‫מסע אל התת מדע – עלילות צביקה הגנן ואפקט הפלצבו / רועי צזנה‬

הגנן טען שיש לו עבודה של יום שלם לשני אנשים וסיים אותה בשעה לבד

גינה לנו קטנה ועשבים יש בה. אוי, יש בה יש בה יש בה. לא רצינו כי ידובר בה, ועל כן הזמנו לביתנו את צביקה הגנן, שעליו מספרות כל השכנות מזמורים ותשבחות, לבוא ולסקור את היער שצמח בפאתי ביתנו בלי משים ולהעריך כמה יעלה כיסוח כל השטח. הוא לחץ את ידי, החמיא לגברת על טבעת היהלום ושבה את לב שנינו. כשסיים, סקר את הגינה בעיניים מיומנות, חייך חיוך רחב והבהיר לנו כי מדובר בעבודה קשה של יום שלם, עם עוזר וכלי כיסוח מתקדמים. בסך הכול הוא ביקש אלף שקלים, על השולחן ובתשלום מראש. יקר, אבל תמורת עבודה של יום שלם, מה כבר אפשר לומר?

אז שילמנו.

ובאמת, כבר בבוקר הבא, כשעון שוויצרי משומש, נחת צביקה הגנן מול דלת ביתנו עם מזמרה ובלי העוזר, שחלה מאז ליל אמש, אך חמוש בעליצות מדבקת ובשריקה מלודית. אני הסתגרתי בתוך הבית מול המחשב ורק אשתי נשארה להסתכל במחזה. היא אוהבת לצפות בגננים עובדים. טבע וכל זה. אלא שמקץ שעה קלה שמעתי קריאת מצוקה.

“רועי! בוא מהר!”

שעטתי אל הגינה, ומצאתי אותה מכוסחת למשעי, כשצביקה כבר מתכונן ללבוש חולצתו.

“מה קרה?” משכתי את הנסערת הצידה.

“הוא הבטיח לנו יום שלם של עבודה,” לחששה באוזני בזעם, “ובסוף סיים בתוך פחות משעה! אני רוצה שתיכנס בו!”

בחנתי את צביקה הגנן בזהירות. היו לו קוביות בבטן.

“אני אטפל בו.” הבטחתי לזוגתי, שתחיה. “אני רוצה שתמתיני לי בבית, זה עלול להיות מכוער.”

היא נעצה מבט נזעם אחרון בצביקה, ליטפה את טבעת היהלום – היא תמיד עושה את זה כשהיא עצבנית – יצאה מן הגינה וטרקה את דלת הבית מאחוריה. פניתי שוב אל הברנש, אך הוא הקדים אותי.

“אתה מכיר את פרופסור דן אריאלי?” שאל, כשהוא נשען בקלילות על הספסל בגינה.

“שמעתי עליו.” אמרתי, “אבל – ”

“הוא עשה מחקר מעניין מאוד לפני כמה שנים,” קטע אותי צביקה. “על אפקט הפלצבו. אתה יודע, כשאנשים מבריאים רק מכך שהם חושבים שקיבלו תרופה, על אף שבעצם קיבלו רק גלולת דמה שאין בה כלום חוץ מסוכר. כבר הרבה זמן יודעים שעוצמת האפקט הזה מושפעת גם מגורמים אחרים. אם האדם שנותן את התרופה המזויפת לובש חלוק לבן וקורא לעצמו דוקטור, למשל, גדל הסיכוי שהפלצבו יפעל. דן אריאלי גילה שיש גורם נוסף שקובע את עוצמת הפעולה של הפלצבו.”

“תקשיב, אתה לקחת יותר מדי כסף – ” ניסיתי להתערב.

“הוא נתן ל-82 נבדקים גלולות לשיכוך כאבים, שהיו כמובן פלצבו מוחלט. הכילו רק סוכר.” התפרץ צביקה לדבריי בנינוחות. “לחצי מן האנשים הוא סיפר שהגלולות עולות 2.5 דולר לאחת. לחצי השני הוא סיפר שהמחיר שלהן הוא רק עשירית הדולר. הנבדקים שלו לקחו את הגלולה, ולאחר מכן עברו מבחן כאב סטנדרטי, שבו קיבלו זרמים חשמליים בעוצמות משתנות, והיו צריכים לדרג כמה כאב חשו. ואתה יודע מה גילו?”

“לא אכפת לי,” אמרתי בנוקשות. “אני רוצה לדבר אתך על – ”

“הם גילו שהאנשים שהאמינו שהם קיבלו את משכך הכאבים היקר, חשו באופן ניכר פחות כאב ממי שקיבלו את התרופה הזולה לכאורה. אז עכשיו מתברר שהתחושות של אנשים מושפעות גם מן האמונה שלהם במחיר ששילמו על הגלולה.” הוא השתתק לרגע, ואז הוסיף כבדרך אגב, “או על כיסוח גינה, או על – .”

רגע אחד,” התנגדתי, “פלצבו לא עובד אם המקבלים יודעים שמדובר בפלצבו. למה אתה מספר לי את כל זה? עכשיו אני יודע שדרשת יותר מדי, ואני רוצה חלק מהכסף בחזרה.”

“לא נתת לי לסיים.” אמר בנינוחות. “עמדתי לומר שאותו אפקט תקף גם, למשל, לטבעות אירוסין. בייחוד כאלה מזכוכית.” הוא סקר את עיניי הקרועות לרווחה, והוסיף, “אני מאד מקווה שלא תאלץ אותי להיכנס לדיון על כל אפקט הפלצבו גם עם אשתך בביקור הבא.”

“אנחנו מזמינים אותך שוב?” מלמלתי במבוכה.

“בטח, השתיקה שלי שווה הרבה,” הוא חייך, “ואני יכול להבטיח לך – היא גם יקרה.”

רועי צזנה מסיים דוקטורט בננו-טכנולוגיה בטכניון, כותב בנושאי מדע פופולרי ובעל הבלוג “מדע אחר”