מהפכת הדפוס, מירי אליאב-פלדון. ספריית האוניברסיטה המשודרת, גלי צה”ל, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 132 עמ', 42 שקלים
לטכנולוגיה יש מקום מרכזי בתרבות המערבית במובן הרחב, האנתרופולוגי, של תרבות, למרות שתרבות זו עצמה, במובן הגבוה של תרבות, נוטה להתעלם מן הטכנולוגיה כנושא. לכן, הופעת ספר עברי לא-טכני על טכנולוגיה, ועוד על הקשר שבין טכנולוגיה לתרבות, היא מאורע ראוי לציון. טכנולוגיית הדפוס היא חוליית קשר כזאת, כי היא האמצעי החשוב ביותר שעליו מבוססת התרבות הגבוהה האירופית.
הספר עוסק לא בתולדות המצאת הדפוס או בפרטיה הטכניים, אלא בתוצאותיה ובהשפעתה על התרבות האירופית, וגם, אמנם בקיצור, בהתפתחויות שקדמו לה ועל קרקען הבשילו התנאים לה. תנאים אלה היו, בתחום הטכני, זמינות של נייר ודיו והתפתחות המטלורגיה; בתחום הכלכלי – עליית הביקוש לספרים (עוד בהעתקה ביד), וכמובן הכתב האלפביתי. בלי שהדבר מוריד מחשיבותה, זו היתה כנראה המצאה שזמנה הגיע.
הספר מתחיל בהמצאת הכתב האלפביתי, אולי ההתחלה האמיתית של מהפכת התקשורת. לדור שחווה את הופעתן, התקשורת האלקטרונית והמחשבית נראות לא פחות ממהפכה. לדעתי, הן רק השלב האחרון (בינתיים), שמשמעותו עדיין אינה יכולה להיות ידועה במלואה, בתהליך ארוך. המצאת הדפוס היתה שלב קודם באותו תהליך, ומאחר שהתרחש לפני כ-550 שנה, אנחנו כבר יכולים לראות את תוצאותיו והשפעותיו.
ומתברר כי ההשפעות רבות. ראשית, הדפוס השתלב ברנסנס התרבותי של אירופה. הוא לא יצר את הרנסנס, אבל הפיץ אותו והפך אותו למסד התרבות המערבית המודרנית. הדפוס גם העלה את השפות המדוברות המקומיות, שלספרים שנכתבו בהן היה שוק גדול יותר, במקום הרומית שהיתה שפת התרבות עד אז. עד הדפוס לא היו שפות לאומיות, ובמקומן היה מספר רב של דיאלקטים ושפות מקומיות באזורים שונים. הדפוס הביא לכך שדיאלקט מרכזי אחד, שנעשה שפת הדפוס, השתלט והפך לשפה הלאומית בכל מדינה, על חשבון דיאלקטים ושפות שוליות, שרבים מהם נעלמו לחלוטין. במקביל לכך יצר הדפוס את הספרויות הלאומיות.
הדפוס הוא אחד הגורמים להתפשטות ידיעת הקריאה באירופה, והמעבר מהתרבות האורלית לתרבות כתובה. הדפוס יצר, כך, את האדם הפוליטי, הקורא והחושב. למרות הרגשתה הלא-נוחה לגבי מה שעלול להיחשב “אירופוצנטריות פסולה”, המחברת רואה קשר סיבתי הדוק בין הדפוס והפיכת החברה האירופית לחברה קוראת לבין הייחוד האירופי, המתבטא בדינמיות ודומיננטיות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.
וכמו שמיטיבה מירי אליאב-פלדון לספר, לא כל ההשפעות היו טובות. שוק הספרים הוצף ב”זבל” – לא רק נייר מתפורר והדפסה מטושטשת אלא גם ספרות קלוקלת, שירה גרועה ודברי שטות והבל. הזבל הזה נפוץ גם היום, כפי שאפשר להיווכח בכל חנות ספרים, וגם בתקשורת האלקטרונית אין בו מחסור. המחברת מוצאת בזה צד זכות, בכך שהדפוס שימר את ההשקפות והאמונות העממיות של הדורות שעברו, אוצר להיסטוריונים.
גרוע מהזבל היה הארס. הדפוס היה אחד האמצעים להתפשטות טירוף המכשפות שהחל לשטוף את אירופה בסוף המאה החמש-עשרה, עשרות ספורות של שנים אחרי המצאת הדפוס. “פטיש המכשפות”, שנדפס לראשונה ב-,1486 יצא תוך 100 שנים ב-30 מהדורות, בשפות שונות, והפיץ, יחד עם מאות חיבורים נוספים, את “הידע” הדרוש לזיהוי מכשפה. כ-100-50 אלף בני אדם, רובם נשים, הוצאו להורג באשמת עיסוק בכישוף. הספר אינו מזכיר, בהקשר זה, את “הפרוטוקולים של זקני ציון” והספרות האנטישמית.
לצד השלילי תיחשב גם היעלמות הטכניקות שקדמו לדפוס ונהפכו למיותרות – אחת מהן היא טכניקת הזיכרון האישי, שדוגמאות ממנה אפשר למצוא בהגדה של פסח.
מעניין היחס השונה אל הדפוס בדתות המונותאיסטיות הגדולות. הדפוס נוצר באירופה, שהיתה אז העולם הנוצרי. הוא השתלב מיד ברפורמציה של מרטין לותר, והיה אחד הגורמים להתפשטותה המהירה. ההתנגדות לדפוס, שהתעוררה בכנסייה הקתולית בתחילתו, היתה מזערית וקצרת זמן, אם כי מאוחר יותר הגיבה הכנסייה ברשימה של ספרים אסורים (הקיימת עד היום). ביהדות, המייחסת קדושה לאותיות העבריות, התעורר ויכוח אם מותר להעתיק כך אותיות קדושות, אבל הוויכוח הוכרע מהר מאוד באימוץ הדפוס, למעט לספרי תורה, תפילין ומזוזות, כידוע לכולנו. הדבר הביא להאחדה נרחבת של ספרי
הקודש ולשימור העברית. לעומת זאת, באיסלאם, המייחס גם הוא קדושה לכתב, הוציא השולטן העותמני איסור על כתיבת אותיות ערביות במכונה. רק באמצע המאה התשע-עשרה נכנס שם הדפוס לשימוש במתכונת אירופית, ולדעת מירי אליאב-פלדון זוהי אחת הסיבות לפיגור היחסי של עולם האיסלאם.
שתי אכזבות היו לי מהספר. האחת היא באי-דיוקים שנפלו בהיסטוריה של תחילת הכתב. ראשית, את כתב היתדות לא חרטו על לוחות חרס, אלא הטביעו, בלחיצת חרט, בלוח טין או חומר לח. הלוחות יובשו אחרי הכתיבה כדי שיתקשו והכתב יישמר, ורק מיעוטם נצרף לחרס. שנית, הפניקים השתמשו בכתב אלפביתי והפיצו אותו, אבל לא הם שהמציאו אותו. הכתב האלפביתי הומצא לפני קרוב לארבעת אלפי שנים בקרב אוכלוסיה דוברת שפה שמית-מערבית (קבוצה שגם העברית והפניקית כלולות בה), מאות שנים לפני הופעת הפניקים. הכתב ה”פרוטו-כנעני” הזה התגלה, בסיני ובארץ-ישראל, וזוהה כבר בראשית המאה העשרים, ולא “לאחרונה”. טעויות כאלה, אפילו אם הן, כמו כאן, רק בשולי הנושא המרכזי של הספר, מצערות לא רק מפני שהן עלולות להטעות את הקוראים, אלא גם מפני שהן עלולות להטיל ספק באמינות הספר כולו.
האכזבה השנייה היא בכך שהספר נזהר יותר מדי מלהרחיק לכת בייחוס התפתחויות היסטוריות לדפוס. אם היווצרות השפה הלאומית היא מתוצאות הדפוס, כך גם הלאום ומדינת הלאום. אם האוריינות היא מתוצאות הדפוס, כך גם ההשכלה והנאורות, אם האדם הפוליטי הוא מתוצאות הדפוס, כך גם הדמוקרטיה.
אבל גם כך מראה מירי אליאב-פלדון עד כמה השפיעה התפתחות הטכנולוגיה של הדפוס על מהלך ההיסטוריה של אירופה, ולכן של העולם, יותר מכל אישיות או מהלך, מדיניים או צבאיים.
ד”ר ירח צור הוא יועץ לניהול סביבתי ואיכות הסביבה
