הצד האישי של המדע

ריאיון עם סוזן גרינפלד –    אין ספק שהברונית הפרופ' סוזן גרינפילד היא טיפוס יוצא דופן בקהילה המדעית. פגישה עם המדענית המפורסמת ביותר בבריטניה

אחרי יום מתיש של פגישות שנקבעו לה כאורחת המרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית והרצאה מרתקת שנשאה על הבסיס הביולוגי של המודעות מגיעה הברונית הבריטית הפרופ' סוזן גרינפילד לפגישה עמה רעננה ומלאת מרץ.
סדר יום עמוס הוא חלק אינטגרלי מחייה של הברונית גרינפילד. היא מכהנת כפרופסור לרוקחות באוניברסיטת אוקספורד, מנהלת צוות מחקר של כ-20 איש ושותפה בשתי חברות תרופות המפתחות תרופות נגד אלצהיימר ופרקינסון;
גרינפילד היא האשה הראשונה העומדת בראש המכון המלכותי של בריטניה, משתתפת אחת לשבוע בישיבות בבית הלורדים, מנחה תוכניות מדע בבי-בי-סי, כותבת טורים אישיים בעיתונות היומית, שוקדת על ספרה השישי – היא פירסמה חמישה ספרים פופולריים בתחום המוח, כולם רבי מכר – ולוחמת פעילה לזכויות הנשים. היא זכתה ב-18 תוארי כבוד ובפרסים רבים, הוכתרה כאחת מ-50 הנשים החשובות בבריטניה והוצבה במקום ה-14 בעולם בדירוג הנשים המעניקות השראה. בשנת2000 הוכתרה על ידי ה”אובזרוור” כאשת השנה וזכתה בתואר ברונית על תרומתה לציבור בהבנת המדע.

התקשורת אוהבת אותה. המראה הפוטוגני שלה, חצאיות המיני המעוצבות שהיא לובשת, הפתיחות וההתלהבות שלה כשהיא מדברת על העניינים המעסיקים אותה העניקו לה את הכינוי “המדענית המפורסמת ביותר בבריטניה”. היא רואה את עצמה כ”אחת שלא רק עוסקת במחקר מדעי אלא מנסה להבין את המדע באספקטים הרחבים שלו בתחום החברתי והתיאורטי”.

אין ספק שגרינפילד היא טיפוס יוצא דופן בקהילה המדעית הספונה ברובה בהיכלי השן של המדע. “כשקיבלה את הזמנתי לבוא לישראל, היא לא זכתה לאישור הפרלמנט בשל המצב המתוח באזור. אבל היא רצתה להגיע והבאנו אותה כפרופסור אורח”, מספר הפרופ' עידן שגב המנהל את המרכז לחישוביות עצבית. “אני לא מפחדת”, גרינפילד מוסיפה. “בכל מקום בעולם מסוכן”.

היא נולדה לאב יהודי, חשמלאי בהכשרתו, ולאם רקדנית, שברחה מהבית בגלל התנגדותם של הוריה לנישואיה עם יהודי. עם הולדתה השתפרו היחסים, אבל לדבריה, “איני זוכרת שהצד הנוצרי במשפחה ישב יחד עם הצד היהודי באותו החדר”. בילדותה נהגה לענוד על צווארה שרשרת ועליה צלב ומגן דוד.
“חשובה לי מאוד העובדה שאבי יהודי”, אומרת גרינפילד. “אני רואה את עצמי כיהודייה חילונית, אפילו אם במונחים דתיים אינני יהודייה כלל. אני חושבת שאני גם נראית יהודייה. בילדותי נחשפתי ליסודות התרבות היהודית וכשסיימתי את הדוקטורט נסעתי לישראל, עבדתי חצי שנה בקיבוץ גשר הזיו ולמדתי עברית. אני מרגישה יהודייה וגאה על כך”.

גרינפילד למדה פילוסופיה ופסיכולוגיה באוקספורד. המדע לא משך אותה. “המדע לא נראה לי מעניין. לא נראה לי שיש בו הרבה רעיונות והעיסוק בו אינו מבוסס על קשרים בין אנשים. הגעתי אליו לא בדרך הרגילה וגם מאוחר יחסית”. מישראל נסעה לפאריס ובמשך שלוש שנים עסקה שם במחקר. “זה היה בשנות השבעים, אז התחילו להתפתח מדעי העצב. זה ממש הקסים אותי”, היא מספרת. “משום שאין לי רקע מדעי אני מסוגלת לחשוב באופן לא קונוונציונלי ולהגות רעיונות מקוריים”. היא נוגעת במחקריה בתחומים שמדעני המוח פוחדים לגעת: בקו התפר העדין בין מה שמוגדר כ”נפש” ובין הפיסיולוגיה של המוח.

בהיותה בת 40 התחתנה עם פיטר אטקינס, פרופסור לכימיה באוניברסיטת אוקספורד, העוסק אף הוא בכתיבת ספרי מדע. “לא תיארתי לעצמי שאתחתן. לא הזדקקתי לנסיך נמרץ ובוודאי שלא רציתי ללבוש לבן ולהיות נסיכה מהאגדות. אי אפשר לתאר אותי כאשה מהדור הישן. אני טבחית גרועה ושונאת את עבודות הבית. אבל כשפגשתי את פיטר נבנתה בינינו מערכת יחסים מיוחדת והתחתנו”, סיפרה באחד הראיונות. “בעלי, שהיתה לו כבר בת, העמיד תנאי בנישואינו שאיננו רוצה יותר ילדים. זה לא מפריע לי, אבל חסרה לי לעתים התחושה שמשהו מוחשי מתבשל בבטן”. היום, בת ,52 גרינפילד נמצאת בהליכי גירושין.

גרינפילד מייצגת דעה ברורה על המגבלות העומדות בפני נשים הפונות לקריירה מדעית, ועל כך היא סופגת ביקורת מעמיתיה – רובם גברים. “קשה מאוד לאשה להיות גם בזרם המרכזי במדע וגם לגדל ילדים, אלא אם היא יכולה להרשות לעצמה מטפלת במשרה מלאה – ורוב הנשים אינן יכולות לעשות זאת. אלה שבוחרות בכך, חייהן קשים מנשוא”. עם זאת, הגישה לפני שלושה חודשים דו”ח למשרד המסחר והתעשייה שבו הציעה שינויים במימון המחקר המדעי, שיקלו על נשים לחזור לעבודה לאחר הלידה כדי שלא יישארו בעמדת נחיתות ככוח עבודה בהשוואה לגברים.

את המלחמה על זכויות האשה היא רואה כאחד מתפקידיה העיקריים בבית הלורדים. מזכירות המדינה הסמיכה את ידה להציע גישה אסטרטגית להגדלת מעורבות נשים במדע, בהנדסה ובטכנולוגיה. הדו”ח אמור לזהות קדימויות שיאפשרו פעולה ממוקדת בנושא, והגדלת מספר הנשים שיעסקו במדיניות מדע.

היא רואה את המדע כחוצה גבולות וכבסיס להידברות בין בני אדם. לכן, כשקולין בלייקמור, סטיבן רוז וריצ'רד דוקינס – שלושה מדענים מובילים באוקספורד – כתבו לפני כחצי שנה מאמר ב”גארדיין” ובו קראו לחרם על האקדמיה בישראל, כתבה גרינפילד מאמר נחוש ב”טיימס” ועוררה סערה בקמפוס ששיתקה את היוזמה של השלושה. “אין זה עקבי ולא הגיוני לנתק מגע עם עמיתינו בישראל”, כתבה. “אותו חרם יכול להתייחס גם למדענים אמריקאים: אחרי הכל ארצם יכולה בקושי להכריז על התנהגות ללא דופי באפגניסטאן; כך גם אין כל ביטחון שבקרוב מאוד אזרחים עיראקים תמימים לא יסבלו מיוזמת המדון… היה עדיף שיציצו המדענים הנכבדים במפתיע מעבר להיכל השן שלהם, ידאגו למצב העולם ויחשבו כיצד לנתב את הידע והמומחיות שלהם לבניית גשרים בין בני אדם”.

באחרונה ניהלה גרינפילד שיחות בדאבוס עם פרס ואבו עלא על שיתוף פעולה מדעי ישראלי-פלשתיני, ובכנס שהתקיים באספן שוחחה עם המלך עבדאללה על שיתוף פעולה מדעי ישראלי-ירדני. “אולי אני נאיווית, אבל אני מאמינה בכך בכל מאודי”, היא אומרת.

את עיקר ייעודה היא רואה בהנחלת המדע לציבור. לדעתה, המדע מפחיד את הקהל. “מפני שאנשים לא מבינים את הז'רגון המדעי הם מפחדים שלמדענים יש יכולת להשפיע על חייהם”. ואכן, המורכבות העצומה שנחשפת במדע, עם התקדמות והעמקת המחקר והקושי להסביר את המדע באופן השווה לכל נפש, יוצרים ניתוק בין המדענים ובין הציבור. הציבור צמא לדעת, אבל נרתע מלנסות להבין מדע כי אין מי שיציג אותו בפניו בצורה קלה וידידותית. מעטים המדענים שמקבלים עליהם משימה זו. גרינפילד עושה זאת – ובהצלחה.

“גם מי שאין לו תואר דוקטור בספרות יכול ליהנות מתיאטרון”, היא טוענת. “למה המדע לא יכול להיות כמו כדורגל – משעשע ומעניין. זוהי המטרה שהצבתי לעצמי”. היא הנחתה סדרת טלוויזיה של שישה פרקים בבי-בי-סי בתחומי המוח והסמים, בנוסף להופעותיה הרבות בטלוויזיה בנושאים מדעיים. ב-1998 זכתה במדליה מטעם החברה המלכותית הבריטית על תרומתה להבנת המדע.

בהרצאה שנשאה בירושלים התייחסה לבסיס הביולוגי של המודעות – אחת השאלות המעניינות ביותר בחקר המוח. הטענה כי מודעות היא מצב חומרי לחלוטין אינה מקובלת על כל הנוירוביולוגים, ויש כאלה הטוענים כי לא ניתן להסביר זאת בתיאוריות המדעיות המקובלות. גרינפילד רואה את המודעות כמצב מוחי כולל המבוסס על תאי העצב והקשרים ביניהם. אפשר, לדעתה, למצוא קורלציה בין פעילות המוח למצבי מודעות. במצבים מסוימים שבהם יורדת רמת המודעות, גם התקשורת הענפה בין תאי העצב פוחתת, כמו בהרדמה או בנטילת סמים. כך, לדעתה, אפשר לדבר על עוצמות של מודעות על פי עוצמות הקשרים בין תאי העצב במוח. “זה הדבר המרגש במדע; להעלות רעיון, לראות איך אפשר לבדוק אותו ולנתח את התוצאות. זה הצד האישי של המדע, והוא יצירתי בדיוק כמו אמנות”.

“מעטים המדענים המרשים לעצמם לגעת בנושא כה רגיש”, אומר הפרופ' שגב. “הניסיון של גרינפילד לעסוק במודעות במונחים פיסיולוגיים הוא לכשעצמו מהלך אמיץ שמתחבר יפה עם תדמיתה כאישה סקרנית, אמיצה ומעניינת”.