם המעצר, ולא רק לאחר שהוגש כתב אישום. יש מדינות המחייבות להסיר באופן אוטומטי מן המאגר את נתוניו של עצור אם בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום נגדו, אבל יש המטילות על מי שנעצר שלא בצדק להגיש עתירה למחיקת רשומת הדנ”א שלו. וכן, בארה”ב יש מדינות שבהן נחקקו חוקים המבטיחים את השמדתה של הדגימה הגנטית עצמה (לא רק של רשומת הנתונים), ולעומת זאת יש מדינות שבהן החוק מתיר לממשלה לשמור את הדגימה לזמן בלתי מוגבל.

בחודשים הקרובים יחליט בית המשפט העליון של ארה”ב אם לקיחת דגימה מעצור מְפֵרָה את התיקון הרביעי לחוקה (הגנה מפני חיפוש, פריצה או תפיסה שרירותיים בידי הרשויות). אין חולק על כך שיש לחייב חשוד שנעצר באשמת פשע לספק דגימת דנ”א כשהיא נחוצה לשם השוואה בינה ובין דגימה מזירת הפשע שבנידון. אבל נטילת דגימה מכל עצור רק לשם הרחבת בסיס הנתונים היא עניין אחר. מספר המעצרים בשנה בארה”ב הוא יותר מ- 14 מיליון, וחלק עצום מהם נגמרים בלא כלום. לכן תקנות המחייבות דגימה של כל עצור יכולות להביא לכך שדגימות רבות יילקחו מאנשים חפים מפשע ויישמרו בבסיסי הנתונים המשטרתיים, ויושוו מדי שבוע עם דגימות מזירות הפשעים הבלתי מפוענחים ברחבי ארה”ב.

באשר לחיפושים של התאמות משפחתיות, לעומת זה, עדיין אין החלטה גורפת והדבר נתון לשיקולו של בית המשפט בכל מקרה ומקרה. בדומה לשאלת איסוף הנתונים מעצורים, ההנחיות בדבר חיפושי משפחה שונות מאוד ממדינה למדינה. אבל שלא כמו החוקים המורים אילו דגימות דנ”א יש לאגור בבסיס הנתונים, הנקבעים על ידי נבחרי ציבור שנבחרו בהליך דמוקרטי, את הכללים לגבי אופן השימוש המשטרתי בבסיס הנתונים הגנטיים קובעים לעתים קרובות פקידים בכירים במדינה או בממשל הפדרלי או רשויות מנהלתיות, או אף ראשי מעבדות זיהוי פלילי מדינתיות או עירוניות. למעשה, מצב העניינים מעורפל כל כך, עד שקשה אפילו לקבוע אם מדינה מסוימת מקיימת נוהל מסוים. על פי הנתונים הזמינים כיום, לפחות 15 ממדינות ארה”ב עורכות חיפושי התאמה משפחתית באופן שיטתי, אם כי המשתמשות הבולטות הן קליפורניה, וירג’יניה, קולורדו וטקסס. אין ספק שגם מדינות אחרות מבצעות באופן בלתי רשמי חיפושים כאלה פה ושם, ומדינות אחדות שוקלות כעת להסדיר זאת בחקיקה. יש מדינות המכירות בסכנת השימוש לרעה בדבר. מרילנד ומחוז קולומביה אוסרות בחוק על חיפוש התאמה משפחתית במכוון, ויותר מ-15 מדינות מלבד מרילנד אוסרות על כך באמצעות מדיניות כתובה או בלתי כתובה.

זו לא טביעת האצבע של אבא שלך

הדוגלים באיסוף נרחב של דגימות ובריבוי בדיקות ההתאמה לצורך פענוח פשעים טוענים לא פעם שהדנ”א הוא פשוט טביעת אצבע משוכללת, ולכן אין בדגימת דנ”א כדי לעורר סוגיות משפטיות חדשות. ואכן, קומץ בתי המשפט שהורו לקיים תקנות לנטילת דגימות דנ”א מעצורים השוו את דגימת הדנ”א לנטילה שגרתית של טביעות אצבע בעת מעצר, נוהל המקובל על הציבור ועל בתי המשפט זה מכבר. האנלוגיה הזאת אמנם נראית משכנעת במבט ראשון, אבל היא מטעה: דנ”א יכול לספק יותר מידע על אדם משמספקת טביעת אצבע, ויכול לפתוח פתח רחב יותר להפרת זכותו לפרטיות.

יותר מזה, גם נטילת טביעות האצבע פולשנית יותר משהייתה. במשך שנים ארוכות ראו בתי המשפט בנטילה של טביעות אצבע בעת מעצר פגיעה שולית בפרטיותו של העצור, ומאז שהונהגה הטכניקה הזאת ועד לפני זמן לא רב, אכן כך היה: טביעת אצבע הייתה נלקחת בתחנת המשטרה המקומית ונשמרת במגירה מעופשת. נדיר שהייתה צצה שוב. זה היה קורה רק כשהייתה למשטרה סיבה חדשה לחשוד באדם מסוים בביצוע פשע כלשהו. כיום נשמרות טביעות האצבע, כמו פרופילי הדנ”א, בבסיסי נתונים ממוחשבים, ואפשר לחפש אותן באופן אוטומטי לא רק במאגרי נתונים מקומיים, אלא גם בבסיסי נתונים גלובליים. אין ספק שהגישה לבסיסי נתונים משותפים מסייעת לפתור פשעים. אבל כשמתרחשת טעות, וטעויות קורות, התוצאות יכולות להיות מחרידות. די להזכיר את המקרה של ברנדון מייפילד, עורך דין מאורגון שנעצר והוחזק במעצר שבועיים בחשד למעורבות בפיגוע בתחנת הרכבת במדריד ב-2004 בגלל התאמה שגויה לטביעת האצבע שלו.

התאמה שגויה היא הדרך היחידה שבה אפשרי שימוש לרעה בטביעת אצבע, שפשוט אינה מגלה הרבה על אודות בעליה כפי שמגלה דגימת הדנ”א. רשויות אכיפת החוק אינן יכולות לדעת על סמך טביעת האצבע אם יש לך אחים או אם אתה מאומץ ואף לא לזהות את המוצא האתני או את המין שלך או לגלות אם יש לך נטייה לחלות בסרטן. בניגוד לפרופיל הגנטי, טביעת האצבע אינה מלמדת דבר על צבע שערך ועיניך, קומתך, גילך, מבנה גופך או צבע עורך, וודאי שלא על מגוון של נטיות גנטיות כמו נטייה לאלימות, להתמכרויות, או למחלות נפש.

דגימות הדנ”א שנבדקות ונשמרות כיום למטרות זיהוי פלילי אינן מגלות את הפרטים האישיים ביותר מבין אלה שהוזכרו כאן. אבל הטכנולוגיה לגילוים כבר קיימת או צפויה להיות זמינה בקרוב והחוק אינו אוסר במפורש על בדיקות כאלה. בתי המשפט מפרשים באופן עקבי את החוקה וגוזרים ממנה כללים רבים בדבר האופן שבו יכולה המשטרה לאסוף מידע, אבל כמעט אינם קובעים דבר בעניין השימוש שתעשה המשטרה במידע שאספה. אם ליקטה המשטרה דגימה באופן חוקי, האם אין גבולות או הגבלות על משך הזמן שבו תחזיק בה או על סוגי הבדיקות שמותר לעשות בה?

אם המשטרה תבדוק רק קטעי דנ”א שאינם מגלים פרטים אישיים, השאלות האלה יכולות להיות מיותרות. אבל מאחר שהמשטרה נעזרת כיום בדנ”א לגילוי קשרי משפחה, ולאור המחקר ההולך ומתפתח בחיזוי תכונות גופניות, מחלות ונטיות אחרות על פי דנ”א, ההבחנה המשפטית הרווחת בין השגה ואחסון של חומר גנטי ובין השימוש בו לניתוח מידע אישי יכולה להיעשות מיושנת מהר מאוד, ובאופן ומסוכן.

לא קשה לדמיין מצב שבו יום אחד תוכל המשטרה ללמוד, על סמך דנ”א מזירת פשע, שפושע עלום שם הוא גבר ממוצא אירופי-אסיאתי בעל עיניים כחולות ואפשר שהוא שרירי מאוד ובעל נטייה לאלכוהוליזם. אנשי הרשויות יוכלו אז לזהות בעלי תכונות דומות ולחקור אותם או לחשוף בפומבי את פרטיהם האישיים, גם אם יתברר בסופו של דבר שאין לחשודים האלה שום קשר למעשה. רשויות אכיפת החוק יוכלו פשוט להשתמש בדנ”א כנקודת התחלה. הם יוכלו להשוות בין המידע על מאפייני הפנים או על מבנה הגוף שמרמז עליהם הפרופיל הגנטי ובין בסיסי נתונים אחרים שמאוחסנים בהם קלסתרונים ומידע ביומטרי אחר. כך תוכל המשטרה לבצע כריית מידע מתוחכמת שעלולה להיות פולשנית, ולהשיג נתונים אישיים על חלקים גדולים מאוד באוכלוסיית ארה”ב.

הסוגיות שמעלה השימוש בטכנולוגיית דנ”א לאכיפת החוק אינן נוגעות רק לפלישה שאולי תתאפשר בעתיד לפרטיותם של אנשים או להטרדתם האפשרית של קרובי משפחה של חשודים. כבר היום הסבירות להתאמה שגויה גדולה יותר מכפי שמציגות סדרות פשע טלוויזיוניות. תהליך ההשוואה רחוק מלהיות מושלם, על אחת כמה וכמה עקב המגמה לבחון כמויות קטנות יותר ויותר של דנ”א. הדגימות מזירת פשע בדרך כלל אינן דומות לדגימות טהורות שנלקחות בתנאי מעבדה, אלא מכילות תמהיל של חומרים גנטיים של כמה אנשים. ניתוח התמהילים האלה הוא תהליך סובייקטיבי מאוד. אחד המחקרים האמפיריים היחידים שבחנו עד כמה ההשוואות של דגימות דנ”א הן סובייקטיביות חשף אפשרויות מבהילות לטעות: החוקרים הגישו תוצאות של בדיקות דנ”א ממקרה אמיתי ל-17 אנליסטים מנוסים, ואלה הפיקו דוחות שונים במידה ניכרת זה מזה. היו שקבעו שייתכן שהנאשם היה שותף לפשע או ביצע אותו, והיו ששללו זאת מכול וכול.

ולסיום, אחד ההיבטים המדאיגים במיוחד של אִפיוני דנ”א לצורך זיהוי פלילי הוא ההשפעה הרבה מעבר לכל פרופורציה שיש להליך זה על מיעוטים באוכלוסייה. הואיל ובחברה האמריקנית שיעור שחורי העור וההיספאנים בקרב העצורים והמורשעים גדול משיעורם באוכלוסייה, הם חשופים יותר מאחרים לדגימות דנ”א, הנשמרות במאגרי נתונים בשיעור יחסי גבוה יותר ומשמשות באופן נרחב יותר לבדיקות התאמה לשם זיהוי פלילי. ואולם, אין פירוש הדבר שהקבוצות האלה מבצעות יותר פשעים. לדוגמה, מחקרים גילו שברחבי ארה”ב, שיעור המעצרים של שחורים והיספנים בגין החזקת מריחואנה כפול או אף גדול פי שלושה או ארבעה משיעור המעצרים של לבנים באשמה זו, אף על פי ששיעור השימוש במריחואנה בקרב שתי קבוצות האוכלוסייה הראשונות אינו גבוה משיעורו בקרב הלבנים. אם מעצרי חשודים על ידי המשטרה מוטים במונחים של מוצא אתני, הרי שבסיסי הנתונים הגנטיים יהיו מוטים גם כן באופן דומה ולקרובי משפחה של בני המיעוטים האלה יהיו סיכויים גדולים יותר להיחשד בעקבות חיפושי התאמה משפחתית.

הצורך בפיקוח קפדני יותר על הליקוט ועל הניתוח של דגימות דנ”א בידי רשויות אכיפת החוק עניינו לא רק בחוקים ובמדיניות נטילת דגימות החובה וחיפושי ההתאמה המשפחתית. עד כה התמקד הדיון במקרה שבו אדם מצווה למסור דגימת דנ”א לאחר שנעצר או הורשע. ואולם, המשטרה יכולה גם ללקט דגימה של אדם בלי ידיעתו, כפי שנעשה במקרה של “המרטש הרדום”. במקרים כאלה, החוקים הנגזרים מן התיקון הרביעי לחוקה מורים על כיוונים סותרים ולעתים בניגוד לאינטואיציה. ההגנה החוקתית המסורתית אינה נוגעת למה שהושלך כפסולת; זרקתם חולצה מוכתמת בדם לאשפה, אל תתלוננו על פגיעה בזכויותיכם כשרשויות החוק באות ולוקחות אותה כראיה. אבל האם אותו היגיון חל גם על הדנ”א שאנחנו “משליכים” בלי כוונה בכל פינה? פשוט אי אפשר לחיות בעולם בלי להשיל דנ”א. לנוכח מגוון האופנים שבהם יכול הדנ”א לגלות פרטים אינטימיים על אודותיכם, האם הימצאותו בכל מקום פירושה שאין לכם יסוד לתלונה על כך שהמשטרה ליקטה פחית שתייה שהשלכתם בניסיון למצוא התאמה בין פרופיל הדנ”א שלכם ובין רשומות ה-CODIS או לאגור מידע עליכם בבסיס נתונים או בגיליון נתונים כלשהו?

זיהוי פלילי סמוי מן העין

מה צריך לעשות כדי להגן על זכותם של חפים מפשע לפרטיות בשעה שהשימוש בדנ”א לאכיפת החוק נעשה רווח יותר ויותר? לכאורה סביר לצפות שדעת הקהל תבלום את הניצול לרעה שעלולה לעשות הממשלה בזכותה לדגום דנ”א של חשודים ולאחסנו. ואולם, כמעט כל פן של הזיהוי הפלילי באמצעות דנ”א עלול להיעשות, והוא אכן נעשה, בחדרי חדרים, כמעט בלא שקיפות ציבורית. חוקרים לוקחים דגימות מנחקרים בלי ידיעתם. טכנולוגיות חדשות המשמשות את רשויות אכיפת החוק לניתוח הדגימות כמעט תמיד מיושמות בלי דיווח רשמי. בדיקות חוזרות של דגימות ישנות בשיטות חדשות נעשות בלי הודעה מוקדמת ובלא הרשאה לפי חוק. אפילו המחקר הממשלתי הבודק את יעילותן של שיטות הדגימה והניתוח של דנ”א אינו פתוח לביקורת עמיתים מדעית אמיתית. לדוגמה, כשקבוצה של יותר מ-40 מדענים ואנשי אקדמיה ידועי שם (גילוי נאות: אני הייתי אחת מהם) פרסמה בכתב העת סיינס מכתב המבקש גישה מבוקרת לבסיס הנתונים הארצי של דגימות דנ”א כדי לוודא את נכונותן של טענות הממשלה בדבר הכלים הסטטיסטיים המשמשים לקביעת השכיחות של פרופילי דנ”א, דחה ה-FBI את הבקשה על הסף. ה-FBI גם איים למנוע את הגישה לבסיס הנתונים הלאומי ממדינות בארה”ב המתירות לסנגורים לבקש רשות לחפש בבסיס נתונים ממשלתי כדי למצוא את האשם האמיתי.

הבעיות הנלוות להקמתם של בסיסי נתונים גנטיים נרחבים רק מחריפות בשל התעשייה שעשויה להרוויח מבחינה כלכלית מאימוץ בלתי מרוסן של השיטות האלה בידי המשטרה ורשויות אכיפת החוק. חברות מסחריות מייצרות את ערכות הדגימה של הדנ”א, את המכשירים המשמשים לבדיקתן ואת התוכנות המשמשות לפענוח התוצאות. יש גורמים פרטיים המרוויחים בכל פעם שנחקק חוק חדש לדגימת חובה או מאושרת טכניקת חיפוש חדשה, ובייחוד כשמדובר בחוקים לדגימת חובה של עצורים, שבעקבותיהם צפוי לעלות הביקוש בכל תחנת משטרה בארה”ב. אין זה מקרי שכמה מן התומכים הקולניים ביותר בשימוש בטביעת האצבע הגנטית הם עובדים של חברות שתדלנות הדואגות לאינטרסים של לקוחותיהן, שרבים מהם הועסקו לפני כן על ידי מעבדות ממשלתיות. “גורדון תומס הניוול”, לדוגמה, חברה המייצגת את Life Technologies, מחזיקה אתר אינטרנט העוסק בחקיקה המבקשת “לקדם את התכניות לדגימת דנ”א”, ואחת ההשתלמויות הפופולריות ביותר לאנליסטים המועסקים ברשויות החוק ממומנת בידי Promega, תאגיד טכנולוגיה פרטי העוסק בבדיקות דנ”א.

שם, כתובת, משטח לחי

השימוש המתרחב בהתמדה בזיהוי הפלילי באמצעות דנ”א אינו מוגבל לנטילת דגימות מחשודים ולחיפושי התאמה משפחתית והוא צפוי להיות מיושם גם בתחומים אחרים. המשרתים בצבא ארה”ב נדרשים כבר היום לספק דגימות דנ”א, על אף שמרבית השוטרים אינם נדרשים לעשות זאת מסיבה כלשהי. ייתכן שבקרוב יהיה מקובל לבקש דגימת דנ”א לשם קבלת תגמול המצריך זיהוי מדויק. הממשלה עשויה לדרוש יום אחד דגימת דנ”א בעת הגשת בקשה להלוואת סטודנטים, קבלה לעבודה ממשלתית, או קבלת תשלומים מביטוח לאומי או משירותי בריאות. ואפשר שיום אחד הבדיקות יגלו עוד תכונות אישיות רגישות.

כמה פקידי ממשל ומנתחי מדיניות הציעו להקים מאגר נתונים של האוכלוסייה כולה, שכל אזרח יתרום לו את דגימתו ביום היוולדו. עורכי דין המייצגים נפגעי פשע ואנשי רשויות אכיפת החוק מציינים שמאגר כלל-ארצי שמקיף את האוכלוסייה כולה ישמש כלי רב עזר במלחמה בפשע ובפענוח פשעים. אפילו פעילי זכויות האזרח מודים שעל אף החשש מפני פלישה לפרטיות, בסיס נתונים שבו יישמרו דגימות הדנ”א של האוכלוסייה כולה יכול להיות הדרך היחידה להבטיח הוגנות ודיוק בזיהוי פלילי באמצעות דנ”א.

בימינו, בעידן האינטרנט וגוגל, שבו מתאפשרת בדיקה מידית של נתוני אשראי, וחיפושים שגרתיים בגוף ובמטען נערכים בנמלי תעופה, בכניסות לבניינים ובבתי ספר, סביר להניח שהקוד הגנטי שלנו יהפוך עד מהרה לעוד מטבע עובר לסוחר שנשלם בו בעבור חברה בטוחה יותר. אבל ככל שהקו המפריד נראה דק לפעמים, החוקה האמריקנית הבחינה תמיד בין דברים שהממשלה רשאית לבקש מן הפרט לעשות ובין הדברים שהיא רשאית להכריח אותו לעשות.

בית המשפט העליון לא ערער על זכות המשטרה לשאול מה שמו של אדם, אבל פסק גם שהחוקה אוסרת על שוטרים לעצור אותו אם יסרב להשיב על השאלה הזאת כשאין יסוד סביר לחשוד בו בפשע. הוצב גם סף לנטילת טביעות אצבעות: אין לארה”ב תכנית כלל-ארצית לאיסוף-חובה של טביעות אצבע לשם מלחמה בפשע. לכן בסיס נתונים אוניברסלי של דגימות דנ”א נראה בעיני משפטנים בלתי חוקתי בעליל. אבל אם כל אמצעי, למעט בסיס נתונים של האוכלוסייה כולה, עומד על הפרק, מה היא הדרך הטובה ביותר להשתמש בכלי הזיהוי הפלילי רב העוצמה הזה?

בבריטניה ניתן לאחרונה מענה לשאלה זו, עם אישור “החוק להגנת החירויות”. חוק זה מחייב את השמדתן הפיזית של דגימות דנ”א הנלקחות מעצורים, שעד כה היה נהוג לשמור למשך מאה שנים, ומחייב למחוק מבסיס הנתונים את רשומותיהם של חפים מפשע בחלוף זמן מסוים. טוב תעשה ארה”ב אם תיזום גם היא חקיקה דומה וכן חוקים שיחייבו לבדוק את יעילות השימוש בבסיסי נתונים גנטיים לחקירת פשעים ואם תגדיר כללים להגבלת השימוש בדגימות ביולוגיות שליקטו רשויות אכיפת החוק.

זאת ועוד, על הממשלה לאסור על חיפושי התאמה משפחתית העלולים להטיל חשד על חפים מפשע שכל עוונם הוא קרבה משפחתית לעבריין כלשהו. בד בבד, עליה להתיר גישה לבסיסי הנתונים הגנטיים לאנשי מקצוע המוסמכים להעריך אם המדינה משתמשת לרעה באוסף הנתונים הכביר שברשותה. יש להתיר גישה לבסיסי נתונים ממשלתיים גם לסנגורים, כדי לאפשר להם להוכיח את חפותו של מַרְשם, וכן למומחים נטולי פניות בתחום הסטטיסטיקה והגנטיקה של אוכלוסיות, שיכולים לאמוד את מידת הדיוק של בסיסי הנתונים. יש צורך גם בחוקים שיבהירו באופן חד-משמעי אילו אִפיונים גנטיים יהיו מותרים ואילו אפיונים יהיו אסורים. אפשר, למשל, שזיהוי תכונות פיזיות או תכונות אישיות של חשוד ייחשב בלתי קביל בחברה שזכויות האזרח חשובות לה.

ולבסוף, נראה לי שיש לדבוק במחויבות המקורית המעוגנת בחוקה להגנה מפני פלישה של הממשלה לחייהם של אזרחים חפים מפשע ולאסור נטילת דגימות גנטיות בלא הבחנה מכל עצור. אני מציעה זאת לא רק מתוך דאגה לזכויות הפרט, אלא גם מתוך רצון לשמור על ביטחון הקהילה. את המשאבים הרבים המושקעים באיסוף דגימות דנ”א מעצורים ובאחסונן מוטב לתעל למילוי המחסור הגדול בחוקרי זיהוי פלילי ובטכנאי מעבדה. יש לשים דגש על איסוף ראיות ולהגדיל את שיעור זירות הפשע הנבדקות, שכן כיום ראיות נאספות רק מ-10% עד 20% מזירות הפשעים החמורים ביותר.

לפני שיקציב הממשל עוד מימון להגדלת מאגר דגימות הדנ”א של האזרחים, יש לדרוש ממנו לדווח לציבור בפרוטרוט על ההצלחות שנרשמו עד כה. מיליוני פרופילים גנטיים נצברו עד היום, אבל אין איש יודע כמה מעצרים נעשו בזכות המידע שנאסף, ועוד פחות מכך, כמה הרשעות הושגו עקב כך ובגין אילו עבירות. האם הזכות לפרטיות הופרה במקרים של רצח מדרגה שנייה או סתם בעת מעצר בגין החזקת מריחואנה או שימוש בה? לפני שנשקיע עוד משאבים ונפגע עוד בחירויות הפרט, עלינו לדרוש ולקבל דין וחשבון ממשי, ולא רק תיאורי מקרה אנקדוטיים, בדבר המחיר שמשלמי המסים והחברה בכללה שילמו עד כה בשל ההשקעה העצומה באיסוף דגימות דנ”א ובאגירתן.

_______________________________________________________________________________________________________________
על המחברת

ארין מרפי (Murphy), פרופסורית למשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק, היא מומחית בשימוש בדגימות דנ”א בחקירות פליליות. המחקר שלה מתמקד בטכנולוגיה ובהגנה על הפרטיות במערכת המשפט הפלילי, בדגש מיוחד על פשעי רחוב.

בקיצור

השימוש המשטרתי בדגימות דנ”א לא סיכן את הפרטיות במידה רבה בתחילה. אבל נוהג ליקוט הדגימות התרחב וכיום נלקח דנ”א בארה”ב גם מאנשים שנעצרים בחשד לעבירות בלתי אלימות ומאחרים שנעצרו אך טרם הוגש נגדם כתב אישום.

השימוש בדגימות דנ”א נעשה מתוחכם יותר ויותר, כשהמשטרה מאמצת שיטות חיפוש נתונים המאפשרות למצוא גם התאמה חלקית לפרופיל דנ”א מזירת פשע – נוהל שעלול להציב משפחה שלמה במרכזה של חקירה פלילית.

בית המשפט העליון של ארה”ב יחליט בסופו של דבר אם מעצרו של אדם הוא עילה מספקת למשטרה לדרוש ממנו דגימה גנטית. יש צורך במגוון אמצעים משפטיים כדי להגן על האזרחים מפני שימוש אפשרי לרעה במאגרי נתונים גנטיים רחבי היקף.

עוד בנושא

The Art in the Science of DNA: A Layperson’s Guide to the Subjectivity Inherent in Forensic DNA Typing. Erin Murphy in Emory Law Journal, Vol. 58, No. 2, pages 489-512; 2008.

Relative Doubt: Familial Searches of DNA Databases. Erin Murphy in Michigan Law Review, Vol. 109, No. 3, pages 291-348; December 2010.