המאובן המזויף שהתגלה כשני מאובנים שכל אחד הוא תגלית מדעית בפני עצמו

מאובן שנמצא בסין נחשב לחוליה המקשרת בין הדינוזאורים העתיקים לציפורים של ימינו, עד שהתברר שמדובר בתרמית ענקית. בסופו של דבר מעז יצא מתוק והזיוף הוביל לגילוי הדינוזאור הקטן ביותר בהיסטוריה

ליצורים שחיו לפני כ-130 מיליוני שנים באזור שהיום הוא מחוז ליאונינג שבסין, היה מזל רע מאוד. הר געש שהתפרץ בפתאומיות קבר אינספור בעלי חיים וצמחים תחת טונות של בוץ וסלעים. מזלם הרע של היצורים הקדומים הוא גם מזלם הטוב של תושבי מחוז ליאונינג. האדמה עליה הם חיים עשירה במאובנים שנשתמרו באופן יוצא מן הכלל. רבים מתושבי האזור חופרים באדמה, ואת המאובנים שהם מגלים הם מוכרים למוזיאונים ולאספנים פרטיים תמורת כסף רב.

בשנת 1997 הגיעה לאוזניהם של עורכי המגזין היוקרתי נשיונל ג’יאוגרפיק ידיעה אודות מאובן יוצא דופן אשר נתגלה באיזור ליאונינג. מדובר ביצור אשר פלג גופו העליון נראה כמו זה של ציפור, אבל יש לו זנב כמו של דינוזאור.

ההתרגשות במערכת המגזין הייתה גדולה. רוב המדענים מאמינים כי הציפורים הן צאצאיהן של הדינוזאורים- ישנן עשרות, אם לא מאות, רמזים אנטומיים לקשר ביניהם. ב-1997, אם זאת, עדיין לא הייתה עדות מוחשית אשר תאשש את התאורייה הזו מעבר לכל ספק. מה שנדרש כדי לתפור את התיק הזה סופית הוא מאובן שיפגין תכונות ביניים, יצור שהוא החוליה החסרה בין הדינוזאורים והציפורים. המאובן מליאונינג עשוי היה בהחלט להיות החוליה החסרה הזו…וזהו ללא ספק סקופ אדיר.

אבל היו שתי בעיות- אחת קטנה, והשניה גדולה. הבעיה הקטנה הייתה שהמאובן היה שייך למוזיאון קטן, ולא למגזין עצמו. המוזיאון הסכים להשאיל לנשיונל ג’יאוגרפיק את המאובן לצורך התחקיר והכתבה עליו, אבל חלק גדול מתהליך הבדיקה של המאובן על ידי גורמים מדעיים נעשה ביוזמת המוזיאון וללא התערבות של המגזין. הבעיה השנייה הייתה שהמאובן הוברח באופן לא חוקי מסין, וזו הייתה בעיה גדולה באמת…מחקר על מאובנים לא חוקיים נחשב לעבירה אתית חמורה, ורוב החוקרים לא מוכנים לגעת במאובנים שכאלה אפילו עם מקל.

מכיוון שבכל זאת מדובר במאובן שעשוי להיות, לפחות עקרונית, אחד המאובנים החשובים ביותר בהיסטוריה של הביולוגיה, נמצאו מספר חוקרים שהסכימו לבחון אותו. לפחות אחד מהם הבחין בממצאים מעוררי חשד ביצור הקדמון. הממצא החשוד ביותר היה שנדמה כאילו הזנב הדינוזאורי מתחבר אל הגוף הציפורי בצורה פתאומית מדי, לא טבעית. הוא הביע את חשדותיו שהמאובן עשוי להיות זיוף- אבל הדיווח הזה, כך נדמה, לא הגיע לאוזניהם של עורכי הנשיונל ג’יאוגרפיק. הם היו להוטים לצאת עם בשורת התגלית ולמרות שידעו שהמאובן לא זכה לבדיקה מעמיקה על ידי אף גוף מדעי מוסמך- החליטו שלא לעצור. בגיליון נובמבר של שנת 1999 התפרסמה כתבה גדולה במגזין אודות התגלית וחשיבותו האדירה של המאובן לתיאוריה האבולוציונית של הציפורים. המגזין אפילו העניק לו שם מדעי זמני, ‘ארכיאורפטור’- או בתרגום חופשי ‘טורף עתיק’.

מייד לאחר הפרסום החלו הצרות. נשיונל ג’יאוגרפיק ספג ביקורת ממדענים רבים על שפרסם בדפוס טענות שהן למעשה לא יותר מהשערות. גם ההחלטה של המגזין לתת לייצור שם על דעת עצמו וללא שום התייעצות מקדימה עם מישהו מהקהילה המדעית זכתה לביקורת נוקבת, אם כי יש לציין שבכתבה נאמר במפורש שמדובר בשם זמני בלבד, עד להחלטה של גוף מדעי בעל סמכות. אבל הברוך האמיתי, עם זאת, אפילו לא התחיל.

חוקר סיני בשם קסו סינג, שנחשף לדבר קיומו של המאובן בשלב מוקדם יחסית של החקירה, הבחין עוד בתחילת 1999 שהזנב הדינוזאורי של הארכיאורפטור דומה באופן מחשיד לזנב של מאובן אחר שנתגלה באיזור ליאולינג- דינוזאור בשם מיקרורפטור, או בתרגום חופשי ‘דן מנו של הדינוזאורים’. קסו סינג חזר לליאולינג. הוא שוחח עם סוחרי מאובנים, ביצע כמה חפירות משל עצמו ולבסוף איתר ממצא שהוא אולי צירוף המקרים המדהים והממוזל ביותר בהיסטוריה של חקר מאובני הדינוזאורים.

כשחוצבים מאובן החוצה מתוך האדמה, במקרים רבים הסלע שבו הוא טמון נחצה באמצע, בדיוק באמצע עוביו של המאובן- כמו שחוצים לחמנייה. התוצאה המתקבלת היא שני חלקים של המאובן שהם כמעט זהים: שני חלקים שהם תמונת מראה אחד לשני. מתוך אינספור המאובנים שנחפרו ונחפרים מהאדמה העשירה של ליאולינג, קסו סינג הצליח למצוא בדיוק את המאובן שהיה תמונת המראה של הארכיאורפטור. החריצים בסלע, כתמי הצבע, עצמות המאובן- כולם הצביעו על זהות שאין עליה שום עוררין. מחט בערימת שחת, אחד למליון, זכיה בלוטו- בחרו לעצמכם את הקלישאה האהובה עליכם.

תמונת המראה שהחזיק קסו סינג בידו הראתה את הזנב של הארכיארפטור וכיצד הוא מתחבר אל הגוף…אבל הגוף היה שונה לחלוטין. במילים אחרות, מישהו לקח זנב של מיקרורפטור- והצמיד לו מאובן של ציפור. הזיוף היה מלאכת מחשבת, וכמעט בטוח שנעשה על ידי אדם שהייתה לו הבנה אמיתית באנטומיה של ציפורים ודינוזאורים: לא היו עצמות עודפות, חוסרים או כפילויות. הכל היה כפי שצריך היה להיות, פרט לעובדה המצערת שהוא לא היה צריך להיות שם מלכתחילה. המניע היה ללא ספק כספי: מאובן חלקי ומפורר שווה כמה מאות דולרים, בעוד שמאובן שלם שווה אלפי ואולי עשרות אלפי דולרים.

קסו סינג מיהר לידע את העורכים המזועזעים של הנשיונל ג’יאוגרפיק. פאשלה כזו מעולם לא ארעה בכל מאה ומשהו שנותיו של המגזין. העורכים נאלצו לפרסם התנצלות ותחקיר מעמיק אודות הסיבות שהובילו לתקלה המצערת. לא נעים.

אבל אז ארע צירוף מקרים נוסף, מדהים לא פחות מקודמו. כשהחלו החוקרים בוחנים את הזיוף לעומק, הם גילו לתדהמתם שכל אחד מחלקי הזיוף הוא תגלית מדעית מרעישה בפני עצמה. המיקרורפטור, הדינוזאור שלו היה שייך הזנב של המאובן המזויף, התברר כדינוזאור הקטן ביותר שנתגלה אי פעם. חשוב עוד יותר, מתברר שהיו לו נוצות והוא חי על עצים, כלומר זהו הדינוזאור הראשון, ככל שידוע לנו, שהיה מסוגל לטפס על עץ. המרחק בין טיפוס על עצים ובין ריחוף מענף לענף הוא קצר מאוד, מבחינה אבולוציונית, כך שבהחלט יכול להיות שהמיקרורפטור הוא החוליה המקשרת בין הדינוזאורים לציפורים.

אלא אם…החלק העליון של המאובן המזויף הוא החוליה הזו. כן, מסתבר שגם הציפור הקדומה שהייתה פלג גופו העליון של הארכיאורפטור, היא ציפור משונה מאוד. יש לה נוצות ומקור- וגם טפרים ושיניים…בדיוק כמו של דינוזאורים. המאובן המזויף שהביך כל כך את המגזין היוקרתי התברר כבעל חשיבות אדירה עבור המדענים…צחוק הגורל.

רן לוי הוא סופר מדע ומגיש את ‘עושים היסטוריה!’, פודקאסט על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה: www.ranlevi.co.il

לתמונה בויקיפדיה (רשיון GNU)